שנה למלחמה: מסע בין הקהילות הפלסטיניות שגורשו

המאחז הוקם ביום שני, ובשישי בבוקר התושבים נמלטו. קהילת אום ג'מאל שבצפון בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

נביל דראגמה יושב לבדו בחום הכבד של סוף אוגוסט, מחוץ לביתו בקהילה אום ג'מאל שבצפון בקעת הירדן. כל יתר התושבים, כמאה גברים נשים וילדים, אולצו לעזוב. "אני אמרתי שאני נשאר כאן ולא הולך", הוא אומר.

כמה ימים קודם לכן הגיעו מתנחלים ממאחז חדש שהוקם בסמוך לקהילה. הם נכנסו לבתים, צילמו את התושבים והטיחו נגדם תלונות שווא. בעבר היתה נדרשת מסכת ארוכה של אלימות והטרדות כדי שתושבים יעזבו. אך מאז המלחמה והתגברות האלימות, ולנוכח העמידה מנגד ולעיתים אף הסיוע של הרשויות, זה הספיק. התושבים עזבו לשטח B שמעבר למחסום תייסיר הסמוך.

באפריל תיעדנו את הקהילה א-סוח'ון, שאולצה לעזוב עשרה ימים בלבד לאחר שהוקם מאחז בסמוך לה. כעת נשבר השיא המפוקפק הזה: המאחז ליד אום ג'מאל הוקם ביום שני, ובשישי בבוקר התושבים ארזו את חפציהם, פירקו חלק מהאוהלים, העבירו את העדרים ונמלטו. "זה מה שקורה כאן ובכל הגדה. זאת המדיניות. הביאו את המתנחלים כדי שישברו את רוחם של התושבים", אומר דראגמה.

לפי נתוני ארגון בצלם, מאז 7 באוקטובר 2023, 19 קהילות ברחבי הגדה אולצו לעזוב את ביתן. מדובר ב-168 משפחות, 1,123 בני אדם. בעוד כמה קהילות עזבו חלק מהמשפחות, וקהילות רבות אחרות נמצאות על סף החלטה לנוס על נפשן. לפי דרור אטקס מארגון כרם נבות, 12 מאחזים הוקמו סמוך לקהילות שגורשו בשנה האחרונה – שניים לפני פרוץ המלחמה, ו-10 אחרי. כמחצית מהמאחזים הוקמו לפני שהקהילות גורשו.

קו תחתון אדום: מאחזים שהוקמו על או בסמוך לקהילות שגורשו (אינפוגרפיקה: שלום עכשיו)

"גירוש הקהילות סייע למתנחלים להשתלט על מאות אלפי דונמים של אדמות מרעה וחקלאות", אמר אטקס, וציין כי התהליך קורה "בגיבוי הצבא והמשטרה. זה מראה שזו מדיניות. גם אם המדינה לא מכריזה עליה, היא מאפשרת אותה. לא ייתכן שזה קורה בכל כך הרבה קהילות בלי שהצבא סייע. ולגמרי רואים כאן חזרתיות – הצבא מודע וגם משתתף, בין אם מדובר בחיילים סדירים או אנשי מיליציות מתנחלים והגמ"ר (הגנה אזרחית) שפועלים תחת הצבא".

בשלום עכשיו וכרם נבות מעריכים כי מאז אוקטובר 2023 הוקמו לפחות 41 מאחזים וחוות רועים בגדה המערבית, לפחות עשרה מהם במקום קהילות פלסטיניות שגורשו או נאלצו לעזוב את בתיהם או בסמיכות להן. נוסף על כך, ישנם מקרים אחרים שבהם המתנחלים מקימים עמדת תצפית או תוקעים דגלי ישראל בשטחים שהפלסטינים נטשו, על מנת למנוע את חזרת התושבים. במקרה אחד, המאחז שהוקם פורק לאחר שהקהילה המקומית, א-סוח'ון גורשה.

כמה שבועות לפני תחילת המלחמה, פרסמנו תחקיר על האופן שבו מתנחלים השתלטו על שטח של 150 אלף דונם בין רמאללה ליריחו, כשהם מגרשים את קהילות הרועים שגרו בשטח. מאז אוקטובר 2023, התהליך התרחב לכל חלקי הגדה המערבית, והאלימות גברה. על פי עדויות, מתנחלים שבאו בעבר בלבוש אזרחי מגיעים כיום חמושים ובמדים, ומבצעים פשיטות אלימות, גניבות צאן, סיורים תכופים בין הבתים ומעצרים, כולל של פעילים ישראלים ובינלאומיים שעומדים לצד הקהילות.

צפון הבקעה: "אני כאן 20 שנה, אתם באתם אתמול, לא תקימו אותי"

למרות המצב הקשה, דראגמה, בן 51 ואב לתשעה, נותר בשלו. בלילה הוא ישן על גג ביתו, כדי לוודא שלא יותקף בתוך הבית. גם בקהילות אחרות נוהגים כך. "הילדים שלי דואגים לי, הם רוצים שאעבור איתם", הוא אומר. "אחרי שכולם עזבו, באו אליי ילדים קטנים של מתנחלים ואמרו לי, חבל על הזמן, תקום. אמרתי להם, אני כאן 20 שנה, אתם באתם אתמול, לא תקימו אותי. הם אמרו שאם לא אקום לבד, הם יעשו את זה ויוציאו אותי מפה".

באום ג'מאל גרו 14 משפחות, כמאה נפשות, יותר מ-20 שנה. לדברי דראגמה, "ממשלת נתניהו ובן גביר מביאה מתנחלים להקים מאחזי רעייה ליד כל קהילה פלסטינית, כדי לגרום לאנשים לעזוב את המקום. יש גניבות, הטרדות, כניסות לבתים בלילה, מביאים את הצבא והמשטרה, והם (המתנחלים) אומרים שאתה באת אליהם, לא שהם באו אליך".

"ממשלת נתניהו ובן גביר מביאה מתנחלים להקים מאחזי רעייה ליד כל קהילה פלסטינית, כדי לגרום לאנשים לעזוב את המקום". נביל דראגמה, יושב לבד בחום הכבד מחוץ לביתו בקהילת אום ג'מאל שבצפון בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

דראגמה, שגר בחלקה הצפוני ביותר של הגדה המערבית, מספר על פרקטיקה ששמענו עליה במקומות רבים נוספים. "מתנחל בא ומצלם את העדר, ואז הוא פונה לצבא ולמשטרה ואומר שזה שלו, שהפלסטינים גנבו לו". לדבריו, מיד לאחר הקמת המאחז הגיעו המתנחלים וצילמו את הבתים. "הם התרכזו בכבשים. ראינו שזה קרה בראס אל-עין עוג'ה, שלקחו 150 כבשים. אנשים יודעים מה קורה כשמצלמים את הכבשים, הם יודעים שבבוקר הם (המתנחלים) יביאו משטרה וצבא ויגידו, 'זה שלי', ויראו את הצילומים".

כמה מאות מטרים מביתו של דראגמה, ראיתי נער ישראלי שואב מים מבור שבעבר שימש את התושבים הפלסטינים. הוא רוקן את המים על הקרקע, כדי לוודא שהם לא יוכלו לחזור.

ח'אלת ח'ד'ר ופרסייה: "הם הגיעו כל יום עם נשק, מה אפשר לעשות מולם?"

לא רחוק מאום ג'מאל נמצאת קהילת ח'אלת ח'ד'ר, שעזבה גם היא בסוף אוגוסט. בעבר סבלה הקהילה מהריסות מבנים על ידי הצבא, ולאחרונה הגיעו מתנחלים ופירקו בידיהם את חלק מהאוהלים והבתים. הקהילה כוללת ארבע משפחות, כ-20 נפשות, והיא גרה שם כ-30 שנה.

מחמוד פארסה סביח, בן 70, ואשתו פאטמה, ממשיכים להגיע למקום מדי יום מאזור תייסר, נסיעה שכוללת המתנה של שעות במחסום, שמאז תחילת המלחמה הוחמרו נוהלי הבדיקה בו. הם מגיעים כדי לשמור על כוורות הדבורים, מקור ההכנסה שלהם. במקום לא נותר מבנה עם גג, וכדי להסתתר מהשמש הם תלו שמיכת בד על מסגרת מתכת, שבעבר היו בה פאנלים סולאריים שנתרמו על ידי ארגון בינלאומי. כמו יתר הקהילות בשטח C, אין להם אספקת מים וחשמל, והם נסמכים על מכליות מים ופאנלים סולאריים.

מגיעים כל יום לשמור על כוורות הדבורים. מחמוד פארסה סביח ואשתו פאטמה, בקהילת ח'אלת ח'ד'ר שבצפון בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

"אנחנו חיינו כאן, אבל הלכנו לפני חמישה ימים, אחרי שהם (המתנחלים) הגיעו כל יום עם נשק. מה אפשר לעשות מולם?", אומר סביח. לדבריו, בעבר הצבא הרס את הבתים פעמיים, אבל הפעם המתנחלים עשו את זה. "הם באו ביום חמישי, הרסו בידיים, אמרו לנו 'תשבו בחוץ'. אנשים עזבו".

בקהילת הרועים פרסייה, ליד ההתנחלות רותם, מגיעים פעילים ישראלים ועוזרים להעניק תחושת ביטחון. אבל כמו בקהילות עין רשאש וואדי סיק, שגורשו בתחילת המלחמה, גם שם יודעים שאם המתנחלים יחליטו לפעול במלוא הכוח, דבר לא יעזור. חלק מהקהילה כבר עזב. חלק אחר, עין ע'זאל, שכולל 30 משפחות, עדיין מחזיק מעמד.

אחמד אבו חוסיין, בן 38, מספר על המציאות מאז אוקטובר 2023: "המצב קשה. סגרו את הכפר מכל הכיוונים. כל יום באים (מתנחלים) לאזור, עושים בעיות עם הכבשים, מכים, נכנסים בכוח לכפר ולבתים. הם לא באים לדבר, אלא לתקוף".

בתיעוד מחודש יולי נשמע דידי עמוסי, מהמאחז טנא ירוק בהתנחלות רותם, מצהיר כי יקים מצפה באזור שמשקיף על הקהילה.

לדברי אבו חוסיין, "מאז תחילת המלחמה, המתנחלים, הצבא והמשטרה עובדים ביחד למען אותה מטרה. אם הם יכולים לגרש את האנשים, הם יגרשו וישתלטו על האזור. ממחולה (ההתנחלות) ועד עין אל חילווה יש להם שבעה בתים (מאחזים). המצב קשה, אבל אין לנו לאן ללכת".

כמו בקהילות אחרות, אבו חוסיין מעיד כי בעבר הם קנו מזון לעדרים רק חלק מהשנה, אבל עכשיו, עם צמצום שטחי המרעה, "אין מקום ללכת עם הכבשים, אנחנו צריכים לקנות אוכל. גם בתייסיר (לשם עזבו חלק מהקהילות) צריך לקנות, אבל שם יש קצת יותר ביטחון, כי אין שם מתנחלים. כל מי שעוזב עובר לשטח B. בספטמבר הגיעו חיילים כדי לפרק ולהחרים מצלמות אבטחה שהנחנו בסיוע ארגונים ופעילים, כדי לספק מעט הגנה לקהילה".

מסאפר יטא: "למתנחלים אין אלוהים. אני מפחד על הילדים הקטנים"

בצידה הדרומי של הגדה המערבית מתרחש תהליך דומה. הקהילה פתחו סדרו נמצאת ליד אום אל ח'יר וההתנחלות כרמל. עד לפני הקמת המאחז של שמעון עטייה, חוות שורשים, במקום לפני כשנתיים, הם רעו באדמות באזור. מאז פרוץ המלחמה, המצב החריף. שתיים משלוש המשפחות עזבו, ומשפחה אחת, שמונה 14 נפשות, נשארה. ביתה של אחת המשפחות שעזבה הושחת.

פריד חמאמדה, בן 38, מספר: "ב-7 באוקטובר התחילה כאן מלחמה מצד המתנחלים. הם פגעו בכ-100 עצים, ביצעו התקפות, לא השאירו שום דבר שלם. אני חטפתי מכות, וגם אחים שלי, מכות ואבנים. יש לי כאן חדר, הם הרסו אותו לגמרי. בחודשים שלאחר מכן היו כאן עשרות התקפות. לפעמים הם הגיעו שלוש פעמים ביום, הפעילים עדים לכך. הכל מהמאחז של שמעון.

"ב-7 באוקטובר התחילה כאן מלחמה מצד המתנחלים". פריד חמאמדה, בביתו בקהילת פתחו סדרו בדרום הר חברון (צילום: אורן זיו)

"המאחז הוקם בסוף 2021 – תחילת 2022, אבל אחרי תחילת המלחמה הוא קיבל יותר כוח. הוא (עטיה; א"ז) לובש מדים ואומר שהוא צבא. מתקשרים למשטרה, והם לא באים. אתמול ירד מתנחל לשטח פלסטיני, התקשרתי למשטרה והם לא באו. כשאני יורד לשטח ישראלי, כולם באים".

חמאמדה מספר כי לפני המלחמה, היתה מעין הסכמה מה זה שטח "ישראלי" ("אדמות מדינה"; א"ז) ומה זה שטח "פלסטיני", כלומר היכן מותר להם לרעות והיכן למתנחלים. "לפני המלחמה המנהל (האזרחי; א"ז) קבע מה זה שטח פלסטיני ומה זה שטח ישראלי (בצורה של הסדרים לא רשמיים בשטח; א"ז). אחרי המלחמה, שמעון אומר שהשטח שאנחנו גרים בו הוא שטח ישראלי, הכל ישראלי".

חמאמדה נעצר באוגוסט, פעם אחת לאחר שמתנחלים הזעיקו את הצבא והמשטרה לביתו, ופעם נוספת לאחר שמתנחלים הגיעו לפתח ביתו והתלוננו שתקף אותם. "שמעון הגיע לבית. חסמתי אותו בדלת. הם רצו להיכנס. שניים היו בפנים. אחד מהם היכה אותי ביד, ואמר שאני הכיתי אותו. לא היה לי צילום טוב. הגיעה משטרה, אני הזמנתי אותם, והם אמרו שתקפתי אותו. מה אני משוגע, לתקוף ואז להזמין משטרה?".

על המעצר הוא מספר: "הופתעתי ממה שראיתי. זה היה שבעה ימים, אבל הרגיש כמו 70 יום. בכלא היה כתוב על הקיר: 'הכלא הוא בית הקברות לחיים', בערבית, כדי שנבין, כדי לייאש את הנפש. יצאנו לחצר, אזוקים יד ליד, מכוסי עיניים. מרביצים לך. הטיחו את הראש שלי במשקוף הדלת, ירד לי דם. לקחו אותי לרופא שנתן לי שתי ממחטות לנקות את הדם ושום דבר חוץ מזה. נתנו לי בגדים קטנים מדי, אמרתי שלא עולה עליי ואמרו לי 'תלבש. אם היו אומרים לך ללכת בלי בגדים, היית הולך'. יצאתי מהכלא כאילו שחזרתי מהמוות".

"המאחז הוקם בסוף 2021 – תחילת 2022, אבל אחרי תחילת המלחמה הוא קיבל יותר כוח". המאחז של שמעון עטיה בדרום ה ר חברון (צילום: אורן זיו)

חמאמדה אומר שהוא לא חושב לעזוב, אבל "למתנחלים אין אלוהים. אני מפחד על הילדים הקטנים. זאת האדמה שלנו, של אבי, של סבי. אנחנו לא מבקשים שההתנחלות כרמל תחזור לגבולות 1967, רק רוצים לחיות בשלום, רק לחיות כמו קודם. עם ההתנחלות שיש להם 40 שנה, לא היו בעיות. הם בשלהם, ואני בשלי. הבעיות התחילו מהשרים סמוטריץ' ובן גביר. הם רוצים לגרש את האנשים, רוצים להטריד, לשבור נפשית".

לדבריו, לפני המלחמה היו לקהילה שטחי מרעה, אבל "עכשיו אי אפשר לצאת בכלל. הכל שלהם, הם אומרים. לפני המלחמה היינו צריכים לקנות רק קצת חציר, בתור תוספות. עכשיו אנחנו צריכים לקנות אוכל כל השנה".

באום דרית, הצמודה לקהילת שעב אל-בוטום, בין ההתנחלות אביגיל (מאחז שהוכשר לאחרונה) למאחז מצפה יאיר, גרה משפחה אחת – משפחת עבד – שנאלצה לעזוב בתחילת המלחמה, ורק במרץ הצליחה לשוב לביתה, בזכות נוכחות קבועה, 24/7, של פעילים בינלאומיים.

כמו במקומות אחרים, גם כאן ה"גבול" החדש שקבעו מתנחלים וחיילים נמצא כמה עשרות מטרים מבית המשפחה, ומונע מהם להגיע לעצים וגידולים עונתיים ולבארות המים. המתנחל עמיחי שילה העביר ביולי את המאחז שלו, שהיה סמוך למאחז אביגיל, כמה מאות מטרים, כך שיהיה בדיוק מול הקהילה, והציב עוד משאיות במרחק של כ-200 מטר מבית המשפחה.

"ב-20 באוקטובר באה קבוצה של מתנחלים, לבושים במדי צבא. הם הוציאו אותנו מהבית, הושיבו אותנו בחוץ ארבע שעות, ושברו הכל", מספר מחמד עבד, בן 60 שחי במקום עם משפחתו. "אחרי שסיימו, אחד מהם בא אליי ואמר: 'אם תחזור לישון כאן בלילה, נהרוג אותך'. הלכנו לשעב אל-בוטום. כל יום חזרתי בבוקר לבית, ובלילה ישנתי בשעב אל-בוטום.

"מתנחל אמר לי: 'אם תחזור לישון כאן בלילה, נהרוג אותך'". מחמד עבד, בקהילת אום דרית, ליד בור מים המאובטח במצלמות. ברקע המאחז שהוקם במהלך המלחמה (צילום: אורן זיו)

"בתחילת הרמדאן במרץ חזרתי, והם שבו להטריד אותנו. באפריל אמרו לנו מתנחלים לבושים במדי צבא שאם נעבור את העץ הזה – או שיעצרו אותנו, או שיהרגו אותנו או שיקטעו לנו את היד. אמרנו להם שזו האדמה שלנו, והם אמרו שהכל של עמיחי ואביגיל".

מאז נמשכות ההתנכלויות. מתנחלים במדי צבא נכנסים לאזור שליד הבתים, ובמקרה אחד אף הוצת רכב. בור המים העתיק של הקהילה מאובטח כמו חנות תכשיטים – עם דלת ומנעול חזק, ושלוש מצלמות אבטחה שמכוונות אליו. כמה פעמים הגיעו למקום מתנחלים, בעיקר בני נוער, והתיישבו במרפסת הבית לכמה שעות. "הם אמרו שבפעם הבאה הם רוצים קפה", מספר עבד.

בדרך שיוצאת מהקהילה לכיוון א-טוואני, המתנחלים הציבו שער. "כל מה שאתה רואה קרה מאז המלחמה. המלחמה היתה ההזדמנות שלהם. לפני המלחמה יכולנו ללכת למופקרה, לא-טוואני, לח'אלת אל דבע, השטח היה פתוח. עכשיו הם לא נותנים לנו לעבור", מספר עבד.

לגבי הפעילים שנמצאים בביתו באופן קבוע, הוא אומר: "אם המתנחלים רואים שהם הולכים, הם ישר באים ומביאים את הכבשים שיאכלו את העצים". לדבריו, "כל יום אנחנו קוראים למשטרה, והם אומרים לנו שאנחנו שקרנים. יש לנו צילומים, אבל זה לא מפריע להם".

זנותה: למרות התחייבות המדינה, מסכת ההתעמרות נמשכת

הקהילה ח'ירבת זנותה, שממוקמת בחלק הדרומי ביותר של הגדה המערבית, אולצה לעזוב בכוח בתחילת נובמבר 2023, לאחר התקפות חוזרות ונשנות מצד תושבי המאחז הסמוך, חוות מיתרים, שהוקם ב-2021. זאת אינה רק הקהילה הדרומית ביותר, אלא גם אחת הגדולות ביותר שגורשו: כ-27 משפחות, בסך הכל 300 נפשות, עזבו את הכפר, השוכן בסמוך למחסום מיתר. על חוות מיתרים והמתנחל ינון לוי הוטלו סנקציות לאחר גירוש הקהילה. אחרי העזיבה, ארגוני ימין ארגנו סיור במקום וטענו כי התושבים עזבו "מסיבות פנים פלסטיניות".

בדצמבר, התושבים ניסו לחזור לביתם, אך כוחות משטרה ומג"ב הבהירו שמותר להם לשהות בכפר, אבל לא לבנות בו דבר. התושבים הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה לחזור לכפר ולקבל הגנה מפני המתנחלים. בפסק דין שנתן בג"ץ בסוף יולי הודגשה התחייבות המדינה לאפשר לתושבים לחזור, תוך תיאום עם הצבא. בג"ץ גם הדגיש את חובת המשטרה וכוחות הביטחון להגן על התושבים. ב-21 אוגוסט חזרו עשרות מהתושבים לכפר, אך נאסר עליהם לשקם מבנים שנהרסו על ידי המתנחלים. כשהתושבים התחילו להניח יריעות הצללה, המתנחלים הזעיקו למקום את אנשי המנהל האזרחי, שהגיעו מלווים בשוטרים, ופירקו והחרימו את הציוד.

למרות התחייבות המדינה, מסכת ההתעמרות נמשכת. מדי יום נכנסים מתנחלים לקהילה. הם מסתובבים בין הבתים, מצלמים את התושבים ומתגרים בהם. לאחר אחת הפלישות, ב-22 באוגוסט, התושבים פנו למשטרה. שוטר שהגיע הסתפק באמירה ש"לשני הצדדים מותר להיות במקום".

התקרית האחרונה, ששברה את הקהילה, התרחשה ב-9 בספטמבר, כשהגיע המתנחל ינון לוי, לבוש בחולצת השומר יו"ש (ארגון שגם עליו הוטלו סנקציות), ולקח כבשה שטען שנגנבה ממנו. המשטרה והצבא שהגיעו למקום עצרו את אחד התושבים. בסרטון שצולם לאחר שהתושבים עזבו את החלק הדרומי, נשמע לוי אומר: "רוב השטח שלי". כשנאמר לו ששוטר שהיה במקום אמר שזה שטח פרטי של פלסטינים, אמר לוי: "הוא לא מכיר… כנראה שיש לו טעות". חודש לאחר מכן, ב-9 באוקטובר, הוחזרה הכבשה לתושבים.

בתגובה לפניית "שיחה מקומית", במנהל האזרחי בחרו לכנות את הכפר "מאחז פלסטיני", ביטוי שמלמד על היחס של הרשויות לקהילה, למרות ההתחייבות לבג"ץ. מנגד, במנהל לא פועלים לבצע פעולות אכיפה במאחז הלא חוקי חוות מיתרים, אף שכל המבנים בו אינם חוקיים.

באמצע ספטמבר עזבו התושבים בשנית. חלקם נותר בצד השני של הכביש, "זנותה צפון", שמכונה גם עניזאן. גם משם הם נמלטו בסוף ספטמבר.

עו"ד קמר משרקי-אסעד, המייצגת את התושבים, אמרה כי התושבים עזבו בגלל התנהלות הרשויות, שלא הגנו עליהם בפועל. "תקפו אנשים וכבשים, איימו עליהם. נוסף על כך, לא מאפשרים להם לשקם, לשים כיסוי בד (להגנה מהשמש; א"ז), בטענה שזה אתר ארכיאולוגי. לכן הגשנו בקשה לבזיון בית המשפט. מצד אחד התחייבו להחזיר אותם, מצד שני לא מאפשרים להם תנאי חיים בסיסיים".

המדינה החזירה לשולחן הצעה ישנה, שלפיה התושבים יעברו 3 ק"מ משם, לשטח שאינו שלהם, או למקום חלופי שהם יציעו, ואם לא אז בתיהם ייהרסו תוך 30 יום. "התזמון של האולטימטום מראה שאין כוונה אמיתית לאפשר להם לחיות בכפר", אמרה משרקי-אסעד.

לדבריה, "האג'נדה הימנית חלחלה. הם (הצבא; א"ז) ביצעו ומבצעים אותה. הם מתייחסים לאנשי זנותה כאל תושבי מאחז (לא חוקי; א"ז), אף שהם הודו שאנשים גרו במערות שנים, שיש זכויות ומסמכים. כשמדברים על הביטחון של המאחזים, לא מתייחסים לשאלה אם זה חוקי או לא. לצבא יש חובה לאכוף ביטחון. זה רק מראה שיש תוכנית להעיף כמה שיותר קהילות בחסות של טעמים ביטחוניים, וזה התגבר אחרי אוקטובר 2023. אחרת אני לא יכולה להבין למה אי אפשר להחזיר את אנשי זנותה".

"אני רוצה לחיות כאן עד יום מותי. אני לא אעזוב". תושב זנותה חסן אל בטט מחבק עץ, כשהתושבים חזרו לכפר באוגוסט (צילום: אורן זיו)

לפי משרקי-אסעד, זנותה הפכה לסמל, ולכן היה חשוב למתנחלים שהתושבים לא יחזרו. "זה תקדימי פה. זו קהילה גדולה, יש לזה אפקט משמעותי. נפילת זנותה הובילה לנפילת עוד כפרים, לגירוש של עוד קהילות. החזרה נתנה תקווה לאנשים".

"הלב שלי צוהל", אמר חסן אל בטט, תושב הקהילה, ביום החזרה לכפר, כשדמעות בעיניו והוא מחבק את עץ הזית שנותר עומד בין הבתים שנפגעו קשות. "היום זה יום חג, היום אני חי. אני רוצה לחיות כאן עד יום מותי. אני לא אעזוב". בימים שלאחר מכן הוא התחיל לשפץ ולנקות את ביתו, אף שהגג נהרס ונאסר עליו אפילו לשים יריעת צל. "נולדתי בו, ואחרי שהתחתנתי חזרתי לכפר", הוא סיפר לי בסוף אוגוסט, כשהוא מציג את המערה שבה נולד, הסמוכה לבית מאבן שבו גר עד הגירוש. "אני שמח שחזרתי, אבל מפחד. אני מקווה שעוד אנשים יחזרו ונוכל להישאר, אבל אין מקום לישון, אין מים, לילדים הקטנים קשה".

לאחר שהתושבים עזבו בפעם השנייה, אמר ראש מועצת זנותה, פאיז אל תל, כי "הסיבה לגירוש השני היא אותה הסיבה כמו בגירוש הראשון".

מזרח רמאללה: "הם תקפו את בית הספר כדי שהתלמידים לא יחזרו"

קהילת אל-מוערג'את נמצאת סמוך ליריחו, קרוב לשטח של 150 אלף דונם שמשתרע ממזרח לרמאללה, שלמעשה רוקן מפלסטינים בלחץ מתנחלים. לפי נתוני ארגון כרם נבות, באזור הוקמו בשנים האחרונות כ-20 "חוות רועים". הקהילה יושבת סמוך למאחז משנה של של החווה של נריה בן פזי.

לפני המלחמה, קהילת אל-מוערג'את היתה על הכוונת של המאחזים, שמנעו מתושביה לחצות את הכביש לכיוון קהילת ראס אל-עוג'ה כדי לרעות. מאז המלחמה המצב החמיר. בשנה האחרונה, מתנחלים החלו לעבור בקביעות בין הבתים, התבצעו כמה מעצרים, והרועים נאלצו להתמודד עם הרעלת צאן שהם מייחסים למתנחלים.

באמצע ספטמבר הותקף בית הספר בכפר. הילדים התחבאו בכיתות, כשהם בוכים וקוראים לעזרה, מורות נפצעו והמנהל נעצר. בתיעוד התקיפה נראו מתנחלים עם אלות, חלקם רעולי פנים, מסתערים על בית הספר, והתלמידים נמלטים.

בסוף ספטמבר הגישה פרקליטות מחוז ירושלים כתבי אישום נגד חמישה מתנחלים, כולל בעל החווה הסמוכה זהר סבח, שניים מהם קטינים, בגין מעורבות בתקיפת הפלסטינים ופעילי שמאל בבית ספר בכפר. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה, הסגת גבול ואיומים.

אווטאן אל מאליחת, בת 33 ואם לשישה, גרה סמוך לבית הספר. ביום התקיפה, חלק מילדיה היו בכיתות. "הם התקיפו את בית הספר", היא מספרת, "ולא יכולנו להגן על הילדים. בני בכיתה ז'. הלכתי לבית הספר כדי להוציא את הילדים. למתנחלים היו אלות, הם לא כיסו את פניהם, רק תקפו אותנו במכות, בלי דיבורים. הם רצו גם להכות אותי. זו היתה תקיפה חמורה, נראה שהם רצו להרוג".

יומיים אחרי התקיפה, מספרת אל מאליחת, הילדים סירבו לחזור לבית הספר. "הם אמרו שהם מפחדים שתהיה עוד תקיפה, אבל אמרתי לבת הגדולה שתיקח את אחותה הקטנה ושתהיה לידה כל היום. אין פה ביטחון. אם יש פעילים לא תוקפים אותנו, אבל כשהם לא כאן המתנחלים יודעים, ובאים לעשות בעיות. כשיש פעילים אנחנו ישנים. אם לא, אז מישהו נשאר ער ושומר. הם רוצים לגרש אותנו, לא רק כאן, אלא בכל מקום. אבל אנחנו חיים כאן מזמן, אין לנו מקום אחר. זאת האדמה שלנו, לא נצא מכאן".

אליה מאליחת, סטודנטית לתקשורת בת 28 מהקהילה, מספרת: "מאז תחילת המלחמה, המתנחלים הגבירו את הטרור נגד הכפר. יש התקפות על התושבים ביום ובלילה. הצבא והמשטרה באים איתם, לוקחים כבשים, עוצרים אנשים, אפילו פתחו באש. הצבא והמשטרה מגינים עליהם. אנחנו לא יודעים למי לפנות כדי שיגנו עלינו. המתנחלים השתלטו על שטח רב, כך שאין איפה לרעות. הם באים בבוקר ובערב עם הכבשים שלהם, נכנסים בין הבתים, כדי לעשות בעיות בכפר. יש אנשים שרוצים לעזוב כי הם מפחדים על הילדים שלהם".

לדבריה, "הם תקפו את בית הספר כדי שהתלמידים לא יחזרו ללמוד מהפחד. זה מסוכן, כי אנחנו לא רוצים לעזוב. אנחנו חיים פה עשרות שנים, ובית הספר קיים 40 שנה. המתנחלים החליטו להשתלט על בית הספר והמעיין הקרוב כבר לפני שנה, כי הם יודעים שהדברים האלה הם הכי חשובים בכפר, ואם הם ישתלטו עליהם, התושבים יעזבו. נוסף על כך, הם גונבים כבשים. הם יודעים שהפרנסה של האנשים היא בעיקר מכבשים, ואם ייקחו אותן לאנשים יהיה קשה לחיות. הכפר עובר ליד כביש ראשי. אם הוא יעזוב, המתנחלים ישתלטו על הכביש הראשי, ויהיה מסוכן לאנשים לעבור פה בכלי הרכב שלהם".

"אנחנו לא יודעים למי לפנות כדי שיגנו עלינו". אליה מאליחת, בקהילת אל-מוערג'את (צילום: אורן זיו)

בתי הספר בקהילות היו לא פעם מטרה להתקפות מתנחלים, וגם להתנכלות מצד ארגוני ימין. באוגוסט 2021 פרסמה תנועת רגבים דו"ח, שבו נטען כי הקמת בתי ספר היא חלק מהתוכנית הפלסטינית להשתלט על שטחי C.

לא רחוק מקהילת אל-מוערג'את נמצאת קהילת ראס אל עין, סמוך לעיירה עוג'ה, וליד מעיין ותעלת מים שמשמשים להשקיית עדרים, לחקלאות, וגם כאתר נופש שאליו מגיעים פלסטינים וישראלים. לאחר אירועי ירי באזור, במרץ החליטו להפוך את המקום לשמורת טבע, מה שיוביל לדחיקת הפלסטינים מהמקום. זאת במקביל להקמת מאחז ולהגעה היומיומית של המתנחלים לאזור, כדי למנוע מהפלסטינים לנפוש או לשאוב מים.

"הם רוצים לעשות כאן כמה שעשו בעין סמיה וואדי סיק", אומר תושב ראס אל עין, שביקש לא לציין את שמו מחשש להתנכלות מצד המתנחלים. הוא מציין כי כאשר המתנחלים הגיעו להטריד אותם, "דיברנו עם הצבא והמשטרה. הם אומרים להם ללכת, אבל הם חוזרים. בעיניהם הישראלי תמיד צודק. הם אומרים שבגלל הפעילים יש בעיות".

במרחק של כמה קילומטרים במעלה ההר משתי הקהילות, נמצאת אחת הקהילות הגדולות שעזבו בימים הראשונים של המלחמה – ואדי סיק. הקהילה צמודה לשטח ש"נוקה" בקיץ שעבר, וסומנה על ידי המתנחלים כמיועדת לגירוש עוד לפני המלחמה. בקיץ 2023 קיימו פעילים ישראלים ופלסטינים נוכחות מגנה במקום, בתקווה שיצליחו למנוע את הגירוש, אך בתחילת המלחמה גברו ההתקפות, ותושבים החלו לעזוב. בזמן שעסקו באריזת חפציהם, מתנחלים פשטו על הקהילה, וחטפו פעילים פלסטינים וישראלים. בפלסטינים הם התעללו קשות, כולל תקיפה מינית – אירוע שהוביל לסגירת יחידת "ספר המדבר".

חברי הקהילה התפזרו מאז. חלקם עבר לשטח B, סביב היישובים טייבה ורמון. ב', אב לתשעה שביקש לא לציין את שמו מחשש מפני התנכלות מתנחלים, עבר להתגורר באוהל בשטח פתוח, שממנו הוא רואה את המאחז של נריה בן פזי, וגם את ביתו הישן. "אני רואה את הכפר כל יום. הלוואי שלא הייתי רואה, זה קשה נפשית. החיים לפני הגירוש היו קשים. מהיום שהגיעו המתנחלים סמוך לקהילה, היה קשה איתם, וגם עם הצבא. בבית הספר, בדרכים, במרעה, בשדות ובבארות המים – היו בעיות. לאחר הגירוש, הבעיות רק החמירו.

"בוואדי סיק היה לנו מקום למרעה, היו לנו בתים טובים, דרך (כביש) להגיע הביתה, היו לנו מים בבארות, אדמות לזריעה, 1,500 דונם, היו לנו בית ספר וכביש גישה. אחרי הגירוש, אין לנו. אין לנו בית, יש לי רק אוהל, רק כדי לישון בלילה, זה לא בית. אין מים, אין שטח מרעה, השעורה לכבשים יקרה, אנחנו לא יכולים לקנות. אין עבודה, אין כסף. הקטנים לא הלכו לבית הספר כי אין לנו אמצעים".

כמו בקהילות אחרות, הגירוש פירק את המרקם החברתי של הקהילה. "כל אחד במקום שלו, אין שכנים", אומר ב'. "נפגשים רק במועדים שמחים, בחגים. בוואדי סיק ישבנו ביחד, כל לילה בבית אחר. המרחק בינינו היה 50 מטר. עכשיו זה 3–4 ק"מ, כל אחד לבדו".

הגירוש פירק את המרקם החברתי של הקהילה. תושב ואדי סיק בכפר רמון, שאליו עברו התושבים כפתרון זמני לאחר הגירוש (צילום: אורן זיו)

לדברי ב', האירועים שקרו בימים הראשונים למלחמה גרמו להם לעבור. הוא מתנגד לשימוש במילה "עזיבה". לדבריו, "לא עזבנו ואנחנו לא רוצים לעזוב. אנחנו בוואדי סיק יותר מ-40 שנה. אנחנו יצאנו נגד רצוננו. הימים האחרונים בכפר, לאחר שהחלה המלחמה, מ-7 עד 11 באוקטובר, היו קשים. נסגרו דרכים, היו התקפות ליד הבית, מנעו מאיתנו להביא מים ואוכל ומזון לחיות. היינו במצור. לקחו את מכלי המים, את הפאנלים הסולאריים".

המאחז של נריה בן פזי הוקם בפברואר, כמה מאות מטרים מבית הספר. לדברי ב', "מאז התחילו הבעיות. כשפנו למשטרה ולצבא, הם לא באו. תפקיד הצבא, כפי שראינו פה, הוא הגנה על המתנחלים. הם תקפו אותנו, והצבא בא ועצר אותנו".

כעת, הם חיים בפאתי רמון, מול מזבלה לא חוקית שבה מובערת אשפה. הם הצליחו לשלוח את הילדים לבית הספר המקומי רק אחרי שפעילים גייסו את הסכום הנחוץ, 800 שקל לשנה לתלמיד. הם חוששים לצאת למרעה באזור: "אם נלך רחוק אז ייקחו לנו את הכבשים, כמו שעשו בזנותה ועוג'ה". ב' אומר כי לאחר שתושבי זנותה חזרו לבתיהם באוגוסט, "היתה לנו תקווה שנחזור. אבל שמענו שהם רוצים לעזוב, אז התקווה הלכה".

בנוגע לזנותה, מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בהליך המתנהל בבג"ץ, הודיעה המדינה כי לא תאפשר הרחבת בינוי בלתי חוקי במקום. מאז שובם של הפלסטינים למקום, הם מוסיפים במלאכת בנייה בלתי חוקית כנגד החלטת בג"ץ. בהתאם לכך, הציעה המדינה חלופת מגורים לתושבי המאחז הבלתי חוקי. טרם התקבלה תשובה סופית להצעה. כוחות צה"ל פועלים לשמירה על הביטחון והסדר, ועובדים בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, הגוף האמון על הטיפול בתלונות על הפרות חוק מצד ישראלים. במקרים של אלימות, ניתן לפנות לגורמים הרלוונטיים והנושא ייבדק".

ממתפ"ש נמסר כי "ח'ירבת זנותה הוא מאחז פלסטיני שהוקם שלא כדין בשטחו של אתר בעל ערכים היסטוריים משמעותיים. במועד שלאחר פרוץ המלחמה עזבו תושבי המאחז הבלתי חוקי את בתיהם, בטענה כי גורשו משם על ידי ישראלים המתגוררים באזור. בהליכים שהתנהלו על ידי התושבים בבית המשפט העליון הודיעה המדינה כי השטח המדובר אינו סגור, וככל שישובו למקום – צה"ל יהיה ערוך לשמור על הסדר והביטחון שלהם ושל הגזרה בכללותה. בד בבד עמדו רשויות האזור על אי חוקיות הבינוי במקום ועל כך שבכוונתם לפעול לאכיפת הבינוי במקום לפי הדין ובהמשך להודעות שמסרו לבית המשפט בהליכים קודמים בנושא. מאז שובם של הפלסטינים למקום, פועלים כוחות צה"ל והמנהל האזרחי, לשמירה על הביטחון והסדר, ועובדים בשיתוף פעולה עם משטרת ישראל, הגוף האמון על הטיפול בתלונות על הפרות חוק מצד ישראלים".

חשוב לציין כי במנהל לא התייחסו לשאלה כיצד הם פועלים להגן על הקהילות בשטחי C, וכן לא התייחסו לכך שהתושבים עזבו בספטמבר.

פנינו לינון לוי ונריה בן פזי בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם תתקבל.

פנינו למועצת דרום הר חברון כדי להפנות שאלות לשמעון עטיה. נוסיף את תגובתם או תגובתו, אם תתקבל.

משלום עכשיו וכרם נבות נמסר כי "התופעה של הקמת מאחז ליד או במקום קהילה שגורשה, לא התחילה ב-7 באוקטובר. הקמת המאחז נועדה לא רק למנוע את חזרת הפלסטינים לבתיהם, אלא גם כדי להתגאות במעשה הנישול. לצערנו, תקופת המלחמה חושפת צדדים מכוערים, אלימים ואפלים בקרב ציבור המתנחלים בהיקפים שלא ידענו בעבר. ממשלת ישראל בחרה לתמוך בטרור כמדיניות, ומאפשרת לפורעי החוק אלימים לנהל את הגדה המערבית".

סייע בהכנת הכתבה: ערן מעוז