"מה שראיתי בציונות, הציונות ראתה בי"
ספרו של טא-נהסי קואטס, "המסר", הוא מסע בין סנגל, ארה"ב ופלסטין-ישראל, אך בעיקר בין שפה, זיכרון וצדק. מנקודת מבטו כסופר שחור על הכיבוש והאפרטהייד, הוא שואל מה יכולה הספרות לעשות בעולם שבו מילים משמשות גם לחשיפת האמת וגם להסתרתה
שפה אינה מותרות. טא-נהסי קואטס (צילום: Eduardo Montes-Bradley / ויקימדיה)
כשחזר טא-נהסי קואטס למלונו המפואר בירושלים לאחר ביקור באתר "עיר דוד" שבסילוואן, עצר אותו מאבטח חמוש בכניסה וביקש לדעת אם הוא מתגורר במקום. עבור קואטס, גבר אפרו-אמריקאי, החוויה לא היתה זרה, אך בלב מסע בן עשרה ימים בפלסטין-ישראל, כשחוויות עזות של גזענות נחרתות בו, הוא כותב: "מה שראיתי בציונות, הציונות ראתה בי". הספר "המסר" (הוצאת ספרי נובמבר, 2026, בתרגומה הקולח והעשיר של מיכל ספיר) מתאר את תהליך ההתבוננות ההדדי הזה.
כל תהליך של כתיבה או קריאה הוא מעין מסע, יציאה מהדיאלוג הפנימי החבוי אל תוך העולם. בעודי קוראת את "המסר", הדהד בראשי ציטוט של ג'יימס בולדווין (המוזכר גם בספר): "אתה חושב שהכאב ושברון הלב שלך הם חסרי תקדים בתולדות העולם. ואז אתה קורא. הספרים הם שלימדו אותי שהדברים שעינו אותי יותר מכול היו בדיוק אלה שחיברו אותי אל כל בני האדם החיים, ואל כל מי שחיו אי פעם".
>> לקרוא את ג'יימס בולדווין בתל אביב
הספר הוא מסע שמתחיל עם שובו של קואטס להוראה באוניברסיטת הרווארד, ממשיך בביקור בסנגל – שהוא מעין שיבה הביתה השזורה בתחושת זרות עמוקה – ונסגר בביקור בישראל-פלסטין והשתתפות ב-Palfest, פסטיבל הספרות הפלסטיני המביא סופרים מרחבי העולם כדי שיחזו במציאות הכיבוש ובאפרטהייד בעיניהם.
לאורך מסעותיו, קואטס שבוי במתח שבין "להיות בבית" – תחושה שכונן לעצמו בגיל צעיר דרך השפה הכתובה והמושמעת, מראפ ועד ספרות – ובין תחושת ניכור והתבגרות רוויית אלימות כאיש שחור בארה"ב. המאבק בין התחושות הללו נפתר בצמתים המפתיעים גם את קואטס עצמו. הספרות פורמת את גבולות הדמיון ומציגה עולמות שלא חשבנו לאפשריים. "דברים רעים התחילו לקרות לי ולאנשים סביבי" (עמ' 15), ומול מציאות זו יוצר לעצמו קואטס אינספור עולמות במילים. עולמות אלו כללו את פרדריק דאגלאס, טוני מוריסון ואודרי לורד, שכמו בולדווין, יצרו עולם של שחרור עבור מי שנחשבו פחות אנושיים בעיני מערכות הכוח. החלק הראשון בספר קרוי "עיתונות אינה מותרות", אך למעשה ניתן לקרוא לו "שפה אינה מותרות".
בספר, קואטס שואל שתי שאלות: האם הספרות יכולה להוות מרחב החורג מגבולות הפוליטי, במיוחד כשהפוליטי הוא ביטוי קיצוני של גזענות והדרה; והאם הספרות והכתיבה יכולות לשמש כלים להשבת האנושיות עבור בני אדם שבמשך דורות הוגדרו כאובייקטים נטולי קול ולא כסובייקטים מדברים. במהלך המסע נבחנים הגבולות – חלקם מתקבעים מחדש דרך השפה, וחלקם נפרצים במפגשים מפתיעים.
קואטס כתב את הספר על רקע חזרתו של טראמפ לשלטון ומלחמתו בזכויות אדם ובחופש ההבעה והספרות. כאן הוא פורס את שאלת גבולות הכתיבה על רקע מלחמות התרבות הנוכחיות בארה"ב. "הרבה מהעיסוק הנוכחי ב'החרמת ספרים' ו'צנזורה' טועה בפרשנותו", הוא מסביר, "לא מדובר בי או בכל כותב עכשווי אחר. מדובר בכותבים עתידיים – בגבולות הדמיון שלהם ובזווית החשיבה שלהם" (עמ' 90).
החלק השני בספר, המגולל את חוויותיו של קואטס בעיר דקר שבסנגל, מתאר את המתח שבין הכמיהה "להרגיש בבית" ובין המפגש עם תרבות ילידית הזרה לו. בפרפרזה על המתח בספרו של קפקא, קואטס מוצא עצמו כמי שאינו שייך לא ל"טירה" ולא ל"כפר". הוא אינו מרגיש בנוח עם שמו האפריקאי ואינו משתלב בנוף המקומי. "אתה שחור שם, אבל כאן אתה מעורב" (עמ' 45). רוחות רפאים רודפות אותו: "חשבתי על כל הסבתות שלי שנלקחו מהצד הזה של העולם… חשבתי על הבית שהן ניסו לבנות בצד השני… הרגשתי איך הארץ אמרה לי: למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" (עמ' 40). מה שמחבר אותו לבסוף לסופרים המקומיים הוא ההיכרות המשותפת עם השקר והצביעות: "אני הכרתי עבדות וג'ים קרואו, הם הכירו כיבוש וקולוניאליזם" (עמ' 52).
עבור קואטס, גבר אפרו-אמריקאי, החוויה לא היתה זרה. שוטרי מג"ב בסמטה בבטן אל הווא בסילוואן (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)
עבור הקורא העברי, החלק הרביעי של הספר, המתאר בפרטים את מסעו של קואטס בישראל-פלסטין, הוא כנראה המהדהד באופן העמוק ביותר. הניכור שחווה קואטס בסנגל הופך בחלקו הרביעי של הספר למפגש חזיתי עם אמת פנומנולוגית אחרת – זו של הטיהור האתני, הכיבוש וההפרדה.
ספרו של קואטס ראה אור באנגלית ב-2024, אך נכתב הרבה לפני הג'נוסייד בעזה. מסעו התרחש באביב-קיץ 2023. עם זאת, הרבה מהכתיבה היא נבואית כמעט. כאשר העולם מפנה מבט מהסבל שבין הירדן לים, כאשר דה-הומניזציה של חצי מבני האדם החיים כאן הופכת לרישיון לביצוע רצח עם, רבות מאיתנו תוהות מה כוחו של העט בעולם ובמרחב המעוצב על ידי החרב. מדוע צריך להמשיך לכתוב בעולם שבו המילים, כפי שמדגים קואטס היטב במסעו, הופכות לדרך לכיבוס האמת? האם המילים שלנו, ככותבים, יכולות לחדור דרך מסכי העשן הללו, דרך השקרים המכוננים את המציאות היומיומית, ולפתוח מרחבים אחרים?
המסע של קואטס במרחב שבין הים לירדן מתחיל ביד ושם, שם הוא מזדעזע מהיכולת האנושית לדה-הומניזציה ומהשלכותיה על היהודים. משם הוא ממשיך למתחם אל-אקצא, לחברון, לרמאללה, ללוד ולסילוואן, ומכיר אמת פנומנולוגית עמוקה: "בדיוק כפי שאבותיי נולדו לארץ שבה לא היו שווים לאדם הלבן, כך חשפה עצמה ישראל כארץ שבה שום פלסטיני אינו שווה לאדם יהודי" (עמ' 103). הוא מבין את האפרטהייד באופן פיזי ומוחשי.
קואטס מתאר את החיים באשליה – בארה"ב ובתל אביב – ומנתח את יחסי ישראל עם משטרי הפרדה היסטוריים. כשהוא כותב על הנכבה, אין הוא מתאר אותה כאירוע היסטורי אלא כמציאות גזענית מתמשכת של ביזה תמידית. הוא מצטט מדרוויש: "אנחנו חיים… בעבר שזה עתה נולד, נטועים בשדות שהיו שלנו במשך מאות שנים עד לפני רגע" (עמ' 170).
אולי אין זה מפתיע שקואטס מסיים את ספרו בפגישה עם עיתונאים פלסטינים בארה"ב, כמעין סגירת מעגל עם הפרק הראשון בספר, כאשר הוא מבקש לשמוע עדויות על טבח דיר יאסין (שעליו שמע רק לקראת סוף ביקורו). הוא מצטט מאמר של מאהה נאסאר שפורסם במגזין 972+, הטוען כי התקשורת האמריקאית מרבה לעסוק בפלסטינים, אך כמעט שאינה מעניקה להם קול ישיר, כך שהסיפור הפלסטיני מסופר בעיקר מפי אחרים ולא מפי הפלסטינים עצמם. המאמר הזה, וניסיונו של קואטס לשמוע על פלסטין דרך קולות פלסטיניים – הן בספרות והן בעיתונות – מקבלים פרשנות אחרת כשבוחנים את הג'נוסייד בעזה ואת תגובת העולם אליו.
רשתות שידור בינלאומיות נכנעו לתכתיבי מדינת ישראל, שסגרה את רצועת עזה בפני עיתונאים זרים, אלא אם נכנסו עם הצבא הישראלי. מאידך גיסא, רבבות העיתונאים הפלסטינים בעזה שסיקרו את הג'נוסייד במילותיהם בקושי קיבלו במה. הבחנה זו אינה נפרדת מרפלקסיה על תפקידה של הכתיבה ככלל ושל הכתיבה הספרותית בפרט.
כתיבה היא כלי לידיעה ולקבלת אחריות מוסרית של ישראלים ושל כל מי שהג'נוסייד והדה-הומניזציה נעשים בשמו ובכספו. ללא ידע על מה שמתרחש בשמנו, איננו יכולים לאפשר לספרות להיות מה שהיא יכולה להיות – כלי לשחרור ולמחשבה, כלי לבנייה ולשיקום עולמות של צדק ושוויון. על דה-הומניזציה, מתריע קואטס, כולנו משלמים מחיר כבד; האנושיות של המעוול היא הראשונה שנפגעת. "שיקרו לכולנו יותר מדי", מצטט קואטס את נורה עריקאת בטרם יכתוב על מסעו בישראל-פלסטין. הגיע הזמן שכולנו נפסיק לשקר לעצמנו.
דנה מילס היא אקטיביסטית וסופרת, מגייסת המשאבים של שיחה מקומית ומגזין 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
