newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המטרה הושגה: 150 אלף דונם, כמעט נקיים מפלסטינים

בשטח עצום שמשתרע מזרחית לרמאללה עד פאתי יריחו, עזבו רוב קהילות הפלסטינים שחיו במקום במשך עשרות שנים. לכאורה, לא מדובר בגירוש, אבל בפועל העזיבה התרחשה אחרי שנים של הטרדות, אלימות ומניעת גישה לשטחי מרעה על ידי מתנחלים ממאחזים שהוקמו בסמוך. מדובר בשיטה – והיא עובדת

מאת:
האזור שבו חיה הקהילה אל קבון לפני שגורשה (צילום: אורן זיו)

המצב החמיר אחרי הקמה והתפשטות של כמה חוות חקלאיות. האזור שבו חיה קהילת אל קבון לפני שגורשה (צילום: אורן זיו)

בשטח עצום של כ-150 אלף דונם – פי שלושה משטחה המוניציפלי של תל אביב-יפו – שמשתרע מזרחית לרמאללה עד פאתי יריחו, כמעט שלא נותרו תושבים פלסטינים. רוב הקהילות שחיו באזור ברחו על נפשן, בעקבות אלימות מתנחלים, שזוכה לגיבוי מהרשויות.

באזור הוקמו בשנים האחרונות יותר מעשרה מאחזים לא חוקיים, שמשתמשים ברעיית צאן כדי לדחוק משם את הפלסטינים. מעט הקהילות שנותרו עלולות גם הן לעזוב, בגלל חשש ממשי לביטחונם הפיזי והנפשי של התושבים. רק בשנה האחרונה גורשו כך מבתיהם מאות אנשים.

לפי ארגון "כרם נבות", בפועל הצליחו המתנחלים להשתלט או למנוע גישה מפלסטינים במרובע שטח שבין כביש אלון במערב, כביש 90 (בקעת הירדן) במזרח, כביש מערג'את (טייבה) בדרום וכביש 505 (דומא) בצפון. השטח שעליו השתלטו המתנחלים כולל את שטח האש 906, שמשתרע על 88 אלף דונם ושימש בעיקר כשטח מרעה של הקהילות הבדואיות באזור, ושסביבו הוקמו רוב המאחזים; ועוד כ-60 אלף דונם בין שטח האש לכביש אלון – שבהם חיו הקהילות עד שגורשו.

כל האדמות הללו נמצאות בשטחי C, חלקן בבעלות פלסטינית פרטית מוסדרת של תושבי הכפרים הסמוכים, וחלקן "אדמות מדינה". כיום לפלסטינים יש גישה רק כלאלף דונם משטח זה, וגם זאת תוך סיכון עצמי. על כביש תשעים, בפאתי השטח, נמצאים הכפרים עוג'ה ופסאיל, שבהם חיים כמה אלפי פלסטינים.

מפת האזור שממנו גורשו הקהילות. מקור: כרם נבות (מפה מימין:DMY + User:NordNordWest - Own work, CC BY-SA 4.0)

מפת האזור שממנו גורשו הקהילות. מקור: כרם נבות (מפה מימין: DMY+User:NordNordWest, CC BY-SA 4.0)

לכאורה, אי אפשר למסגר את האירועים כ"טרנספר". הצבא או המינהל האזרחי לא הגיעו לשם עם משאיות, העמיסו את התושבים והרסו את בתיהם. התושבים הם אלה שהחליטו לעזוב. הם ארזו את חפציהם המועטים, חלקם אף השאירו רכוש מאחור, וברחו למקום שבו אמנם יהיה להם יותר קשה להתפרנס, ללא אדמות מרעה, אך לפחות ייהנו לזמן מה משקט נפשי.

פלסטינים מחלק מהקהילות שגורשו תיארו בפני "שיחה מקומית" דפוס זהה: מתנחלים שמגיעים עם צאן ומונעים מהם לרעות בשטחים שבהם רעו עשרות שנים; הטרדות בלתי פוסקות מצד מתנחלים חמושים ביום ובלילה, כולל כניסה לבתים, כאשר הצבא והמשטרה לא מונעים זאת. כולם דיברו על הפחד ועל המצוקה הנפשית. "זה כמו ב-1948", אמר מוחמד חסין, מקהילת עין סמיה, שגורשה במאי.

עד היום גורשו ארבע קהילות. ב-2019 עזבו שתי קבוצות של משפחות מהחלק הדרומי של השטח, ליד צומת טייבה;  ביולי בשנה שעברה גורשה קהילת ראס א-תין (100 תושבים); במאי גורשה קהילת עין סמיה (200 תושבים); ובתחילת אוגוסט קהילת קבון (88 תושבים). בשטח נותרו כיום רק שלוש קהילות – עין א-רשאש, ג'בית וראס עין אל עוג'ה – שכולן בסכנה.

התופעה מתחילה לזלוג גם לקהילות שנמצאות בשטחים הסמוכים. למשל, בוואדי סיק עזבו לאחרונה 35 תושבים, וכמה משפחות שנותרו בשטח בסכנה; בקהילת אל באקה נמלטו רוב התושבים, 43 במספר, ביולי, לאחר הקמת מאחז והצתת בית, לטענת התושבים על ידי מתנחלים. הנתונים האלה נאספו על ידי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים ו"בצלם".

התושבים מעידים כי המצב החמיר אחרי הקמה והתפשטות של כמה חוות חקלאיות באזור בשנים האחרונות. אלימות והתרחבות החוות גברו מאז הקמת הממשלה, בדצמבר 2022. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, שנמסרו לבקשת "שיחה מקומית", אכן חל גידול במספר אירועי אלימות המתנחלים באזור: ב-2019 תועדו שם 14 תקיפות מתנחלים, ב-2020 – 13 תקיפות, ב-2021 – 14 תקיפות, ב-2022 המספר זינק ל-40 תקיפות, ומאז תחילת 2023 נרשמו כבר 29 תקיפות. חשוב לציין כי לא כל מקרה של הטרדה תועד.

בקהילות שגורשו ניתן לראות בבירור עלייה במספר התקיפות האלימות מצד המתנחלים עד לעזיבה. בקהילת עין סמיה, למשל, דווח ב-2019 על ארבע תקיפות; ב-2020 דווחה תקיפה אחת; ב-2021 – שלוש תקיפות; ב-2022 שמונה תקיפות; ועד מאי 2023 דווחו עשר תקיפות.

בקהילת ראס א-תין (באו"ם מגדרים את ראס א-תין וקבון כקהילת אחת), נרשמה מגמה דומה: ב-2021 דווח על תקיפה אחת, ב-2022 על ארבע תקיפות – אז עזבה חלק מהקהילה, ומתחילת 2023 דווחו שלוש תקיפות – אז עזבו תושבי קבון.

מנתוני האו"ם עולה כי בין 2019 לאוגוסט 2023, נפצעו באזור מאלימות מתנחלים 132 פלסטינים, ואחד נהרג. חשוב לציין שחלק מהפצועים נפצעו כתוצאה מפעילות הצבא או המשטרה, שהיו נוכחים במקום או שהגיעו לאחר ההתקפות. באותן שנים נפצעו 230 איש ונהרגו שניים במהלך מחאות נגד ההתנחלויות באזור, זאת מאלימות שהפעילו הצבא או המשטרה.

רבים מתושבי הקהילות הם פליטים מאזור הנגב, שב-1948 גורשו לגדה, ומאז 1967 גורשו פעם נוספת או פעמיים. חלק מהקהילות הגיעו לאזור בסוף שנות ה-60, לאחר שגורשו על ידי הצבא ממקומות אחרים. אחרות הגיעו לשם בשנות ה-80 או ה-90. רוב האדמות שעליהן ישבו הן בבעלות פרטית של תושבים פלסטינים מהכפרים הסמוכים, שממערב לכביש אלון, ולתושבים יש עימם הסכם חכירה ארוך טווח.

בנוסף לאלימות המתנחלים, גם לרשויות המדינה תפקיד בגירוש, בדמות שנים של איסור בנייה והריסות בתים; מניעת אפשרות לחיבור מסודר למים וחשמל ולבניית כבישים; הוצאת צווי הריסה לבתי הספר שנבנו בקהילות בסיוע מדינות אירופיות; הקמה והכרה בהתנחלויות; וכמובן אי מניעה או עמידה מהצד בזמן אירועי אלימות מתנחלים. "אנחנו לא יודעים של מי השטח" – כפי שאמר שוטר ב-22 באוגוסט בעין א-רשאש – היא טענה שנשמעת לעתים קרובות מצד המשטרה, כתירוץ מדוע אינם יכולים למנוע מהמתנחלים לרעות במקום ולהסתובב בין בתי הפלסטינים.

"עייפו אותנו נפשית"

הקהילה האחרונה עד כה שגורשה מהאזור, ב-8 באוגוסט, היא קבון. הקהילה מנתה 12 משפחות – 86 תושבים, 26 מהם קטינים. חלקם עברו ממערב לכביש אלון לאדמות הכפר ח'רבת אבו פלאח, אחרים התפזרו. התושבים ישבו במקום מאז 1996. בפברואר, מתנחלים הקימו מאחז חדש ליד הקהילה. מאז, מתנחלים הגיעו על סוסים וטרקטורים להתגרות ולהפחיד את המשפחות הפלסטיניות, הסתובבו בין בתיהן, ובמקביל, השתלטו על האדמות החקלאיות של התושבים ומנעו מהם לרעות את צאנן.

בסיור במקום, כעשרה ימים לאחר הגירוש, אפשר היה לראות על הקרקע בקבוקי תרופות, כלי אוכל ומכל מים – עדות לקהילה שנטשה. בית הספר, שהוקם בסיוע אירופי ועמד נגדו צו הריסה, היה נטוש. חלונותיו נופצו ותכולתו נבזזה. על הקירות נותרו כמה פוסטרים שהכינו הילדים: בכיתה אחת תלה פוסטר עם ציור שעון, ובאחרת פוסטר שמסביר פעלים באנגלית.

"תמיד היינו תחת כיבוש, בכלא עם מחסומים, אבל עכשיו אנחנו חיים בזינזאנה", סיפר עלי אבו אלקבאש, בן 60, כשהוא יושב באוהל שהקים בשטח פתוח מעבר לכביש אלון, באדמות ח'רבת אבו פלאח. אבו אלקבאש במקור מסמוע, שליד חברון. בשנות ה-80 עבר לאזור רמאללה, וב-1995 לאזור שלצד כביש אלון וליד ראס א-תין. "לפני הבחירות המתנחלים היו בורחים אם היינו כמה (מולם; א"ז). היום הם תוקפים, כי הממשלה איתם, המשטרה, הצבא והשב"כ איתם".

"25 שנה חיינו חיים רגילים", מספר אבו אלקבאש. "בשנים האחרונות המתנחלים הגיעו לאזור, והקימו שני מאחזים, אחד של מיכה (מאחז בשם החווה של מיכה; א"ז) ואחד ליד הבסיס (מלאכי השלום; א"ז). הם חסמו את הדרך בינינו לעין א-רשאש ואת זו שיורדת לכיוון פסאיל (הבקעה). היינו רועים באזור, אבל באים אלינו בשם הממשלה והמינהל, ואומרים שהאדמות של המתנחלים. הם הביאו כבשים לאכול את האוכל שגידלנו לכבשים שלנו. אבל הם מקימים מאחזים כדי לשלוט על השטח, לא מעניין אותם כבשים. הם נכנסים לבתים, פעמים רבות עם חיילים, מצלמים, גם כשיש בנות, נשים, זקנים".

לדברי אבו אלקבאש, האלימות גברה אחרי עיד אל פיטר, במאי. "הם חונים בכניסה לבתים, חלקם בני פחות מ-12, מתחת לגיל האחריות הפלילית. הם נכנסים, מחפשים במקרר, בטלפונים. מה אנחנו יכולים לעשות? הם הגבירו את ההטרדות ואת ההפחדה, ואפילו נכנסו עם הכבשים לתוך הבתים. הפעילות של המתנחלים גורמת לילדים לא לישון בלילה. הם ממררים בבכי. כל רכב שעובר הם מפחדים שזה מתנחל. כאבא, אני מפחד על הבן שלי, ולא רוצה לחיות בסכנה, אלא מעדיף להתרחק מפה".

הוא מעיד שאחד המתנחלים המבוגרים אמר לו "זו ארץ ישראל הגדולה, אין עם פלסטיני". לדבריו, "זה מה שהממשלה חושבת. המטרה היא גירוש. רוצים את שטח C לישראל, להשתלט על האדמה דרך המתנחלים, בלי מלחמה. אבל לאן נלך? הכיבוש נמצא בכל מקום".

עלי סלימאן דאוד, תושב קבון, במיקום אילו עבר ממערב לכביש אלון (צילום: אורן זיו)

"לאן נלך? הכיבוש נמצא בכל מקום". עלי אבו אלקבאש, תושב קבון, במיקום שאליו עבר ממערב לכביש אלון (צילום: אורן זיו)

ביולי 2022 גורשה הקהילה ראס א-תין שליד קבון, לאחר שתושביה ספגו אלימות קשה. שתי הקהילות חלקו בית ספר. אחמד כעאבנה (אבו סלאמה), המוכתר של ראס א-תין, נפטר בפתאומיות בתחילת אוגוסט, בגיל שישים.

ביום הגירוש בשנה שעברה סיפר: "המתנחלים הפחידו את הנשים, את הילדים, את כולם. הם הגיעו בלילה לבתים בקבוצות של 10-15 איש, כדי להפחיד את האנשים, הצבא איתם. אם אתה מדבר איתם ואומר 'תתרחקו, תלכו מכאן', הם מתקשרים לצבא או למשטרה, שמגיעים ועוצרים את הצעירים (הפלסטינים; א"ז). הבעיה היא לא ברעייה, אלא שהם באים אליך הביתה. זה מפחיד. כל רעש מפחיד את הנשים והילדים. עייפו אותנו נפשית".

כשנה לפני הנטישה הסופית, ב-14 ביולי 2021, תפסו כוחות צבא ומנהל אזרחי 49 מבנים בקהילה, והותירו 13 מהמשפחות ללא קורת גג. התושבים העידו בפני האו"ם כי בעלי תפקידים ישראלים הורו להם במפורש לעבור לשטח B.

"הם רוצים שלא יישאר כאן אף אחד"

תושבי עין סמיה גורשו מבתיהם במאי, אחרי חמישה ימים רצופים של התקפות. חלקם עברו גם הם לאדמות של ח'רבת אבו פלאח, אחרים עברו לדיר ג'ריר, טייבה ויריחו.

"אנחנו גרים פה 44 שנה, באישור בעלי הקרקע", סיפר במאי תושב הכפר, מוחמד חסיין, בזמן שארז את חפציו. "שנים אנחנו כאן לבד מול המתנחלים, אין לנו הגנה. בימים האחרונים הגיעו מתנחלים וזרקו אבנים על המבנים. הילדים פחדו מאוד. המטרה היתה שנעזוב. מ-1948 עד היום אנחנו חיים בנכבה מתמשכת. היום זה עין סמיה, אבל זה לא יסתיים כאן, זה יימשך במקומות אחרים".

פגשתי את חסיין שוב חודשיים וחצי אחרי הגירוש. הוא ומשפחתו עדיין מנסים לשקם את חייהם. הם יושבים כעת בשטחי B, שבהם האחריות התכנונית היא על הרשות הפלסטינית, שם ישראל לרוב אינה מבצעת הריסות.

תושב עין סמיה מוחמד חסיין, בביתו החדש ממערב לכביש אלון (צילום: אורן זיו)

"שנים אנחנו כאן לבד מול המתנחלים, אין לנו הגנה". תושב עין סמיה מוחמד חסיין, בביתו החדש ממערב לכביש אלון (צילום: אורן זיו)

"נולדתי בחברון אבל גדלתי באזור", מספר חסיין. "חיינו בעוג'ה (בבקעת הירדן; א"ז) עד 1967, ואז הצבא הגיע עם טנקים ונתן לנו 24 שעות להתפנות. עברנו כקבוצה גדולה לטייבה, ליד רמאללה, עד שבשנות ה-70 גירשו אותנו שוב והביאו אותנו לכאן".

התושבים ישבו על האדמה עד שהצבא הקים שם מחנה. בהמשך הוקמה במקום ההתנחלות כוכב השחר, שכמו התנחלויות רבות החלה בתור התיישבות בתוך בסיס צבאי. אז הוזזו התושבים פעם נוספת, לעין סמיה, שם חיו עד הגירוש במאי. במהלך השנים הם עברו הטרדות מצד הצבא, שהחרים להם כבשים, ונאלצו לשלם קנסות כדי לקבל אותן חזרה. הם מעידים שבשנים האחרונות המצב החמיר.

"לפני כמה שנים הגיעו מתנחלים עם צאן", אומר חסיין. "הם נכנסים בין הבתים ולתוך הבתים כדי שנלך. באים בלילה וזורקים אבנים כשהילדים ישנים. חמש שנים זעקנו, ואף אחד לא שמע את הקול שלנו". לדבריו, "פעם היינו מתקשרים למשטרה, הם היו מגיעים והמתנחלים היו בורחים. בשנים האחרונות המשטרה באה ואומרת, 'אתה משקר'".

במאי קרה האירוע שהיווה את הקש האחרון: מתנחלים חמושים הגיעו באישון לילה, וטענו כי 37 מהכבשים של הקהילה גנובות. הם פשטו על הכפר וחיפשו את הכבשים שלהם, אך לא מצאו אותן. למחרת, שוטר עצר רועה צאן מהקהילה שצעד ליד הכביש הראשי והחרים לו את הכבשים, בטענה שהן גנובות. "אנחנו חיים מהכבשים, זה נזק של עשרת אלפים דינר ירדני (כ-53 אלף שקל; א"ז)", אומר חסיין. "הצבא מגן עליהם. גם אם הצדק איתך, כולאים אותך לשבוע-שבועיים ולוקחים 10,000 שקל ערבות".

לדבריו, המטרה היא אחת: "גירוש. הם רוצים שלא יישאר כאן אף אחד. רוצים לגרש את כל הפלסטינים מהארץ, כמו שהיה ב-1948".

"איבדנו הכל", אומר חסיין. "את בית הספר והלימודים. המשפחות נפרדו והתפזרו. אלה לא חיים. שם הילדים לא ישנו בגלל המתנחלים. פה יש ביטחון, אבל אין ממה לחיות. מולנו שטח C, אם ניכנס לשם ייקחו לנו את הכבשים. לפני כמה שנים היינו קונים מזון לכבשים רק חודשיים-שלושה בשנה. עכשיו אנחנו צריכים לקנות מזון רוב השנה".

ב-17 באוגוסט הגיעו כוחות גדולים של המנהל האזרחי, צבא ומג"ב לבית הספר הנטוש, שהושחת מאז שהקהילה גורשה – והרסו אותו. הכוחות לא הסתפקו בהריסה, אלא העלו את ההריסות ואת כל הציוד שנותר במקום למשאיות.

פעילים מעריכים כי ההריסה נועדה למנוע את הסיורים שנערכו במקום לדיפלומטים ועיתונאים. ההריסה בוצעה כמה ימים לאחר שמאחז באזור נהרס, באישור שר האוצר בצלאל סמוטריץ', אולי לצורכי "איזון". בהודעה שפרסם סמוטריץ' כתב: "מדינת ישראל לא תאפשר בנייה בלתי חוקית והשתלטות ערבית על השטחים הפתוחים".

"מנסים לשחזר את דפוס הפעולה הזה במקומות אחרים"

כדי להבין את תהליך גירוש הקהילות הפלסטיניות, יש לעקוב אחר התפתחות המאחזים באזור. כיום קיימים בו ארבעה מאחזים "ראשיים", ועוד כעשרה מאחזים נוספים, שחלקם זזים בשטח או מפונים מעת לעת ומוקמים מחדש.

הבסיס של כל זה הוא ההתנחלות כוכב השחר, שהוקמה בסוף שנות ה-70, וכיום מתגוררים בה כ-2,500 ישראלים. בשנות ה-90 הוקמו באזור המאחזים מעלה שלמה ומצפה כרמים. ב-1998 הוזז שער ההתנחלות כמה קילומטרים מערבה, לכיוון כביש אלון – וכך נחסם המרחב החקלאי מסביב להתנחלות והגישה לאלפי דונמים.

ב-20 השנים האחרונות הוקמו כמה מאחזים נוספים בשטח שמסביב להתנחלות, ובהם מאחז הבלאדים (שמכונה גם גבעת הבלאדים או אעירה שחר), מעוז אסתר ומעלה אהוביה, שבאמצעותם השתלטו המתנחלים על שטחים נוספים מדרום, ממזרח וגם מצפון. ב-2004 הוקם בחלק הדרום מזרחי של השטח, קרוב ליריחו, המאחז עיינות קדם.

המאחז "משק מלאכי השלום" הוקם ב-2014 בשטח צבאי נטוש חלקית, ממזרח לשילה, שלצידו נמצא בסיס אימונים פעיל, ויצר רצף של מאחזים לכיוון מזרח. בפברואר השנה החליטה הממשלה על הסדרתו, כחלק מהסדרה של עשרה מאחזים (שיהפכו ל-9 התנחלויות).

המאחז "החווה של נריה", של נריה בן בפזי, הוקם ב-2018 מדרום לרימונים, והשתלט על אלפי דונמים בין כביש מהראג'ת לרימונים. למאחז כמה מאחזי בת, כולל שניים לכיוון יריחו: "החווה של זוהר", ומאחז שהוקם אחרי הפיגוע בעלי לזכרו של אחד ההרוגים, הראל מסעוד, שלפי מתנחלים היה מעורב בתכנון הנקודה.

מאחז אחר, "החווה של מיכה", שהוקם ב-2018 למרגלות כוכב השחר מעל עין סמיה, עבר ב-2020 ליד הקהילה שפונתה בראס א-תין (וכעת מכונה "החווה של מיכה החדשה"), והצבא מונע מהתושבים לחצות את כביש אלון ולהגיע לאדמותיהם. בכפרים אל מועייר וכפר מאליכ התקיימו הפגנות נגד העתקת המאחז.

באל מועייר נהרגו שלושה פלסטינים בשנים האחרונות: בשנה שעברה מתנחל ירה והרג את אמג'ד אבו עליא, בן 16; בדצמבר 2020, במהלך הפגנה ביום שישי, צלף של הצבא ירה בבטנו של עלי אבו עליא, נער בן 15, והרג אותו; בינואר 2019, במהלך מתקפה של מתנחלים חמושים, נורה חמדי נעסאן, בן 38, נשוי ואב לשניים, בגבו ומת.

ב-2020 הוקם המאחז "חוות רשאש" צפונית מזרחית ל"מלאכי השלום", על גבול שטח אש, כאשר הדרך שנפרצה אליו עוברת בתוך שטח האש. לאחרונה הוקם כרם כמה קילומטרים מדרום ל"מלאכי השלום", והוצב אוהל על דרך חקלאית שבה משתמשים חקלאים פלסטינים כדי להגיע לאדמות מרעה באזור שמכונה "דליה". המתנחלים מונעים מהפלסטינים לעבור שם, ללא כל סמכות. בנוסף, הוקמו עוד כמה נקודות חדשות למאחזים סביב המאחזים הקיימים, שחלקם פונה – וחזר.

בתוך השטח המדובר נמצאות גם כמה התנחלויות שאינן מאחזים, בסמוך לכביש 90, ובהן ייטב, נערן, גלגל, תומר ופצאל, שבהן מתגוררים בסך הכל כ-1,300 מתנחלים.

"המשמעות היא שהם הצליחו לייצר שטח של עשרות אלפי דונמים, שהיה שטחי מרעה של הקהילות שגורשו, וכיום הוא נקי מפלסטינים", אומר דרור אטקס מארגון "כרם נבות". לדבריו, "אפשר לומר ששטח אש 906, שהיה שטח מרעה היסטורי של קהילות פלסטיניות, נמצא כיום בשליטת מתנחלים, באמצעות כמה מאחזים שמקיפים אותו. מבחינת המתנחלים זה הישג משמעותי מאוד, והם מנסים לשחזר את דפוס הפעולה הזה במקומות אחרים".

לא ניתן לדעת לאילו ממאחזי "חוות הרועים" יש הקצאות קרקע לרעייה. מתנחל רועה צאן סמוך לבתי קהילת עין א-רשאש (צילום: אורן זיו)

לא ניתן לדעת לאילו ממאחזי "חוות הרועים" שהוקמו בשטחים האלה יש הקצאות קרקע לרעייה, כי המדינה מסתירה את המידע בעזרת העברה של הקרקעות (כהקצאות לחוות) לחטיבה להתיישבות, המוחרגת מחוק חופש המידע. המנהל האזרחי טען בעבר בבית משפט שהוא לא יודע מה נעשה עם הקרקע, אף שלפי נתוני "כרם נבות", המתנחלים השתלטו בעזרת רעייה על כ-238 אלף דונם, נכון לשנה שעברה.

בשיחת זום שתוכנה פורסם ב-2021, הסביר מנכ"ל ארגון אמנה, זאב (זמביש) חבר, את ההיגיון שמאחורי השימוש בחוות חקלאיות: "בנייה תופסת מעט שטח, משיקולים כלכליים. הגענו ל-100 קמ"ר אחרי יותר מ-50 שנה", אמר חבר. אולם לחוות הרועים, הוסיף, "יש יותר מפי שניים מהשטח של היישובים הבנויים… חווה אחת עושה שמירת קרקע באלפי דונמים".

ב-2021 פנה ארגון "שלום עכשיו" למשרד החקלאות בדרישה לעצור את העברת התמיכות הכספיות של המשרד לארגון השומר יו"ש. המשרד דחה את הדרישה בטענה כי הוא מממן רק פעילות של הארגון במאחזים שבהם ישנן הקצאות קרקע שאושרו על ידי המנהל האזרחי.

מהנתונים שנחשפו בתגובת המשרד עלה כי המדינה הקצתה יותר מ-8,500 דונם לשש חוות חקלאיות ומאחזים בגדה לצורכי רעייה וחקלאות. אחד מהם הוא המאחז של נריה בן פזי. מכיוון שבמשרד החקלאות ציינו כי הם מעבירים תקצוב רק למאחזים שיש להם הקצאות קרקע, וסיפקו שמות של שישה מאחזים, ניתן להניח כי למאחזים האחרים אין כלל הקצאות קרקע.

לגבי "אדמות המדינה" שבחלקן הוקמו המאחזים ושמהן מגרשים רועים פלסטינים, חשוב להבהיר – כמעט 40% משטחי C הוגדרו בשנות ה-80 כ"אדמות מדינה", כאשר בחלק גדול מהמקרים מדובר באדמה פלסטינית פרטית. ההכרזות האלה נעשו אחרי שבג"ץ פסק שהמדינה לא יכולה להכריז על אדמה כעל "שטח צבאי" לטובת הקמת התנחלות אזרחית. לאחר פסק הדין, נמצא פתרון חדש: שימוש בחוק עות'מאני מהמאה ה-19, שמאפשר  להכריז על אדמה ש"אינה מעובדת" כעל "אדמת מדינה".

לאורך שנים המשיכו פלסטינים לרעות ב"אדמות המדינה", אך בשנים האחרונות חוות הרועים שינו את המצב. חשוב לציין גם ש-99.76% מ"אדמות המדינה" שהוקצו לשימוש כלשהו בגדה המערבית הוקצו לצורכי התנחלויות ישראליות. גם הכרזה על "שטחי אש" נועדה לאפשר "רזרבה קרקעית" להתנחלויות. המדינה עצמה הודתה כי אימונים בשטחי אש הם אמצעי לצמצום מספר התושבים הפלסטינים בהם, וחלק חשוב במאבק בבנייה פלסטינית בלא היתרים.

תהליך סגירת השטח כמעט הושלם

אחרי גל ההימלטות של השנה האחרונה, הקהילה שנמצאת כיום על הכוונת של המתנחלים וסובלת מהטרדות יומיומיות מצידם היא עין א-רשאש – 18 משפחות, קצת פחות מ-100 תושבים. לצידה הוקמו המאחזים "מלאכי השלום" ו"חוות רשאש", שמונעים מהתושבים לרעות את צאנם.

"מכאן עד פסאיל ועוג'ה אין אף אחד", מספר עיד סלאמה זווארה, תושב המקום. "חיינו פה כמעט שלושים שנה בשקט. לפני ארבע שנים הקימו את המאחז, ואז הכל השתנה. בהתחלה המתנחל אמר 'זה הגבול, אני ארעה כאן ואתם שם', אבל הגבול זז כל חודש, ועכשיו הם כבר מגיעים לפתח הבתים שלנו עם הכבשים שלהם, וגם לתוכם, ואנחנו לא יכולים לצאת.

"הם באים כל יום משמונה עד אחת. מי שעובד עם כבשים יודע שצריך להביא אותן בבוקר, ואז לתת להן לנוח בצל עד שלוש-ארבע. אבל הם יוצאים כל יום משמונה עד הצהריים. לא מעניינות אותם הכבשים או הבריאות שלהן, מעניין אותם רק להטריד אותנו".

זווארה מצביע על ההרים מסביב: "יש פה מקום לרעייה לכל הכבשים בגדה וגם בישראל, אבל הם לא רוצים שאף אחד ירעה פה".

אירוע תקיפה משמעותי התרחש ביום שבת, 24 ביוני, כאשר כמה מתנחלים נכנסו לתוך הכפר ולאחר מכן הזעיקו נוספים. לדברי זווארה, "אחרי זה הגיע הצבא. נרגענו, כי חשבנו שהם יגנו אלינו, אבל זה לא קרה. החיילים הרחיקו בגז ובגומי צעירים מהכפר, ובזמן הזה מתנחלים שברו חלונות, ניפצו פאנלים סולאריים והתחילו להצית בית. הם היכו זקן במקל, שברו את הרדיו שלו הוא מקשיב כל יום. החיילים עמדו בצד. הגיע שוטר וצילם את הזקן פצוע, אבל עצרו שלושה צעירים מהכפר".

הקשיש, חאג' סלאמה, בן 85, סיפר ל"שיחה מקומית": "באו והיכו אותי מתנחלים, נפגעתי בראש, הכל היה דם. הם שברו כיסאות ואת הרדיו שלי. החיילים עמדו כמה מטרים לידי ולא עשו כלום. מאז התקיפה אני מפחד, לא ישן בלילה, כל רכב שעובר אני נבהל".

זווארה בטוח שהמתנחלים מייעדים לקהילה שלו גורל דומה לזה של יתר הקהילות באזור: "הם רוצים שנלך למקום אחר, אבל בכל מקום שאליו נלך יש מתנחלים אחרים, אז לאן נלך?"

בנוסף לכל אלה, הצבא הקים בתקופה האחרונה מחסום שפעיל לסירוגין בכניסה המזרחית של היישוב אל-מוע'ייר, שמקשה על חקלאים מהכפרים לחצות את כביש אלון ולהגיע לאדמותיהם, ומקשה על תושבי הקהילות שנותרו בשטח להגיע לכפר כדי להצטייד במים ובמזון. בסיור של פעילים ישראלים באמצע אוגוסט, כמה בעלי אדמות פלסטינים שהצטרפו אליהם ברכב פלסטיני עוכבו בשטח על ידי המתנחלים, ובהמשך על ידי המשטרה – כך שתהליך סגירת השטח כמעט הושלם.

בחלק הדרום מזרחי של השטח יושבת קהילת אל-מוערג'את, לצד הכביש שיורד מצומת טייבה ליריחו. מצידו השני של הכביש המאחז "החווה של זוהר", ועוד קצת למעלה, המאחז לזכרו של הראל מסעוד.

אליה מאליחה, סטודנטית לתקשורת בת 28 מקהילת אל-מוערג'את, מספרת: "ארבעים שנה גרות פה חמישים משפחות. יש פה בית ספר יסודי, וכל הקיום הוא מהעדרים, המים מגיעים במכליות, הבתים עשויים מלוחות פח, ורובם כבר נהרסו בעבר. גם לבית הספר יצא צו הריסה. הילדים שגומרים י"ב הולכים ללמוד באוניברסיטה או במכללה, אבל כל הפרנסה כאן היא מהעדרים".

לדבריה, "אנשים כאן אוהבים את בעלי החיים ורוצים לחיות בשלווה. בשנתיים האחרונות, מאז הקמת המאחז, החיים השתנו. הפעילות של המתנחלים כללה לזרוק פגרים באזורי מרעה, להיכנס לבתים בלילה וביום, לפתוח ארונות ולשפוך את התכולה, לחטט במקרר, ועוד.

"הילדים (הנערים מהמאחזים; א"ז) מגיעים עם העדר מהבוקר, עושים מה שהם רוצים, מחליטים על האזור שאסור לנו להיכנס אליו. אבל יש לנו את הכוח והאומץ, אנחנו נשארים, בעזרת סומוד, אנחנו לא רוצים להיות קבון ועין סמיה".

ב-27 ביולי הגיעו שני ג'יפים ובהם חיילים רעולי פנים לקהילה, וחיפשו בין הבתים. יומיים לאחר מכן, בשבת 29 ביולי, הגיע מתנחל חמוש בלווי חיילים. "הם טענו שנגנב להם משהו, רצו לערוך חיפוש", אומרת מאליחה. בתיעוד וידאו מהאירוע נראה מתנחל חמוש נכנס לאוהלי מגורים ולדירים, כאשר חיילות מאבטחות אותו ומשתיקות פלסטיניות שדרשו שיעזוב.

חוץ מהקהילות שיושבות בשטח האמור, נמצאות בסכנה גם שתי קהילות שיושבות מדרום לכביש שיורד מצומת טייבה לבקעה. אחת מהן היא קהילת אל-באקה, שיושבת באזור צומת טייבה-רימונים מעבר לכביש לבקעה, ומונה 33 נפשות, 21 מהם קטינים. ב-10 ביולי גורשה רוב הקהילה, לאחר ששבועות לפני כן סבלה מהתקפות יומיומיות של מתנחלים, שהגיעו מכיוון אחד משבעת המאחזים שהוקמו אחרי הפיגוע בעלי.

ביום שישי לפני שהתושבים נמלטו, מתנחלים שרפו את אחד המבנים של משפחה שעזבה את המקום זמנית, בגלל האלימות. לאחר שהקהילה גורשה, הרס המנהל את המאחז הסמוך, אך מאז נבנה מחדש. בקהילה הסמוכה, ואדי סיק, חוששים שהם הבאים בתור, וחלק מהתושבים כבר עזבו.

"כל המערכת מתארגנת ומבצעת"

"זה לא נער בן 16 שמחליט לבד מה לעשות", אומר אטקס. "יש מי שמתכנן, יש מחשבה איפה ולמה בונים, יש ליווי משפטי, יש כסף, ניסיון ומוטיבציה. ויש עכשיו תנאים חלומיים מבחינה פוליטית. הם מנצלים את ההזדמנות הזאת בשיא הכוח. זה לא היה קורה בלי ליווי של הגורמים הכי משמעותיים בשטח, כמו המועצה האזורית, מינהלת ההתיישבות של סמוטריץ', המנהל האזרחי. כל המערכת מתארגנת ומבצעת".

לדברי אטקס, "לא ראינו קודם כזו תעוזה, כניסה לקהילות והתקפות בתוך הבתים. כל המערכת מגויסת כדי לאפשר למתנחלים להשתלט על כמה אלפי דונמים".

לפי פרסום בסוף השבוע בחדשות 12, סמוטריץ' מקדם תוכנית להשתלטות על שטחי C, שכוללת הסדרה, חיזוק והקמה של 155 מאחזים וחוות חקלאיות. המתואר כאן הוא חלק מהמגמה הזו. ב-20 באוגוסט, למשל, החליטה הממשלה להקצות קרקע למאחז "מבואות יריחו", שסמוך לשטח שמתואר בכתבה זו – בהמשך להחלטת ממשלה מ-2019 להכיר במאחז.

נראה שגירוש התושבים הוא עליית מדרגה ב"מערכה על שטחי C", שעליה הכריזו ארגונים ופוליטיקאים מהימין. כבר שנים מרכזים ארגוני מתנחלים מאמץ גדול במניעת פיתוח פלסטיני בשטחי C – יותר מ-60% משטח הגדה המערבית, שכוללים את רוב השטחים הפתוחים והחקלאיים וכל ההתנחלויות. לישראל יש סמכות ביטחונית ותכנונית בשטחים האלה, כך שכל בנייה פלסטינית זקוקה לאישור ישראלי.

ביוני 2021 פרסם משרד המודיעין דו"ח מקיף על שטחי C, שבו מוזכרת "תוכנית פיאד" של ראש הממשלה הפלסטיני דאז, סלאם פיאד, להשתלט על שטחי C ולקבל תמיכה אירופית בקהילות החיות שם. באוגוסט 2021 פירסמה תנועת "רגבים" דו"ח, שבו נטען כי הקמת בתי ספר היא חלק מהתוכנית הפלסטינית להשתלט על שטחי C.

בשנה שעברה חשפנו כאן כי משרד ההתיישבות העביר למועצות מקומיות יהודיות בגדה כ-20 מיליון שקל, לצורך איסוף מודיעין על בנייה פלסטינית בשטחי C. "אם זו מערכה על שטחי C, צריך להתנהג כאילו זו מערכה… ככה נוכל לגייס את המדינה", אמר אז זמביש.

ב-2017 פרסם סמוטריץ', שמכהן כיום גם כשר הממונה על ההתיישבות במשרד הביטחון, את "תוכנית ההכרעה" שלו. במסמך לא מוזכר הביטוי "שטחי C", אך מצוין כי יש לפעול ל"מימוש שאיפתנו הלאומית למדינה יהודית מן הים ועד לירדן… את השלב הזה מממשים באמצעות פעולה מדינית-משפטית – החלת הריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון, ובאמצעות פעולה התיישבותית – הקמת יישובים וערים, פרישת תשתיות כמקובל בישראל 'הקטנה' ועידוד עשרות ומאות אלפי תושבים נוספים לעבור ולהתגורר בשטחי יהודה ושומרון. כך ניתן לייצר תוך שנים ספורות מציאות ברורה ובלתי הפיכה בשטח".

כך, בעוד שרעיון הסיפוח הרשמי נגנז בינתיים ב-2018, בפועל הרשויות והמתנחלים מוציאים אותו לפועל באזור שבו גורשו הקהילות.

רועה צאן מתנחל במאחז ליד מהראג׳ת (צילום: אורן זיו)

"מציאות ברורה ובלתי הפיכה בשטח". רועה צאן מתנחל במאחז ליד אל-מוערג'את (צילום: אורן זיו)

אלון כהן-ליפשיץ מארגון "במקום", העובד עם הקהילות באזור, אומר: "האיום הממשי הוא לא צווי הריסה, אלא אלימות המתנחלים. מ-50 קהילות שבדקנו בכל שטח C, ל-20 זה הסיכון המרכזי, וחלקן כבר עזבו. המדינה מנסה לנקות את השטח מ-2014, ללא הצלחה – מהלכים תיכוניים, דיפלומטים ומשפטיים מנעו את זה. היתה למשל יוזמה של המנהל להעביר את כל הקהילות הבדואיות ממרכז הגדה לעיירה בשם נועיימה באזור צפון יריחו, צמוד לשטח A. הם לא הצליחו לעשות זאת, למרות התעללויות והחרמות. עכשיו המדינה הפכה מגורם אקטיבי ששואף לגרש, לגורם פסיבי, שמתעלם ממעשי המתנחלים. זה הרבה יותר נוח, וגם מצליח".

כמה פעילים ישראלים מגיעים לאזור בקביעות כבר שנים, ומנסים לעמוד עם התושבים מול המתנחלים. אחד מהם הוא הרב אריק אשרמן, שבעצמו הותקף לא פעם על ידי מתנחלים. לדבריו, "זו משנה סדורה, מתוכננת, לגרש את כל הפלסטינים, כל הרועים, מכביש אלון עד כביש 90, לתפוס את כל השטח על ידי עדרים ואיומים של המתנחלים.

"בכל מקום יש שלוש מכות: האיומים והאלימות; הנזק הכלכלי, שנגרם ממניעת היכולת להגיע לשטחי מרעה; והגיבוי של המדינה – על ידי הריסות והחרמות, וחוסר נכונות להציע שום הגנה לתושבים. השוטרים אמרו לי שאין מניעה חוקית למתנחלים להסתובב ליד הבתים ואף בתוך האוהלים".

"אם לא נעשה משהו", אומר אשרמן, "נראה עוד ועוד קהילות עוזבות. זה לא רק עניין של הממשלה הרעה. אנחנו צריכים להיות נוכחים בשטח בגופנו". גיא הירשפלד מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים", שפעיל באזור זמן רב, מסכים: "גם שניים או שלושה פעילים בכל פעם יכולים לעשות את ההבדל בקהילה שנמצאת תחת איום בגירוש".

פנינו לדובר צה"ל ומשם בחרו שלא להגיב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf