רוח רעה: כך מנצלת אירופה את יוון בשם ה"כלכלה הירוקה"
האיחוד האירופי וממשלת הימין ביוון הורסים את האיים היווניים לכדי להפוך אותם ל"בטריה הירוקה" של היבשת. אבל גישה דורסנית שכזו לייצוב האקלים מועדת לכישלון. יש פתרונות אמתיים למעבר לכלכלה בת-קיימא
באיי יוון החלו בשנים האחרונות להופיע טורבינות רוח בכל מקום. הטורבינות מוקמות לא פעם כנגד דעתם של תושבי האיים, באופן שמחריב את נופי הטבע ואת התיירות, מקור פרנסתם. הפיכתה של המדינה ל"בטריה הירוקה" של היבשת על אפם ועל חמתם של תושביה מדגימה דגם אנטי-דמוקרטי ומסוכן של פוליטיקה ירוקה.
עיתון השמאל הגרמני "יוּנְגֶה װֶלְט" מדווח על שיטת הפעולה, על רקע סרט תיעודי בשם "שק הרוח של איולוס." יוצרי הסרט, הזוג היווני מַנוֹלִיס ורוֹדוֹפּי טְרַכַנָס (Trachanas) יצאו לבדוק מה עומד מאחורי הטורבינות המפוזרות ברחבי האיים של מולדתם. מאחורי ה"סוללה הירוקה" של אירופה הם מצאו את חוד החנית של הקפיטליזם הירוק.
הקמת טורבינות הרוח מציגה הסדר שנהיה נפוץ להחריד בעשורים האחרונים, ונחשף במלוא כיעורו אחרי משבר הסאב-פריים של 2007-8: הציבור משלם, המגזר הפרטי מרוויח. חצי מהמימון מגיע מהממשלה היוונית וחצי מהאיחוד האירופאי, אבל הרווחים כולם פרטיים.
גם מיקומי הטורבינות נבחרים בידי גופים פרטיים על פי שיקולי רווחיות, ואת הנזקים סופגים תושבי האיזור – למשל כאשר נופי ביתם הופכים מאטרקציה תיירותית ופרנסה למחזה פרסומי "ירוק" עבור חברות זרות.
בו זמנית, הפקת האנרגיה כלל אינה נועדת לצרכי המקומים, אלא לצרכי האנרגיה של כלל היבשת. על הדרך, חלק מהטורבינות פוגעות אנושות בטבע המקומי, מהצמחייה ועד מיני הציפורים התלויים באיים אלו לקיום מחזור חייהם.
ערש התרבות כקולוניה
היחס הדורסני ליוון לא מתחיל ונגמר בטורבינות רוח, כמובן.
למרות החשיבות הסמלית של יוון עבור אירופה, בתור "ערש התרבות המערבית" והדמוקרטיה, ממנה מגיע אף השם "אירופה", המדינה הים-תיכונית הפכה בשנים האחרונות כמעט לקולוניה של אליטת ההון האירופאית, שמרכזה בגרמניה.
העשור האחרון ביוון ראה את המאבק הדרמטי סביב משבר החוב, תולדה של תחבולות ושחיתויות משותפות של אליטת ההון היוונית והגרמנית בעיקר. באמצע העשור קיבלה ממשלת שמאל מנדט ברור מהציבור להתנגד לשעבוד החוב שהוכתב מבריסל, פריז, וברלין – אך הנהלת האיחוד סירבה לכל פשרה והבהירה שהדמוקרטיה היוונית לא יכולה לבנקו-קרטיה הגרמנית-צרפתית.
הציבור ביוון נדרש להצטצמם, לרעוב ולהקריב, על מנת לשלם על חובות שלא בחר לקחת על עצמו, בתנאים שהוא סירב להם בתוקף. בעקבות הכנעת ממשלת השמאל עלתה ממשלת הימין הנוכחית ביוון.
ראש הממשלה קיריאקוס מיצוֹטאקיס מביע תקווה שהטורבינות באיים יחזקו את הכלכלה היוונית, אבל לא נראה שהוא עושה הרבה כדי לממש תקווה זו: רק 10% מעלויות ההקמה בכלל משולמות לחברות יווניות, בעיקר עבודות התשתית, בעוד כל היתר עובר לחברות זרות.
למרות הצורך האמתי לחזק את כלכלת יוון החבוטה ולקדם את המעבר למשק בר-קיימא באירופה, לא זו הדרך. אחרי שמקימים את המתקנים, לא נדרשת בהם כמעט שום עבודה אנושית. אם עלויות ההקמה יוצאות את המדינה והפרויקטים הורסים מקומות עבודה בתיירות בלי ליצור מקומות עבודה חדשים, מה הכלכלה היוונית הרוויחה מכל זה?
מהבחינה הזו, יש יותר הגיון בסכסוך המסוכן של מיצוטאקיס ונשיא צרפת עמנואל מקרון עם נשיא טוריקה רג'יפ ארדואן סביב הגז הימי; אך גם אם אנרגיית גז תייצר מקומות עבודה בטווח הקצר, כמו יתר הדלקים הפוסיליים, הגז בדרך החוצה ויהווה משענת קנה רצוץ לכל כלכלה שתישען עליה. שלא לדבר על כך שביוון כמו בישראל וברוב המקומות בעולם, אנרגיה מתחדשת פשוט זולה יותר.
אך מעבר לשיקולים הכלכליים, המעבר לכלכלה בת-קיימא יהיה דמוקרטי, או שהוא פשוט לא יהיה.
אין כלכלה בת קיימא בלי תמיכה ציבורית
יש שיגידו, למי איכפת מדמוקרטיה עכשיו? העיקר שבונים תשתיות לאנרגיה מתחדשת! גם אם הורסים לכמה אנשים את הנוף בלי לשאול אותם, גם אם כמה איים תיירותיים יינטשו, גם אם כמה מיני ציפורים ייכחדו, זה הרי כלום לעומת קריסת האקלים!
לא חסרים קולות כאלו בשיח הציבורי – במיוחד קולות מבוססים ממדינות עשירות, משום מה – קולות שמפצירים בתנועת האקלים להתעלם מדרישות לצדק חברתי ולהתמקד כמו לייזר במטרה אחת ויחידה: איפוס פחמני מהיר.
הגישה הזו היא מן הסתם אליטיסטית וסמכותנית: תומכיה מדמיינים שניתן ואף צריך לכפות את המעבר לכלכלה בת קיימא על ההמון הטיפש, על אפו ועל חמתו. אך זו לא רק שגיאה מוסרית, אלא פספוס אסטרטגי מהותי: הדוגלים בעמדה זו מתכחשים לא רק לצורך לקבל את הסכמת הציבור למדיניות ציבורית, אלא לעצם האפשרות שהציבור ישפיע עליה אי פעם.
המציאות היא שלא ניתן להעלות על הדעת שינוי כלל-חברתי שכזה בלי הסכמת הציבור, לכל הפחות. גם אם הציבור נראה פאסיבי, ההיסטוריה לא מותירה ספק שאם דוחפים ודורסים אנשים עוד ועוד, מתישהו הם יקומו ויתנגדו.
לכן, גישה שרק מחסלת את מקומות העבודה וגוזרת על המוני עובדים אבטלה ועוני, שהורסת את נופי הטבע והולכת נגד הרצונות והצרכים של כל החיים בסביבה, גישה שהיא עוד מנוף להעברת העושר מאלו שיש להם מעט לאלו שיש להם הכל – היא אולי מעבר חלקי לאנרגיה מתחדשת, אבל לעולם לא תביא מעבר מלא לכלכלה בת קיימא: במוקדם או במאוחר היא תרעיל אנשים נגד עצם רעיון המעבר.
כבר כעת, סמכותנות ירוקה אחראית להרבה מההתנגדות במדינות המפותחות למאמצי ייצוב האקלים. אחד הביטויים הברורים ביותר של הבעיה התגלה בצרפת בסוף 2018, כאשר הנשיא מקרון הטיל מס פחמן, ייקר את הדלק, ובכך הצית את מחאת האפודים הצהובים. אחת מסיסמאותיה המוקדמות הייתה "אתם דואגים לסוף העולם, אנחנו דואגים לסוף החודש." המס בוטל במהרה.
סמכותנות ירוקה לוקחת את האינטרס הברור של אנשים, הצורך באקלים יציב וחברה בת-קיימא, והופכת אותו לכלי נשק כנגדם, המנוגד לאינטרס הברור עוד יותר להישרדות בטווח המיידי. הגישה הזו לא רק אכזרית, אלא חסרת תוחלת.
הציבור יודע מה טוב לו
למרבה המזל, הדומיננטיות של הגישה הזו בקרב מעצבי דעת קהל וקובעי מדיניות טרם הצליחה להרעיל את הציבור לחלוטין: סקר חדש של תכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), חסר תקדים בהיקפו, מצא כי לא פחות משני שליש מציבור העולם רואה בשינוי האקלים מצב חירום גלובלי.
במסגרת הסקר תושאלו 1.2 מיליון אנשים בחמישים מדינות שונות. אפילו במדינות שבהן ההתנגדות לאנרגיות מתחדשות היא הגדולה ביותר, כמו ארצות הברית ורוסיה, רוב הציבור תומך בהן. למרות שברוב הארצות צעירים עומדים בחזית מאבק האקלים, ההסכמה העולמית בנוגע לבהילות הבעיה נהנית מרוב בכל אחת מקבוצות הגיל.
עם תמיכה ציבורית כזו, לא נדרשת כפייה כדי לפתור את הניגוד לכאורה בין סוף החודש לסוף העולם. נדרשים פתרונות שדואגים גם לזה וגם לזה – והחדשות הטובות הן שיש פתרונות שכאלו: ה"גרין ניו דיל".
לא מדובר למעשה בהצעה אחת, אלא בגישה שהולידה שורה ארוכה של הצעות ברחבי העולם בעשור האחרון. רבות מההצעות האלה כוללות תקציב מפורט ונהנות מגיבוי מחקרי. הרעיון הבסיסי המשותף לכולן הוא שלא מבצעים מהלך שיפגע באנשים בלי מהלך מקביל שיאזן אותו.
דוגמה פשוטה היא שלצד מס פחמן מהסוג שהצית את רחובות פריז, יחולק דיבידנד לכלל האזרחים, בגובה כזה שיכסה את העלות הנוספת עבור מעוטי היכולת, ויקטין את ההתנגדות גם בקרב בעלי האמצעים. כך מציע למשל הכלכלן רוברט פולין (Pollin) בספר משותף עם נועם חומסקי, בו השניים מסבירים את הצורך בגרין ניו דיל גלובלי ומשרטטים קווי מתאר לתכנית עולמית שכזו.
בהצעתם של פולין וחומסקי, כמו בכמעט כל גרסה רצינית של ה"דיל", כל מהלך שגורם לאובדן מקומות עבודה מגובה במהלך שמייצר באותו המקום מקומות עבודה חדשים. אמנם צריך פחות אנשים בשביל לתפעל טורבינות ופאנלים מאשר בארות נפט ומזקקות, אבל בתחומים אחרים נדרשת עבודה רבה בשביל המעבר לכלכלה בת קיימא.
הדוגמה הבולטת, גם אם לא מלהיבה במיוחד, היא שיפוצים להתאמה של מבנים קיימים לתקנים של יעילות אנרגטית, למשל דרך איטום שיחסוך בחימום וקירור. מבחינה כלכלית, היתרון הגדול של העבודה הזו שאפשר להתחיל בה כמעט מהיום למחר, והיא מייצרת הרבה מקומות עבודה בכל מקום שאנשים גרים בו. מבחינת המעבר האנרגטי, היא תקטין את צריכת האנרגיה ותאפשר לכבות תחנות כוח פוסיליות מהר יותר.
כל מקומות העבודה החדשים של ה"דיל" יהיו מאוגדים מהרגע הראשון, כך שעובדים מוסבים מתעשיות דועכות כמו נפט וגז יידעו שהם יזכו לתנאים הוגנים ולשותפות בקבלת ההחלטות. כך גם מובנה המימד הדמוקרטי של ה"דיל" בתוך תהליך המעבר, מה שיתבטא גם מחוץ למקומות העבודה: רשויות מקומיות יקבלו בעלות על תשתיות אנרגיה שיוקמו בשטחיהן, התושבים ישותפו בקבלת ההחלטות לגביהן, בתיהם ייהנו מהאנרגיה וקהילותיהם ייהנו מההכנסות.
המעבר לכלכלה בת קיימא יכול להוות הזדמנות והקלה לא רק עבור דורות העתיד אלא גם בטווח המיידי. לא צריך לכפות על אנשים את מה שהם יודעים שטוב להם, ואין צורך להחליט על חייהם מעל לראשיהם וכנגד רצונם. אי אפשר לצפות שהסמכותנות הירוקה תעבור בלי תגובה.
הבירוקרטים באירופה אולי טופחים לעצמם על השכם שהם מצאו את הפראיירים שעל חשבונם תוקם הבטרייה הירוקה של אירופה, אבל בכך הם רק מחזקים את הרוחות הנגדיים, תוקעים לעצמם מקלות בגלגלי הרוח ומסכנים את עתיד השינוי – ואיתו את העתיד כולו.
אין לנו זמן לדורסנות המיותרות הזו. המעבר לכלכלה בת קיימא יהיה דמוקרטי, או שהוא לא יהיה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן