העיתונאית מרים אבו-דקה היתה חברה שלי. ישראל הרגה אותה

חברה, צלמת עיתונות ואמא. מרים אבו-דקה (צילום: באדיבות משפחת אבו-דקה)

מרים אבו-דקה היתה חברה שלי. היא היתה צלמת עיתונות ואמא. ביום שני היא נהרגה על ידי הצבא הישראלי במתקפת "דאבל טאפ" על בית החולים נאסר בח'אן יונס, יחד עם עוד ארבעה עיתונאים. היא היתה בת 32 במותה.

פגשתי את מרים בפעם הראשונה ב-2015, בקורס צילום במרכז האיטלקי בעיר עזה. היא היתה אחת מהחניכות. נמשכתי לאנרגיה שלה. אני זוכרת שחשבתי כמה מהר היא מדברת, כאילו שיש לה יותר רעיונות מאשר זמן לבטא אותם.

היא הגיעה מעבסאן, עיירה חקלאית שהיתה מפורסמת בפירות, בירקות ובאוכל הנפלא שלה. בכל פעם שכתבתי על החקלאות שם, ידעתי שאני יכולה לפנות אליה. היא תמיד היתה מוכנה לעזור, והתמונות שצילמה של הכפר ושל אנשיו תמיד נתנו לי השראה.

בהתחלה לא ידעתי שמרים היא אמא. יום אחד לפני המלחמה, כשעבדתי בעבסאן, שמעתי ילד קורא לה: "אמא!" הופתעתי. היא צחקה והכירה לי את בנה. "זה ע'ית", היא אמרה בגאווה. "הוא הגבר שלי, והוא יגן עלי כשיגדל". היא סיפרה לי שכל עבודתה היא למענו.

מאז תחילת המלחמה ראיתי את מרים פעמים רבות בשטח. תמיד בירכנו זו את זו ווידאנו שהשנייה חשה בטוב, אבל לא דיברנו הרבה. היינו עייפות ולחוצות כל הזמן. הרגעים הבודדים שבהם יכולנו להתעדכן היו בבתי החולים בח'אן יונס, שאליהם הגיעה לעיתים קרובות כדי לדווח.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אני זוכרת שנפגשתי איתה בזמן המתקפה של ישראל על רפיח במאי 2024. הצלם שלי נאלץ לברוח צפונה לדיר אל-בלח, והייתי צריכה לצלם לבד בטלפון שלי. מרים הופיעה ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים האירופי בזמן שראיינתי שם רופא אמריקאי. היא ראתה אותי נאבקת עם המצלמה, ומיד עזרה לי לסדר את ההגדרות ונתנה כמה עצות. היא נראתה מותשת ובקושי יכולה היתה ללכת. זה היה צד שלה שלא הייתי רגילה לראות.

לפני שעזבה, חיבקתי אותה וביקשתי ממנה להיזהר. פחדתי עליה; ידעתי שהיא עבדה באזורים המזרחיים המסוכנים של ח'אן יונס לפני כמה שבועות. הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה באפריל, בבית החולים נאסר – אותו מקום שבו נהרגה כמה חודשים לאחר מכן על ידי הצבא הישראלי.

ביום שבו מרים נהרגה עם עוד 19 אנשים בהתקפה על בית החולים, אני ומשפחתי היינו לא רחוקים משם, במחנה הפליטים ח'אן יונס. פיצוץ עז הרעיד את הקרקע. אימא שלי אמרה שאולי נפגע בית, אבל כשהצלחתי סוף סוף להשיג קליטה ובדקתי את החדשות, האמת התבהרה. הצער והתדהמה היכו בי. חשבתי על בנה ע'ית, הילד שהיא קראה לו המגן שלה, שהיא כל כך אהבה. חשבתי על אבא שלה, שהיא תרמה לו כליה כדי להציל את חייו. חשבתי על החברה שלי, האמיצה, ההרפתקנית, שתמיד היה אכפת לה מאחרים.

מאז אוקטובר 2023, ישראל הרגה לפחות 230 עיתונאים ברצועת עזה – יותר ממספר העיתונאים שנהרגו בעולם כולו בשלוש השנים הקודמות, לפי הוועד להגנה על עיתונאים. רק בחודש האחרון נהרגו 11 עיתונאים עזתים בתקיפות ישראליות, בהם מרים.

>> לבד בשטח: עיתונאֵי עזה בין הפטיש הישראלי לסדן האדישות הבינלאומית

ב-10 באוגוסט, חמישה עיתונאים נהרגו אחרי שישראל תקפה אוהל עיתונות מחוץ לבית החולים שיפא בעיר עזה. באותו יום, בזמן שגללתי בטלפון שלי בחיפוש אחר חדשות על הפסקת אש, התחילו להגיע הודעות מעמיתים בחו"ל שרצו לבדוק מה שלומי ושאלו אם אני בסדר. פניתי בבהלה לקבוצות של חדשות, שהיו מוצפות בדיווחים ראשוניים על ההתקפה.

בין ששת השמות שהוזכרו, אחד לכד את עיני: אנס א-שריף. לא הייתי חברה קרובה של אנס. דיברתי איתו רק פעמים בודדות על חדשות שהגיעו מצפון רצועת עזה, אבל הרגשתי שהכרתי אותו היטב מצפייה בדיווחים שלו. אף שהוא היה כתב שטח פחות משנתיים, אנס התהלך ללא לאות בכל רחבי צפון עזה, השמיע את קולות התושבים ותיעד את הג'נוסייד המתגלגל בכנות בלתי מתפשרת. אפילו אחרי שאיבד את אביו בהתקפה ישראלית בדצמבר 2023, הוא סירב לנטוש את משימת אמירת האמת, גם כאשר סבל מאותם קשיים כמו שכניו.

ואכן, כל העיתונאים בעזה בשנתיים האחרונות נאלצו להתמודד עם רעב, עם עקירה ועם אובדן של בית ובני משפחה, בעודם מנסים להציג בפני העולם את המציאות הקשה בשטח. גם אני ביליתי שעות רבות ברחובות בלי מקום להסתתר בו. אימי החולה, שעדיין מתאוששת מניתוח בעמוד השדרה, הולכת לידי וליד אחותי כשאנחנו מחפשות מקלט כלשהו, יהיה אשר יהיה.

עיתונאים הופכים למטרה כי הם חודרים את חומת הנרטיב הרשמי של ישראל. פלסטינים מתאבלים על העיתונאים שנהרגו בהתקפה ישראלית על בית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-25 באוגוסט 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אני אוהבת את עבודתי כעיתונאית, לצד עבודתי כמורה, אבל אני שבורה ומבועתת, אחרי יותר מ-680 ימים של עבודה רצופה, עם ניתוקים חוזרים ונשנים מהאינטרנט, בלי אספקת חשמל סדירה, בלי מקלט בטוח, בלי תחבורה. אני ממשיכה לדווח מאז תחילת המלחמה מכיוון שאני מאמינה במשימה, אבל אני עושה את זה כשאני יודעת שכל יום עלול להיות יומי האחרון. אין מילים לתאר את מה שאנחנו מרגישים כעיתונאים לנוכח האובדן המתמשך של עמיתים למקצוע.

מדוע ישראל הופכת עיתונאים בעזה למטרה? פשוט מאוד. אנחנו היחידים שיכולים לתעד ולשדר את מה שקורה בפועל בשטח. כל תמונה, כל עדות, כל שידור שאנחנו מפיקים חודר את חומת הנרטיב הרשמי של ישראל. זה הופך אותנו למסוכנים. כשאנחנו מתעדים את העקירות, את הרעב ואת ההפצצות הבלתי פוסקות, אנחנו חושפים את פעולותיה של ישראל לעיני העולם.

בשל כך, תוקפים אותנו במכוון. מצלמות נחשבות לכלי נשק, ומי שמחזיקים בהן נחשבים לוחמים. עצם נוכחותנו מאיימת על יכולתה של ישראל להתמיד במסלול הג'נוסייד – ולכן היא עושה כל שביכולתה כדי לחסל אותנו.

מצב תמידי של חרדה

מוקדם יותר החודש, אחרי שנתיים של לחצים מצד ארגוני עיתונות בינלאומיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שישראל תאפשר לעיתונאים זרים להיכנס לעזה, כדי שיהיו עדים ל"מאמצים שלנו להביא מזון לעזה" ו"את העזתים שנלחמים בחמאס". ללא פרטים לגבי לוחות זמנים, קשה לא לראות בזה שקר נוסף. אבל גם אם התקשורת הבינלאומית תקבל גישה חופשית לרצועה, כיצד זה יועיל, אם העיתונאים הפלסטינים בעזה יישארו ללא הגנה?

אנחנו עייפים מעבודה רצופה במשך שנתיים ללא מנוחה או ביטחון, במצב תמידי של חרדה שאנחנו יכולים למות בכל רגע. ובזמן שאנחנו דורשים לאפשר לעמיתים הבינלאומיים שלנו להיכנס לעזה כדי לדווח על המציאות האכזרית לעולם, אנחנו יודעים שהדיווחים שלהם לא יהיו שונים ממה שכבר תיעדנו.

כשעיתונאי של CNN התלווה למטוס ירדני שהצניח סיוע לעזה החודש, וראה את הרצועה מחלון המטוס, הוא תיאר "סקירה רחבה של מה שעשו שנתיים של הפצצות ישראליות… חורבן מוחלט שמשתרע על אזורים רחבים ברצועת עזה, מדבר מזעזע של הריסות". זה בדיוק מה שאנחנו אומרים מהשטח כבר כמעט שנתיים: ההרס שזרעה ישראל בעזה הוא עצום, והוא רק ימשיך לגדול, אם המלחמה לא תסתיים.

כשהייתי בת 9, ביתי במחנה הפליטים ח'אן יונס נהרס על ידי דחפור ישראלי. המחזה הזה אינו עוזב אותי. וכשראיתי אז עיתונאים עובדים כדי לדווח לעולם על מה שקרה לביתי, החלטתי שגם אני רוצה להיות עיתונאית.

אני מאמינה שלעיתונאים יש ערך עצום, אבל בעזה הם נהרגים מול עיני העולם ואף אחד אינו עושה שום דבר. אנחנו חוששים מאובדן עמיתים נוספים, ואנחנו זקוקים נואשות להגנה בינלאומית – לפני שישראל תצליח להשתיק את קולה של עזה.

רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס