newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לישראל ולכדור הארץ עדיף שהגז יישאר באדמה

התפישה שרואה בגז "דלק מעבר" מנפט ופחם לאנרגיות מתחדשות היא מיושנת ולא מתאימה למציאות החדשה שמתארים המדענים. במדינה שטופת שמש כמו ישראל, אין טעם להמשיך להשקיע במקור אנרגיה מתכלה ומזהם כמו גז, בייחוד לנוכח הירידה המשמעותית בעלות הפקת האנרגיות המתחדשות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשני אירועים נפרדים שהתקיימו לאחרונה, מחו פעילי מגמה ירוקה נגד מאמציה המתמשכים של ישראל להשתמש בגז כמקור אנרגיה. בסוף נובמבר מחו הפעילים מול מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי בוועידת האקלים, ובתחילת דצמבר הם חסמו יחד עם פעילי המרד בהכחדה (XR) את הכניסה לוועידת אנרגיה ועסקים.

אני חייב להודות, שאני מבין כי דרישתם של הפעילים להפסיק את חיפושי וקידוחי הגז נשמעת מעט תלושה מהמציאות. כאשר פרצה מחאה ציבורית בישראל סביב מתווה הגז ב-2015, ניסיתי יחד עם כמה חברים לארגן גוש בהפגנות שיקדם את עמדת השמאל המסורתית לגבי משאבי טבע – הפיכת הגז למשאב ציבורי והפניית האנרגיה והרווחים שניתן להפיק ממנו לשיפור תנאי החיים בארץ. הפוטנציאל החברתי המגולם במאגרי אנרגיה עצומים במימיה הטריטוריאליים של המדינה נראה גדול מכדי לוותר עליו.

אך חבר אחד, שמחזיק בעמדות דומות לשלי, סירב להצטרף מסיבה שהפתיעה אותי. הגז, לטענתו, צריך להישאר באדמה, לא משנה מי מרוויח ממנו, כי בדיוק כמו נפט, הוא מזיק לסביבה וצריך להפסיק מיד להשתמש בו.

כאשר חברת הכנסת מיקי חיימוביץ' מכחול לבן אמרה דברים דומים בתחילת 2019, כולם – מראש הממשלה בנימין נתניהו ועד העיתון הכלכלי "גלובס" – יצאו מגדרם להוקיע את דבריה כ"הזויים". אבל הנתונים המצטברים על השאיבה והשימוש בגז ועל משבר האקלים מצדיקים לחלוטין הן את חיימוביץ' והן את חברי – הגז הוא לא פתרון להרס האקלים, אלא זרז מסוכן שלו.

פעילי מגמה ירוקה והמרד בהכחדה בהפגנה מול ועידת אנרגיה ועסקים, 2 בדצמבר 2019 (צילום: אורן זיו)

במהלך 2019 התגלה נתון נוסף: העלות של אנרגיה מתחדשת (במיוחד מהשמש והרוח), אפילו בהתחשב בעלות התקנת מתקנים חדשים וללא סבסוד ממשלתי, הפכה זולה יותר אפילו מהשימוש בתחנות כוח מסורתיות קיימות, ללא עלות ההתקנה. במדינה שטופת שמש כמו ישראל נשאלת השאלה מדוע כדאי בכלל להמשיך להשקיע במקור אנרגיה מתכלה כמו גז? אפילו לפני שנגענו בנזקי הסביבה של הגז, הדבר נראה מעט תמוה.

הארגונים מגמה ירוקה והמרד בהכחדה מציגים עמדה ברורה נגד הרחבת השימוש בגז. אבל ארגוני סביבה אחרים בישראל לא תמיד מסכימים עמם. בעוד שקיים קונצנזוס ברור כי ישראל חייבת להגדיל בדחיפות את חלקן של האנרגיות המתחדשות (ובראשן אנרגיה סולארית) במשק האנרגיה, יש הטוענים – ממש כמו נציגי תעשיית הדלקים המאובנים – שלגז תפקיד חשוב בתור "דלק מעבר".

לפי רעיון "דלק המעבר", המקודם מזה עשרות שנים, הגז צריך להחליף את הפחם והנפט בתחנות הכוח, עד שניתן יהיה להחליף גם אותם וגם את הגז בתשתיות מבוססות אנרגיה מתחדשת. הגז – שאינו "טבעי" יותר מנפט, אך ממותג בתור "גז טבעי" – מוצג בתור אלטרנטיבה נקייה ובטוחה לדלקים המאובנים הוותיקים יותר, ולכן מקודם בתור "גשר" בין עידן הנפט לעידן האנרגיה המתחדשת.

בחברה להגנת הטבע, לדוגמה, טוענים בעד השימוש בגז מסיבה נוספת. לטענתם, מעבר למשק מבוסס אנרגיות מתחדשות בלבד ידרוש פריסת מתקני אנרגיה סולארית ותחנות רוח בשטחים פתוחים בעלי חשיבות קריטית לבעלי החיים. לדידם, חשיבותה של ישראל זניחה מבחינת תרומתה לפליטת גזי חממה, אך חשיבותה בשימור המגוון הביולוגי גבוהה מאוד לאור מיקומה הייחודי והמגוון הגדול באזורי מחיה ומינים ייחודיים החיים בה או נודדים דרכה.

תפישות מיושנות במציאות חדשה

הנתונים המצטברים בשנים האחרונות מציירים תמונה הסותרת בחדות את הטענה כי הגז הוא מקור לאנרגיה נקייה. לפי "איגוד המדענים המודאגים" בארה"ב, בעוד הבערתו של הגז גורמת לזיהום פחות משמעותי מסביב למקום בו הוא מובער לעומת נפט או פחם, כאשר נלקח בחשבון הנזק הסביבתי מתהליכי הקידוח, השאיבה, השינוע והזיקוק – הגז מתגלה כמזיק עוד יותר לאקלים מאשר הנפט או אפילו הפחם.

כאן חשוב לעשות הבחנה מסוימת: אין עוררין על כך שבעירת גז משחררת לסביבה המיידית הרבה פחות רעלים שמזיקים לתושבי האזור ישירות, כגון תחמוצות חנקן, מאשר תזקיקי נפט או פחם. אך בנוגע לגזי חממה, שיש להם השפעה מצטברת על האקלים העולמי, כל היתרון של הגז בנקודת הבעירה מתבטל כאשר נלקח בחשבון מחזור החיים המלא של הדלק.

היתרון של גז מול נפט בפליטת גזי חממה מסתכם בהפחתה של 60% בנקודת הבעירה בלבד (ללא תהליכי ההפקה) במקרה הטוב ביותר – בהנחה שהגז מובער במתקן חדיש ביעילות המירבית. במקרה של הנעת כלי רכב, היתרון בנקודת הבערה צונח במקרה הטוב ביותר להפחתה של 20%. אך כאשר תהליכי ההפקה נלקחים בחשבון, הנזק המצטבר של הגז מבחינת אפקט החממה גבוה.

אסדת הגז בלווייתן (צילום: מרק ישראל סלם)

אסדת הגז בלווייתן (צילום: מרק ישראל סלם / פלאש90)

הפער נעוץ בעיקר בעובדה שבעת כל תהליכי ההפקה – הקידוח, השאיבה, השינוע והזיקוק – דולפות כמויות שונות של רכיבי הגז אל האוויר מסביב. בראש הרכיבים האלה נמצא המתאן, הרכיב העיקרי בגז המאובן, שהוא גז דליק ונדיף בעל אפקט חממה חזק בעשרות מונים מזה של הפחמן הדו חמצני. מתאן וגזים אחרים בורחים אל האוויר בעת הקידוח הראשוני, וכך גם בעת השאיבה, ולעתים גם בעת השינוע (המתבצע באמצעות צינורות, ספינות, או משאיות) והזיקוק – וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את האפשרות של פיצוץ צינור או תאונה אחרת.

כאשר כל הגורמים האלה נלקחים בחשבון, מסכמים המדענים, ההשפעה של הגז על התחממות כדור הארץ גרועה מזאת של נפט או אפילו פחם.

האמונה שגז מאובן מהווה התקדמות מבחינה סביבתית נעוצה לעניות דעתי בתפישות מיושנות בנושא הגנת הסביבה. באופן מסורתי, ארגוני סביבה מרבים להתמקד בנזקים מיידיים ומוחשיים המשפיעים על חייהם של אזרחים או על שמורות טבע – נזקים שניתן לצלם ולהציג, או לסכם בסטטיסטיקות מפחידות על תמותה ותחלואה. מבחינת נזקים מהסוג הזה, הגז אכן מהווה שיפור לעומת הנפט והפחם. אפילו הסכנה המשותפת לגז ולנפט של דליפות ותאונות מצטלמת גרוע יותר כאשר מדובר בנפט השחור והסמיך, לעומת הגז המתנדף במהרה אל האטמוספירה.

גם רעיון "דלק המעבר" נעוץ בהסתכלות מיושנת על תהליכי המעבר לכלכלה בת-קיימא. במשך עשרות שנים, פוליטיקאים ואנשי עסקים קידמו חזון של צמצום פליטת גזי חממה באופן הדרגתי ובכפוף לפוטנציאל הרווח בטווח הקצר, ומתוך תפישה זו קודם הגז בתור "דלק מעבר".

רעיון "דלק המעבר" הוסבר לי בעבר גם במונחים כלכליים: אנרגיה מתחדשת היא יקרה, וכדי לייצר ולהתקין את המתקנים הסולאריים ותחנות הרוח נדרשת אנרגיה אחרת. אך כאמור, הטכנולוגיות האלה הבשילו בשנים האחרונות עד כדי כך שהתקנתם לא רק מהירה יותר אלא אף זולה יותר (במונחי העלות ליחידת אנרגיה) מאשר מקורות אנרגיה מאובנים.

מפנים גב אל העתיד

אך גם בלי שיקולי העלות הללו, הגישה ההדרגתית הרבה פחות רלוונטית כיום, אחרי הסכם פריז עם יעדיו הברורים, ובמיוחד אחרי הקביעות העובדתיות המבהילות של הדו"חות המיוחדים של ה-IPCC, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים.

לכל המאוחר עם צאת הדו"ח המיוחד הראשון ב-2018, צריך להיות ברור שחוקי המשחק השתנו באופן מהותי. מחברי הדו"ח מסיקים כי לא מספיק לשאוף למתן אט אט את פליטת גזי החממה כדי להימנע מקריסה חסרת מעצורים של מערכות האקלים. לדבריהם, יש להגיע לאיפוס פליטות גזי החממה של כל האנושות עד 2050.

איפוס משמעו שכל פליטה שעדיין מתקיימת מאוזנת בידי פעילות אנושית לספיגה מחדש של הפחמן – אך הדו"ח מסיק שהפוטנציאל של כל אמצעי הספיגה שעל הפרק שולי מאוד בלוח הזמנים המדובר.

חשוב להבין שהמסקנות הללו אינן קיצוניות והיפותטיות, אלא דווקא מתונות ושמרניות. הדו"ח מתמקד בממצאים המובהקים ביותר מתוך סקירה של אלפי מחקרים, והנוסח שלו עובר אישור של נציגים מכמעט כל ממשלות העולם. הסיכוי שהמצב חמור בהרבה מהמשתמע בדו"חות גבוה משמעותית מהסיכוי שהמצב טוב יותר מהמתואר בהם אף במעט.

ואכן, חדשות לבקרים מתפרסמות התרעות שלפיהן מסתמן כי המצב חמור יותר מהצפוי, כלומר שהדו"חות המיוחדים, אף שהאזהרות בהן מבהילות והשלכותיהן מרחיקות-לכת, מסמנים רק את מה שניתן להגיד מעבר לכל ספק סביר – אין מקום להתמקח איתם ולהתפשר על פחות, אם ברצוננו להותיר לילדים שמתחנכים כיום עולם שבו יש להם סיכוי גבוה לחיות בכבוד ולהגיע לשיבה טובה.

פעילי "המרד בהכחדה" חוסמים את הכניסה לבורסה בתל אביב במחאה על משבר האקלים (צילום: אורן זיו) 

פעילי ״המרד בהכחדה״ חוסמים את הכניסה לבורסה בתל אביב במחאה על משבר האקלים (צילום: אורן זיו)

בראיון באתר "שקוף", הסביר ד"ר גיל פרואקטור, מנהל תחום האנרגיה ושינויי האקלים במשרד להגנת הסביבה, כיצד הקמת מתקנים חדשים לשימוש בגז סותרים את לוח הזמנים הזה: "כל תחנת כוח חדשה שתקום תישאר אתנו 40 שנה לפחות, מה שמקבע את פליטות הפחמן ומרחיק אותנו מהאפשרות לעמוד ביעדים להפחתת גזי החממה". עם זאת, פרואקטור המשיך מיד, משום מה, להצדיק את תפישת "דלקי המעבר".

לאור האזהרה הדחופה אך שמרנית של ה-IPCC, ההגיון אומר שיש בכלל מקום להציב יעדים שאפתניים אף יותר מיעדי פריז, על מנת להיות בטוחים בתוצאות. על הרקע הזה יש להבין למשל את הדרישה של המרד בהכחדה להגיע לאיפוס פליטות עד 2025 במקום 2050. מבחינת היחס למידע שבידינו כיום, הגישה הזאת סבירה בהרבה מכל החלטה להקים מתקן חדש שיפיק אנרגיה מבעירה, אפילו אם הפליטות שלו מתונות יותר מאשר המתקנים שבאו לפניו.

בהתחשב בהשלכות ההרסניות של התחממות מעבר ליעדי פריז, יש לבחון מחדש גם את הטענה של החברה להגנת הטבע נגד פריסת מתקנים סולאריים על חשבון חיי הבר. בתרחישים של התחממות מעבר ליעדי פריז, גם מצבם של בעלי החיים לא יהיה מזהיר במיוחד; אזורי חוף נרחבים יימצאו מתחת לים התיכון, הגשמים יפחתו ויגיעו בסופות סוערות עוד יותר, והטמפרטורה תעלה באופן ניכר – ורק תמשיך לעלות.

נוכח כל המידע הזה, צריך לראות בנחישות של הטייקונים, הפוליטיקאים והפקידים הישראלים להמשיך לחפש, להפיק ולשרוף את הגז, החלטה להפנות גב לכל סיכוי לעמוד ביעדי פריז הקריטיים.

ד"ר פרואקטור הביע אופטימיות לגבי היכולת של ישראל למנוע דליפות חריגות של גז. אך למעשה, אפילו במקרה של דליפות בהיקף רגיל בעולם, הגז מאיץ את התחממות האקלים עוד יותר מהדלקים שהוא נועד להחליף. מעבר לכך, הסיכויים שדווקא בישראל היקף הדליפות יעלה על הממוצע לא נראים קלושים על פניו (מתוך היכרות עם האופן בו מתנהלים הדברים) – והנתונים הידועים ממאגר תמר הפעיל, כמו גם ההיתרים הרפויים שניתנו לאחרונה לאסדות מאגר לווייתן, רק מספקים עוד סיבות לדאגה.

שיתוף פעולה מול הטלת אשמה

כאשר מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי נתקל במחאה מהקהל בוועידת האקלים על כוונת משרדו להמשיך לחלק רשיונות לחיפוש גז ונפט בים, הוא טען כי "אין שום דבר סביבתי בזה שבתי זיקוק נסגרים באירופה אבל נפתחים בהודו" – תגובה מעוררת פליאה לאור מצב החירום הגלובלי.

השאלה הנכונה היא לא (או לא רק) "למה לישראל לוותר על מה שהודו ממשיכה לעשות", אלא "איך ניתן לזרז את המעבר גם של הודו לאנרגיה נקייה". מדינות העולם כבר הכירו בתחילת שנות-90, במסגרת אמנת ריו, בצורך לתמוך במדינות העניות יותר במעבר הזה. ועכשיו חלון ההזדמנויות לעשות זאת נסגר והולך.

בתחומים אחרים ישראל נוהגת להתגאות ביכולתה להוביל בתחומי הטכנולוגיה ולסייע למדינות עניות יותר. לא קשה לדמיין את ישראל שטופת השמש ומלאת היזמות מסייעת להודו לסגור בתי זיקוק וממנפת את הסיוע הזה לצורכי ההסברה וכיסוי העוולות שישראל אחראית להן. במקום זאת, השימוש באנרגיה סולארית בישראל עדיין שולי (רק כ-6% מכלל הצריכה), והודו משמשת כתירוץ בפי מנכ"ל משרד האנרגיה להשקיע במקורות אנרגיה הרסניים בהרבה ואף יקרים יותר.

פאנלים סולאריים על גג של בית בישראל (צילום: חן לאופולד / פלאש90)

פרואקטור מצביע על תשובה אפשרית לביקורת כמו של החברה להגנת הטבע: המקום הטוב ביותר לאיסוף אנרגיה סולארית הוא בשטח הבנוי, שכבר אבוד עבור חיות הבר – והשטח הזה רק מתרחב משנה לשנה. מוסף על החשיבות לבנות בנייה ירוקה, החוסכת אנרגיה ומפחיתה זיהום, ניתן לפרוס קולטני שמש על גגות כל הבניינים, ואף מעל לשטחים עירוניים נוספים באמצעות מתקני הצללה סולאריים, שלא רק יאספו אנרגיה אלא גם ינעימו את חיי התושבים בקיץ ההולך ומתחמם.

פרואקטור אף מזכיר סיבה נוספת להעדפת אנרגיה סולארית בישראל: ייצור אנרגיה סולארית לא חייב להיות מרוכז בתחנות כוח מעטות ומרכזיות, והביזור הזה מנטרל את הסכנה הביטחונית הנשקפת מפגיעה ישירה בתחנות הכוח המסורתיות, שהשבתתן יכולה להשבית ברגע אחד חלק גדול מאספקת החשמל ברחבי המדינה.

אנרגיה – ופוליטיקה

כאשר לאנרגיה מתחדשת יש כאלה יתרונות עצומים – עמידה ביעדי האקלים, עלות פחותה שעוד יורדת והולכת, ואף ניטרול סכנה ביטחונית – ההתעקשות להמשיך להשקיע בגז מעוררת סימני שאלה. ייתכן שכל המעורבים טרם התעדכנו בממצאי המדע העדכניים, או שרויים בתפישות ישנות לגבי הגנת הסביבה. אך ייתכן גם שהסיבה המרכזית נעוצה בתחום אחר לחלוטין: הריכוזיות במשק הישראלי.

הרי בעוד ביזור תשתיות האנרגיה היא בשורה חיובית כמעט לכל המעורבים – הדואגים מעתיד האקלים, החוששים ממתקפה על התשתיות, ואף בעלי בתים, בעלי בניינים, עיריות ומועצות מקומיות, שיוכלו להפוך כולם מצרכני אנרגיה מזהמת ליצרני אנרגיה נקייה – במעבר אל אנרגיות מתחדשות ומבוזרות יהיו גם מפסידים גדולים, ובהם יצחק תשובה, קובי מימון, ושאר המרוויחים מתעשיות הדלקים המאובנים.

הריכוזיות בשוק האנרגיה, שטבעית מאוד לדלקים מאובנים אך הרבה פחות לאנרגיות מתחדשות, מספקת לקומץ המחזיק ב"שאלטר" האנרגטי רווחי עתק – ושמה בידיהם גם כוח בלתי נתפש. לא מדובר רק בכוח המגולם ברווחים האסטרונומיים – גם עצם השליטה בזרימת האנרגיה מספקת להם כוח נוסף שאתו הם יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות בכל הדרגים.

ההפסד של כולנו, הזיהום הגובר, הטרגדיה הסביבתית העצומה המתפתחת, הם רווח נקי עבור תאגידי האנרגיה, והם לא יוותרו עליו בקלות. כדי לעצור אותם תידרש התגייסות אזרחית שתכפה על מקבלי ההחלטות לשים את האינטרס הציבורי, שאולי נראה להם מופשט ומרוחק, לפני האינטרס המיידי של האנשים החזקים במשק.

ארגונים כמו מגמה ירוקה והמרד בהכחדה, כמו גם גרינפיס ישראל ושומרי הבית, מובילים את המאבק הקריטי הזה בשטח – והזמן לסייע להם הוא עכשיו.

מיכאל ספיר הוא פעיל שמאל המתגורר בלייפציג, גרמניה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf