ניר דבורי צודק: כתבים צבאים מוכרים לנו שקרים שהוכתבו להם

לא מבין מה הוא עשה לא בסדר. ניר דבורי יוצא ממשרדי להב 433, באפריל 2025 (צילום: פלאש90)

"לכל מי שחובט בי מאתמול רק להבהיר, כל הפרסומים שצוטטו היו מתוך מידע שקיבלתי מדוברו הצבאי של ראש הממשלה בזמן מלחמה, בענייני המלחמה. אני על המוקד אבל כולם יודעים שפלדשטיין תדרך בשם ראש הממשלה את כולם, וכולם פרסמו". כך הסביר הכתב הצבאי של חדשות 12, המהדורה הנצפית במדינה נכון להיום, את העובדה שפרסם כותרות שקריות לחלוטין בשירות קטר, חלקן אפילו בלי לייחס אותן למקור כלשהו, פשוט כעובדות; המציא יש מאין פגישות ופסגות בארה"ב ובקטר.

>> כשהשקר של דובר צה"ל מהבהב כמו צ'קלקה בחשיכה בפאתי רפיח

זה כמובן לא מפתיע שאלי פלדשטיין ידע שהוא יכול לעשות זאת מתוך לשכת נתניהו. הוא הרי למד את כל מה שהוא יודע, לפי הודאתו, במקום לא פחות מטונף מלשכת נתניהו, בתפקידו הקודם כדובר אוגדת האפרטהייד של צה"ל, או בשמה המקצועי – אוגדת איו"ש. שם מרבית העבודה היא להאכיל בשקרים כתבים צבאיים ולטייח אלימות ממוסדת של המשטר הצבאי והמתנחלים. שם אפשר ללמוד איך "בוראים מציאות", כפי שכתב לו ישראל איינהורן בהתכתבויות ביניהם, בהתייחס לכך שהצליחו להכניס לפיו של דבורי ידיעה אוהדת לקטר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

זאת כמובן בגידה בציבור ובשליחות. עיתונות אמיתית אמורה להטיל ספק בכוח, בייחוד כשהוא מפעיל אלימות קטלנית במלחמה, שדבורי התעקש לשתוק לגביה. הכתבים הצבאיים בישראל הם הדרג המבצעי של ההסברה. הם הסטנוגרפיה של הכוח. הם אלו שמאפשרים לציבור הישראלי להמשיך לישון בשקט בזמן שפשעים מבוצעים בשמו. הם מבטיחים לו שכל פגז היה מוצדק וכל ילד שנהרג היה "מגן אנושי", ובמקביל שותקים כאשר בכל העולם ידוע כי מי שמשתמש במגינים אנושיים בעזה הם חיילי צה"ל.

דבורי אינו מבין בכלל שהוא עשה דבר מה שגוי. הוא חושב שהפצת התעמולה של נתניהו דרך דוברו פלדשטיין היתה מעשה לגיטימי, ושהבעיה היתה בכך שזה נעשה בשירות קטר. הוא אינו מבין שהוא אינו עיתונאי, אלא תועמלן שאינו טורח לעשות דבר בסיסי כמו לבדוק את נכונות העובדות שעליהן הוא מדווח. אבל האמת היא שקשה להאשים את דבורי, הוא כתב צבאי. מאיפה לתוכי של דובר צה"ל לדעת שלא ככה אמורה לעבוד עיתונות?

זו הרי המתודולוגיה של הכתבים הצבאיים. הדיווחים שלהם, הממלאים את המסך, אינם תוצר של חקירה, הצלבת מקורות או ספקנות בריאה. הם "העתק-הדבק" של הודעות ווטסאפ מקבוצת הכתבים של דו"צ. כאשר צה"ל מודיע על "תקיפת מטרות טרור", הכתב הישראלי אינו שואל מי היו האנשים בבניין. במקום לומר "צה"ל טוען ש…", הוא משמיט את הייחוס ומדווח את ההודעה של דו"צ כעובדה מוגמרת.

ברא מציאות, והכתבים שידרו אותה. אלי פלדשטיין בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ב-15 ביולי 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

ירון אברהם, הקולגה של דבורי, מתח עליו ביקורת וכתב שמה שדבורי עשה הוא "בושה". כנראה שבאולפן חדשות 12 אין מראות. זמן קצר לפני פרסום ההתכתבות של איינהורן ופלדשטיין בנוגע לדבורי, אברהם פמפם שקר של נתניהו וייחס למתנגדי הממשלה נכונות ורצון לוותר על שחרור החטופים רק כדי לפגוע בראש הממשלה. אבל מוזר מכך היה הכתב הצבאי של כאן 11, איתי בלומנטל, שהגיב לציוץ של אברהם: "ירון, זה יותר גרוע מזה. במלחמה נוצרו גם כתבים לענייני הכל – מצבא וביטחון, פוליטיקה, מדיני, מחירי הקישואים ומה לא – הרוב נולד מתדרוכי הלשכה".

ב-6 בדצמבר בלומנטל כתב כך: "נסיון פיגוע דריסה בחברון: רכב פלסטיני ניסה לדרוס לפני זמן קצר לוחמים מגדוד 202 של הצנחנים בחסם שוטר בחברון. הלוחמים ירו לעבר הרכב וחיסלו 2 מחבלים. לוחם נפצע קל".

במאה אחוז מהפעמים שבדקתי תקריות שבהן דובר צה"ל טען כי שני מחבלים ביצעו פיגוע דריסה יחד, התברר שמדובר בשקר. לרוב היו אלו פלסטינים שנרצחו ביריות של חיילים, והחיילים טייחו את נסיבות הירי. עד הבוקר שלמחרת הדיווח של בלומנטל, התברר שאחד הפלסטינים שנורו בכלל הלך ברחוב. שבוע לאחר מכן נחשף תיעוד התקרית ממצלמת אבטחה בחברון, שהצבא לא ידע על קיומה, וממנו עולה כי גם הנהג לא היה "מחבל", לא ניסה לבצע פיגוע דריסה, ונרצח ביריות כאשר בכלל נסע לאחור.

בלומנטל לא תיקן את הדיווח הראשוני שלו, שהתבסס כולו – כפי שברור עכשיו – על "דיווח לשכה" ולא על בדיקת עובדות. גם הוא, כמו כל הכתבים הצבאיים, לא יעז לכתוב נגד היורים, שלא לדבר על לקיים חקירה עצמאית משלו. הוא רק דיווח ביובש על תחקיר הצבא, שגילה שהיורים ירו יותר מדי כדורים. חבל, בזבוז של עופרת. האם מישהו מהכתבים הצבאיים יעז לכתוב נגד הסגירה המתקרבת של חקירת לוחמי מג"ב שהוציאו להורג, מול המצלמה, שני פלסטינים בג'נין, לאחר שהצבא מצא שלא נפל "פגם ערכי" בפעולתם וכי הם, לכל היותר, פעלו באופן "לא מקצועי"? ברור שלא.

50 שנות אלחוש

הריקבון הזה לא התחיל ב-7 באוקטובר. הוא הצטבר ב-50 שנות אלחוש. יובל שנים העיתונות הישראלית מנרמלת את הדיקטטורה הצבאית בגדה וברצועה. הכתבים הצבאיים היו אלו שתיווכו לציבור הישראלי את "הצורך הביטחוני" במעצרים מנהליים, במחסומים ובנישול קרקעות. הכיבוש דרש מהעיתונות להפוך למנגנון השתקה. אי אפשר להחזיק עם שלם תחת מגף צבאי מבלי שהתקשורת בבית תשתף פעולה בהומניזציה של החייל ובדמוניזציה (או העלמה מוחלטת) של הנכבש. התקשורת הישראלית נכשלה בתחומים רבים. בזה היא בהחלט הצליחה.

הודעות דובר הפכו לידיעות בלי בדיקה. דניאל הגרי, לשעבר דובר צה"ל, בביקור בפיקוד הצפון, ב-28 בנובמבר 2023 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

המלחמה בעזה חשפה בבהירות מכאיבה את מה שהיה ברור מזמן: העיתונות הצבאית בישראל אינה עיתונות. היא מנגנון לגיטימציה בשירות המדינה. העיתונאי המנוח רוברט פיסק, ממבקריה החריפים של המעורבות המערבית במזרח התיכון, הזהיר כבר לפני עשורים מהרגע שבו העיתונאי הופך לחלק ממכונת התעמולה. "התקשורת הפכה למעבירה של שקרים ממשלתיים…", הוא כתב בספרו. "אנחנו משתמשים במילים של הכוח, בשפת הצבא, ובכך אנחנו הופכים לשותפים לפשע". פיסק התייחס למושגים כמו "נזק אגבי" או "תקיפות כירורגיות" כאל פרופגנדה טהורה שנועדה לעקר את הזוועה מהמציאות.

בישראל, ביטויים אלה הם הלחם והחמאה של הכתבים הצבאיים. כשהם מדברים על "טיהור מרחב" או "השמדת תשתיות", הם מאמצים את שפת הכובש כדי להסתיר את חורבן חייהם של מיליוני בני אדם. הם אינם מדווחים על המלחמה. הם משווקים אותה.

חלק מהעיתונאים עושים זאת במודע. העיתונאית מוריה אסרף הסבירה שלא היתה משדרת את הסרטון שבו נצפים חמושים מכוח 100 מכים ודוקרים אסיר כפות בשדה תימן. לאור העמדות הרצחניות המוצהרות שלה, זה לא מפתיע.

מה שקרה לי יכול לשמש דוגמה. לאחר תקיפה ב-18 במרץ 2025, שקטלה באגביות את חייהם של עשרות חפים מפשע כדי להרוג כמה פקידי חמאס, העיתונאי אסף פוזיילוב פרסם בתאגיד כתבה תחת הכותרת "'ג'ון בראון' שוב מסתבך: התבטא נגד צה"ל, הושעה, התנצל – ועשה זאת שוב". תוכן הכתבה אינו רלוונטי, אבל כן מעניין שהביקורת של פוזיילוב עליי כללה ציטוט של מה שכתבתי על ההתקפה, והציטוט של הציטוט שלי היה האזכור היחיד בתקשורת הישראלית לכך שעשרות חפים מפשע נהרגו באותה תקיפה.

עיתונאים אחרים, הליברלים שבהם, אולי אינם עושים זאת במודע, אבל אינם מבינים שהם נבחרו לתפקיד כתב צבאי משום שהם מפעילים צנזורה עצמית בלי לשים לב. בלומנטל יודע היטב שאילו היה כותב כי "לטענת חיילי צה"ל, בוצע פיגוע דריסה", הוא היה חוטף מהציבור ומהעורכים שלו. לכן הוא אינו מעלה על דעתו לכתוב את הדברים.

בקיץ 2016 קצין בחטיבת כפיר, שנסע בכביש 443, נעמד על גשר נמוך מעל הכביש וירה כמה צרורות לעבר מונית שעברה מתחתיו. זאת לאחר שדקות קודם לכן הושלכו באזור אבנים. מהירי נהרג הנער מחמוד בדראן, בן 15, ארבעה מחבריו נפצעו והנהג נורה בראשו. הם היו בדרכם חזרה מבילוי בפארק מים "לין לאנד" בכפר בית סירא. לא היה שום קשר בינם לבין זריקת האבנים.

נורה כשחזר מפארק מים. הלוויתו של איאד זכריה חאמד, ב-2016 (צילום: STR / פלאש90)

בשש בבוקר הוציא דובר צה"ל הודעה על האירוע. באתר ynet בחרו בכותרת הזאת: "צה"ל חיסל מחבל שהשליך בקבוקי תבערה לעבר כביש 443". גם בחדשות 2 כתבו: "כביש 443: 3 נפצעו מאבנים, מחבל חוסל". בדיווח לא צוין כי מדובר בהודעת דובר צה"ל או שהמידע שנמסר הוא "על פי מקורות צבאיים". הדברים הוצגו לקוראים כאילו העיתונאים אספו ובדקו את העובדות בעצמם. יום לאחר האירוע בכביש 443 שאלתי את דובר חדשות 2 לפשר הדיווח על ה"מחבל שחוסל", והוא טען כי מדובר בפרקטיקה מקובלת ושהכתב שלהם "הביא דברים בשם אומרם". אבל זה בדיוק מה שאין בדיווחים הללו.

7 שנים לאחר מכן פורסם תחקיר תוכנית "המקור" על המקרה. זה היה מקרה בודד שאני זוכר שבו תוכנית התחקירים הזו, שיודעת להיות נשכנית, עסקה בביקורתיות בירי שביצעו חיילי צה"ל בפלסטינים. אבל גם התחקיר הזה הוצג מנקודת מבטו של היורה, שלא ישב דקה בבית סוהר, אף שהוציא להורג נער שלא עשה דבר. עונשו הסתכם בכך שלא יצא לקורס שהוא רצה. מאז שהימין יישר את אילנה דיין, שהעזה לתחקר את מקרה סרן ר', גם בתוכנית "עובדה" לא קיבלנו רמז לפשעים שמבצעים חיילים, למרות שלל הראיות הקיימות.

אין כמעט תחקירים

בעשור האחרון לא הוגש אפילו כתב אישום אחד נגד חיילי המשטר הצבאי בגדה, זאת אף על פי שרק השנה נהרגו בגדה יותר מ-140 ילדים, לפי נתוני האו"ם. האדישות הזו הולכת שנים אחורה. תיק נגד חיילי חטיבה 188, שהוציאו להורג נער בירי בעורפו ב-2016, נסגר לאחר שעורכי דינם ביקשו לעיין במאות תיקים שבהם לא הוגשו כתבי אישום במקרים דומים. איך תוכניות תחקירים, לכאורה ליברליות, אינן נוגעות בחומרים הללו? כי הן יודעות את מקומן במכונת הלגיטימציה הישראלית.

גם במקרה שבו חיילים הרגו שלושה בני ערובה ישראלים בשכונת שג'עייה בעזה, אין דרישה לחקירה. לפני שבועיים, אבי שמריז, שבנו אלון נהרג על ידי החיילים, הגיב לכך שהמג"ד שפיקד על התקרית קוּדָם בדרגה: "אותו מג"ד, חודש (למעשה זה היה חודשיים; סב"ד) לפני כן, בזיקים. ארבעה מחבלים נתפסו חיים. גם שם פשטו חולצה, נכנעו, ירדו על הברכיים והרימו ידיים, והמג"ד הזה הרג אותם. אחר כך שתל להם נשק בידיים. רואים את זה בתמונות. זה אותו מג"ד, אותם חיילים שירו בבן שלי. לבן שלי לא היה סיכוי לחיות. הוא הגיע לאנשים צמאי דם". את העובדות שציין שמריז פרסמתי ברשתות החברתיות כבר ב-11 באוקטובר 2023, אז תועד אותו מג"ד ד' מתרברב ליד הגופות.

הפרשה לא נחקרה ברצינות. יונתן שמריז על רקע תמונתו של אחיו אלון שנהרג על ידי חיילים בשג'עייה, ב-7 באוקטובר 2025 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

חודשיים לאחר מכן, צלף בגדוד שלו הרג שני חטופים שיצאו מבית בעזה. חיילים מהגדוד רדפו אחרי חטוף שלישי, קראו לו לצאת ואז ירו בו, למרות העובדה שאף אחד מהשלושה מהם לא היה חמוש. אם התקשורת היתה מדווחת על המקרה הראשון בזיקים, הירי בחטופים בשג'עייה אולי היה נמנע.

בתקשורת הישראלית העדיפו לתאר את הרג החטופים כ"שגגה", אבל טעותם של החיילים, לפי התקשורת, לא היתה בכך שהם הוציאו להורג אנשים לא חמושים שנשאו דגל לבן, אלא בכך שהם טעו לחשוב שהם פלסטינים ולא ישראלים. זמן קצר לאחר שנודע על הירי, היה חשוב לאדוה דדון לתרץ את הירי בחדשות 12 ולומר כי "מחבלים בלבוש אזרחי מנסים לבצע הונאה ופיגועי משיכה". כנראה היה קשה להתמודד עם ירי בשלושה אזרחים לא חמושים.

אף שהחומרים קיימים, וידוע מי המג"ד ומיהם החיילים, במשך השנתיים שחלפו מאז לא נעשה תחקיר רציני על המקרה. אפילו איריס חיים, אמו של יותם שהיה בין השלושה שנהרגו ובדרך כלל נמנעת מביקורת על הצבא, דרשה לא לקדם את המג"ד כי "לא עשו תחקיר על התנהלותו. הפרטים לא ידועים עד הסוף", ויש פערים בין הגרסה שמסר למשפחה לגרסה שמסר למח"ט שלו. לא הוסבר איך קרה שחיילים רדפו אחרי החטוף השלישי שנמלט, ביקשו ממנו לצאת מהמחבוא ואז ירו בו. תחקיר כזה עשוי לפתוח את תיבת הפנדורה של הטיוח שעושה הצבא והטיוח שעושים הכתבים הצבאיים עצמם.

גילו אדישות להרג העמיתים שלהם בעזה. בית החולים נאסר בח'אן יונס אחרי פגיעת פגזי הטנקים, ב-25 באוגוסט 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בגידת הכתבים הישראלים מגיעה לשיא כאשר הקורבנות הם קולגות שלהם, עיתונאים פלסטינים. בזמן שארגוני זכויות אדם ועיתונאים בעולם זעקו על פגיעה מכוונת באנשי תקשורת בין כותלי בית החולים נאסר בח'אן יונס באוגוסט 2024, באולפנים בתל אביב העדיפו לשמור על דממה דקה או גרוע מכך, להצדיק את ההתקפה. אלמוג בוקר התפנה מאמירות ג'נוסיידליות כדי להסביר לנו שאזרח מנתיבות גילה שם מצלמה, ולכן ההרג מוצדק. המצלמה היתה שייכת לסוכנות רויטרס.

כאשר עיתונאים נהרגו בבית החולים נאסר, הכתב הצבאי הישראלי לא פתח את המהדורה בשאלה: "למה הצבא שלנו הורג את מי שתפקידם לדווח?". במקום זאת, הוא המתין בציפייה דרוכה לדף המסרים של דובר צה"ל. הוא לעולם לא יעלה לשידור בלי אמירות נוסח "הם היו פעילי טרור", או "הם החזיקו ציוד קשר של חמאס". מרגע שמודבק לעיתונאי פלסטיני תיוג, דמו מותר, והכתב הצבאי הישראלי חותם על גזר הדין ומכשיר ציבורית את הרצח הבא. את הייחוס למקורות, הכתב הצבאי הישראלי ישמור למקרה שהוא מצטט נתונים של "משרד הבריאות בעזה בשליטת חמאס".

האירוניה היא שהעובדה שהתקשורת משמשת בורג במכונת הפרופגנדה אינה מסייעת לה. אף ששיתפה פעולה עם המלחמה, שר התקשורת רודף אחריה, וחלק גדול מהציבור רואה בה אויב.

אז האמת היא שדבורי צודק, כולם עשו את זה, כולם עושים את זה. כולם תועמלנים של מישהו. אולי לא כולם בשירות קטר, אבל כן בשירות פשעי המלחמה הישראליים.