עשור של הפגנות מלמד: מחאה יכולה לעצור את המלחמה

הטון של ההפגנות הלך ונעשה רדיקלי יותר ויותר עם הזמן. משפחות חטופים חוסמות את נתיבי איילון בתל אביב, ב-24 בינואר 2025 (צילום: אורן זיו)

המחאה החברתית ב-2011, מחאת פתח תקווה ב-2016, מחאת בלפור ב-2020, מחאת קפלן ב-2023, מחאת בגין ב-2024. כבר יותר מעשור, החברה האזרחית בישראל מצליחה להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים לאורך זמן, לפעמים מאות אלפים.

למשתתפים בהפגנות האלה נראה הרבה פעמים שאין להן השפעה, שמי שמוביל אותן ומצטרף אליהן הם פחות או יותר אותם אנשים: הציבור החילוני-ליברלי, "השמאל הלבן" כפי שהוא מכונה לעיתים קרובות גם בפי עצמו, או על פי הגדרה יותר נכונה לטעמי – המעמד העירוני הבינוני. אולם המחאות האלה לא היו נטולות השפעה. אולי ההפך.

ההחלטה של בני גנץ להתפטר מהקואליציה עם בנימין נתניהו נבעה באופן ישיר מההפגנות העיקשות מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור ובמאות מקומות בארץ, והתפטרות זו הביאה לנפילת הממשלה ולקיום בחירות חדשות שבסופן הוקמה "ממשלת השינוי" ב-2021 – הממשלה היחידה מאז 2009 שנתניהו לא עמד בראשה.

מאות האלפים שהפגינו ברחוב קפלן בתל אביב ובעשרות ערים נוספות מדי שבוע, ולפעמים כמה פעמים בשבוע, במחאה על ההפיכה המשטרית, תרמו תרומה מכרעת להקפאתה לפני מתקפת 7 באוקטובר, שלא לדבר על ערעור הלגיטימציה של ממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו. למחאה החברתית היו השפעות על אימוץ צעדים ספציפיים כמו חוק חינוך חינם לילדי גנים, וגם על שינוי התודעה ביחס למקומן של שאלות כלכליות-חברתיות בשיח הישראלי. ייתכן שלמחאת פתח תקווה, שנערכה בסמוך לביתו של אביחי מנדלבליט, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, היתה השפעה על החלטתו להגיש כתבי אישום נגד נתניהו בפרשיות האלפים.

למחאת בגין, השם הגנרי למחאה שבמרכזה עמדו ועומדות משפחות של חטופים, אין עדיין קו סיום, משום שעשרות חטופים עדיין נשארו בעזה; משום שהמלחמה לא הסתיימה; ובעיקר משום שבממשלה וגם בצבא עדיין מדברים על המשכה. לכן קשה להעריך את האפקטיביות שלה. אבל בהערכה זהירה, נדמה לי שאפשר לומר שהיא תרמה תרומה משמעותית לכך שבציבור הישראלי-יהודי התגבש רוב ברור של בין 60% ל-70%, אולי יותר, בעד עסקה כוללת לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה, ויש סיבות להניח שהרוב הזה, בתורו, השפיע על ההחלטה של נתניהו להסכים לשלב הראשון של הפסקת האש.

אף שההרכב הסוציולוגי של המשתתפים בהפגנות השבועיות מול משרד הביטחון ברחוב בגין בתל אביב, כמו גם בהפגנות האחרות ברחבי הארץ, דומה לזה של המשתתפים במחאות הקודמות שהוזכרו כאן, מחאת בגין שונה מקודמותיה. מצד אחד היא לכאורה לא פוליטית, שכן מי שהוביל אותה היו אזרחים ללא רקע פוליטי שתביעתם המרכזית היתה אנושית ומאוד פרטנית – הצלת חייהם של בני משפחותיהם שנחטפו לעזה ושמספרם הידלדל משבוע לשבוע; ובה בעת, היא יותר פוליטית מכל המחאות שקדמו לה. זאת מפני שהיא נגעה בסוגיות יסוד בחברה הישראלית והעזה להעלות שאלות בנוגע למחיר שהאזרחים היהודים בישראל מוכנים לשלם לטובת מלחמה, כיבוש והתנחלות.

דואליות זו ניכרת במיוחד בדמותה של מי שהכי מזוהה עם מחאת בגין: עינב צנגאוקר. מצד אחד, כפי שהיא העידה על עצמה בראיונות רבים, צנגאוקר היתה "ביביסטית" עד 7 באוקטובר, תושבת אופקים, כלומר הטייפקאסט ההפוך ממובילי המחאות הקודמות, מרוטשילד עד קפלן. ההתגייסות שלה למאבק נבעה ונובעת ישירות מהרצון להציל את חיי בנה, כ"לביאה" המגנה על הגור שלה, כפי שהיא מתוארת פעמים רבות בתקשורת. מצד שני, צנגאוקר היתה בין הראשונים ממשפחות החטופים שיצרו קישור ישיר בין שחרור החטופים לסיום המלחמה, ודחו את הגרסה שהממשלה, הצבא וכמעט כל אמצעי התקשורת ניסו למכור, שלפיה רק כוח צבאי יביא לשחרור החטופים. היא בוודאי היתה הנחרצת מכולם באמירות שלה מעל כל במה – בבגין, בראיונות לתקשורת או בהופעות בוועדות הכנסת.

השפעה ברורה על דעת הקהל

כמעט כל החטופים ששוחררו בעסקה הנוכחית סיפרו כי צפו בהפגנות למען שחרורם, ראו או שמעו את בני משפחותיהם נאבקים למענם, והידיעה הזו חיזקה אותם מעט בתוך האפלה הגדולה של השבי. כלומר ברמה הכי ישירה, הכי אישית, היתה למחאת משפחות החטופים השפעה. אבל ההשפעה של המחאות חרגה מעבר לכך.

במרץ 2024 החלו כמה משפחות של חטופים לארגן הפגנות מול שער בגין בקריה, כסוג של אלטרנטיבה כועסת וביקורתית על הממשלה לעצרות ה"ממלכתיות" שארגן מטה משפחות החטופים בכיכר מוזיאון תל אביב. מתחילת אפריל, מוקד מחאת משפחות החטופים עבר לשם, והטון של ההפגנות שם הלך ונעשה רדיקלי יותר ויותר. "ראש הממשלה ויתר על החטופים", אמרה אז צנגאוקר ל"שיחה מקומית". "הוא לא מגיע לשום עסקה, גם כשיש היתכנות לעסקה על פי גורמי הביטחון".

"גם בלי שהדברים נאמרו במפורש, ההפגנות האלה (של משפחות החטופים; מ"ר) הן למעשה הפגנות למען סיום המלחמה", כתבתי כאן באפריל 2024, "שכן עשרות האלפים שהשתתפו בהן, ובוודאי הדוברים מטעם משפחות החטופים הנואמים בהן, מבינים היטב שברגע שתהיה עסקה – המלחמה תיגמר". המסר הזה הפך חד יותר והמוני הרבה יותר, אחרי שאנשי חמאס רצחו שישה בני ערובה במנהרה ליד רפיח בסוף אוגוסט 2024. מאות אלפים השתתפו בהפגנה כמעט ספונטנית מיד אחרי שנודע על מותם של החטופים, והתביעה היתה ברורה: עסקת חטופים וסוף המלחמה. צנגאוקר קראה לנתניהו "רוצח" מעל הבמה, ואיש לא ממש מחה.

הפגישה ביניהם מתוארת כמכרעת לגורל העסקה. ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן, מרץ 2018 (צילום: חיים זך / לע"מ)

קשה עד בלתי אפשרי ליצור קשר סיבתי בין המחאה בבגין לבין שינוי עמדות הממשלה והציבור בנוגע לעסקה לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה, אבל אפשר להצביע על סמיכות זמנים. בסוף מאי 2024, בעוד המחאה בבגין צברה תאוצה והפכה נחרצת יותר בדרישות שלה, הודיע הנשיא ג'ו ביידן שישראל הציעה הצעה להפסקת אש בשלושה שלבים, שתהיה "מפת דרכים להפסקת אש ממושכת ולשחרור כל החטופים". מאוחר יותר, כפי שפרסם רונן ברגמן בסדרה של תחקירים, אחרי שחמאס כבר קיבל עקרונית את המתווה, נתניהו הוסיף להצעה הישראלית "הבהרות" שטרפדו אותו, כולל הפיכת ציר פילדלפי ל"סלע קיומנו". אבל קשה לנתק בין הנכונות של נתניהו לקבל את ההסכם בסוף מאי לבין התעצמות ההפגנות.

בדעת הקהל ההשפעה נראית ברורה יותר. בינואר 2024, כלומר לפני תחילת המחאה המשמעותית מול שער בגין, פרסם "ישראל היום" סקר של מכון "פאנלס" שלפיו 83.3% מהציבור סבורים ש"הפסקת אש ארוכה לצורך שחרור החטופים תקשה על השגת הניצחון במלחמה נגד החמאס". סקר של מכון אקורד מפברואר 2024, כלומר גם כן לפני תחילת ההפגנות בבגין, הראה תוצאה דומה: 72% התנגדו להפגנות למען סיום המלחמה, ורק 18% תמכו בהן.

בחודשים הבאים המגמה התהפכה. מאמצע 2024, וביתר עוצמה מאז גילוי גופות ששת החטופים שנרצחו באוגוסט, התקבע רוב ברור בעד עסקת חטופים שתכלול את סוף המלחמה. בסקר של אותו מכון אקורד מדצמבר 2024, 62% תמכו בעסקה כזו ורק 20% התנגדו. בסקרים עדכניים יותר שיעור התמיכה אף מגיע ל-70% ויותר.

גורמים רבים הביאו לשינוי הזה, אבל סביר מאוד להניח שלמחאה בבגין, ולקולות החדים שעלו ממנה בעד סיום המלחמה, היה משקל נכבד. קמפיין Bibi, end this fuc*ing war לא היה יכול לצאת לדרך בלי המצע שהוכן בבגין.

רבים במחנה המחאה למען עסקת חטופים וסיום המלחמה משליכים את יהבם על דונלד טראמפ. לפי הגרסה הזו, המעבר לשלב ב' וג' – כלומר שחרור של כל החטופים, שחרור אלפי אסירים פלסטינים, נסיגה מלאה של ישראל מרצועת עזה, הפסקת אש קבועה ותחילת שיקום של עזה – עומד ונופל על רצונו של טראמפ. אם הוא ילחץ על נתניהו, תהיה עסקה. אם לא, נתניהו וסמוטריץ' ידהרו על הטנקים חזרה לעזה והחטופים יופקרו. לכן, הפגישה הלילה (יום שלישי) בין טראמפ לנתניהו תהיה מכרעת לגורל העסקה.

הדברים כאן נכתבים לפני הפגישה, אבל בהחלט אפשרי שהיא תסתיים בכך שטראמפ יאמץ את הגישה של נתניהו ל"מחיקת חמאס" כתנאי לעסקה – הצעת הטרנספר לתושבי עזה ללא ספק מקרבת ביניהם – או שהוא לא יאמר שום דבר מחייב. בסך הכל, יש לטראמפ עוד הרבה מאוד חזיתות עכשיו, הקשב שלו קצר, ואם העסקה לסיום המלחמה בעזה לא תתקדם, הוא בהחלט עשוי להפנות את תשומת הלב שלו למקום אחר. איש של שלום הוא לא.

ולכן, גם אם הלחץ האמריקאי המיוחל לסיום המלחמה לא יגיע, כפי שלא הגיע במהלך 15 החודשים האחרונים, לא תהיה שום סיבה להרים ידיים. יש רוב ברור בציבור הישראלי להשלמת העסקה, וההתרגשות הציבורית למראה החטופות והחטופים שחזרו מאז תחילת השלב הראשון של העסקה בוודאי תקשה על הממשלה להחליט בדם קר לחזור למלחמה, ולהפקיר בפועל את החטופים החיים והמתים שעדיין נשארו בעזה. המחאה בבגין כבר הפגינה את כוחה להשפיע על הציבור ועל הממשלה. עם או בלי טרמאפ, אפשר להניח בוודאות גבוהה שהיא תעשה חיים קשים לממשלה אם זו תחליט לפוצץ את העסקה.