ישראל מגבירה את המתקפה על מערכת הבריאות בגדה המערבית
תקיפת מתקני בריאות, חסימת גישה, מגבלות על תנועת אמבולנסים ורדיפת רופאים: בניסיון לדחוק את הפלסטינים מאדמתם, ישראל מנסה לפגוע בתשתית שמאפשרת חיים ובמוסדות שמהווים מרכיב מרכזי בהתנגדות העממית הפלסטינית
ישראל סימנה את מגזר הבריאות הפלסטיני עצמו. רכב צבאי ישראלי חוסם אמבולנס של הסהר האדום בפשיטה על מחנה הפליטים עסכר, מזרחית לשכם, ב-20 במאי 2025 (צילום: והאג' בני מפלח / אקטיבסטילס)
זה יותר מחודשיים שאחד הרופאים הפלסטינים הבולטים בגדה נמק בכלא הישראלי. בפשיטה שנערכה ב-21 ביוני לפנות בוקר, חיילים עצרו את ד"ר מאזן רנתיסי בביתו בשכונת אל-טירה ברמאללה.
רנתיסי, המכונה "רופא העניים", טיפל במשך עשרות שנים בקהילות פלסטיניות מעוטות הכנסה ומוחלשות – שירות שהפך חיוני יותר בשנים האחרונות, שכן מאז החלה ישראל לעכב את העברת ההכנסות לרשות הפלסטינית, הגישה לשירותי בריאות ציבוריים הצטמצמה במידה ניכרת. כמו אסירים פלסטינים רבים, רנתיסי סובל במעצר מהזנחה רפואית ומהתעללות פיזית, והדבר מעורר דאגה רבה בקרב ארגוני בריאות וחברה אזרחית פלסטיניים.
רנתיסי הוא גם יו"ר הוועד המנהל של ועדות עובדי הבריאות (HWC), ולכן למעצרו ולהמשך החזקתו במעצר יש משמעות מיוחדת. HWC, ארגון שנוסד בשנות ה-80, צמח מתוך רשת של ועדות עממיות שביקשו לספק שירותים בסיסיים מחוץ למסגרות שבשליטת הכיבוש הישראלי.
שירותי הבריאות היו מרכיב מרכזי בהתנגדות העממית הזו: מרפאות הוועדות התמקדו במיוחד בקהילות כפריות שסבלו ממחסור בשירותים, והגישה לטיפול רפואי בהן היתה מוגבלת. מדיניות התת-פיתוח של ישראל הותירה תשתיות חיוניות במצב של פגיעוּת כרונית.
לפי מודל זה, מערכת הבריאות היא הרבה יותר משירות בלבד. HWC היה חלק מתנועה רחבה יותר, שראתה בבניית מוסדות פלסטיניים עצמאיים – שבאמצעותם יוכלו קהילות לקיים את עצמן ובסופו של דבר להניח את היסודות לשחרור פוליטי – אמצעי התנגדות לשליטה קולוניאלית.
ההיסטוריה הזו רלוונטית במיוחד כיום, כשישראל סימנה את מגזר הבריאות הפלסטיני. בחודש שעבר תיעד ארגון הבריאות העולמי (WHO) 37 התקפות על שירותי הבריאות בגדה המערבית – ובהן תקיפות של מתקני בריאות וכלי רכב רפואיים, חסימת הגישה למתקנים, ואירועים שבהם הופעל כוח, מעצר או עיכוב של עובדי בריאות ומטופלים. מדובר בעלייה חדה לעומת שמונה תקיפות ביוני וממוצע חודשי של עשר תקיפות בששת החודשים הראשונים של 2026.
אחד מגלי הטיהור האתני הגדולים ביותר מאז הנכבה. האח מוחמד מוטאפר מקבל טיפול רפואי אחרי מתקפת מתנחלים על העיירה סעיר, מזרחית לחברון, ב-14 באוגוסט 2026 (צילום: מוסעב שאוור / אקטיבסטילס)
מחסומים, חסימות של הצבא והגבלות על תנועת אמבולנסים ממשיכים אף הם למנוע גישה לטיפול ולעכב טיפול בחולים. ארגון Human Rights Watch תיעד מקרים שבהם כוחות ישראליים עיכבו אמבולנסים או מנעו מהם להגיע לחולים או לבתי חולים – עיכובים שכפי שדווח כאן לאחרונה, הסתיימו לעיתים במותם של חולים.
רנתיסי גם אינו הרופא הפלסטיני היחיד שנרדף באופן אישי. ב-18 באוגוסט עצרו כוחות ישראליים את הגניקולוגית ד"ר דימא מוחמד אמין ברכאת בביתה ברמאללה. בזמן שהיתה במעצר, ברכאת לקתה בהתקף לב ואושפזה, ובבית החולים עברה צנתור. לאחר מכן היא הוחזרה למעצר במגרש הרוסים בירושלים, כשסימני האזיקים עדיין נראים על פרקי ידיה. שופט האריך את מעצרה בחמישה ימים נוספים.
ההסתערות הישראלית על מגזר הבריאות הפלסטיני מתרחשת בזמן שהגדה המערבית נתונה באחד מגלי הטיהור האתני הגדולים ביותר מאז הנכבה. מינואר 2023 נעקרו באופן חלקי או מלא כמעט 127 קהילות פלסטיניות, המונות כ-6,400 תושבים. לאחר שהביאו לעקירתן של קהילות פלסטיניות רבות באזור C של הגדה, מתנחלים ישראלים מפנים את מבטם לקהילות שבאזורי B ו-A.
לחצים אלה מתגברים לצד התרחבות מואצת של התנחלויות ומה שארגוני זכויות אדם ואנליסטים מתארים כסיפוח דה-פקטו של הגדה. שירותי הבריאות הם אחד התחומים שנפגעים בהתמדה מהמהלך הזה. עבור קהילות כפריות מרוחקות, ההולכות ומתנתקות משירותים בסיסיים בשל מחסומים, סגירת כבישים ואלימות מתנחלים, אובדן הגישה לטיפול רפואי עלול להפוך קיום רעוע ממילא לכמעט בלתי אפשרי.
שירותי בריאות כהתנגדות עממית
HWC עצמו נמצא זה זמן רב על הכוונת של הרשויות הישראליות. ב-2020 הוציאה ישראל את הארגון אל מחוץ לחוק והכריזה עליו "ארגון טרור". ההכרזה היתה חלק מדיכוי רחב יותר של ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים העוסקים בין היתר בשירותי בריאות, בזכויות אדם, בפיתוח חקלאי ובהתארגנות קהילתית.
אך מקומו של HWC במאבק הפלסטיני האנטי-קולוניאלי הרחב יותר מסייע להבין מדוע הפגיעה במוסדות כאלה חורגת הרבה מעבר לארגונים עצמם. הוועדות העממיות שמהן צמח הארגון הוקמו משום שפלסטינים החיים תחת שלטון צבאי נזקקו למוסדות שיאפשרו להם לקיים חיים קהילתיים מחוץ למסגרות שבשליטת הכוח הכובש.
התשתית שהתפתחה בשנות ה-70 וה-80 כללה ארגוני בריאות וקבוצות נשים, ועדות חקלאיות וגופי התנדבות, איגודי עובדים וקבוצות סטודנטים. במהלך האינתיפאדה הראשונה פעלו ועדות עממיות בכפרים, במחנות פליטים ובשכונות עירוניות, וסיפקו שירותי בריאות, חילקו מזון, הפעילו מסגרות חינוך אלטרנטיביות ועסקו בעבודה חקלאית, במיוחד בתקופות של עוצר וסגרים.
ב-1988 הכריזה ישראל על הוועדות העממיות כבלתי חוקיות, וחברות בהן היתה עלולה לגרור עונש של עד עשר שנות מאסר. עצם יכולתן לקיים את חיי היומיום ולבנות צורות עצמאיות של התארגנות קולקטיבית הפכה אותן למטרה לדיכוי ישראלי, וזו אחת הסיבות לכך שישראל ממשיכה לרדוף את החברה האזרחית הפלסטינית גם כיום.
היחלשות ה-HWC ומוסדות דומים פוגעת, אם כן, לא רק בגישתם של הפלסטינים לשירותים חיוניים, אלא גם ביכולתם להתארגן באופן אזרחי – יכולת שהיא מיסודות הריבונות.
בקהילות העומדות בפני עקירה והשתלטות מואצת של מתנחלים, ההשפעות האלה מצטברות. כפר שנשללה ממנו גישה לשירותי בריאות אמינים, למים, לחינוך ולחופש תנועה הופך למקום שקשה יותר ויותר לחיות בו. הידרדרות השירותים הללו יכולה להאיץ את תהליכי הפיצול והעקירה, שכבר מוּנעים על ידי אלימות מתנחלים, השתלטות על אדמות והגבלות צבאיות.
בהקשר זה, משמעות מעצרו של רנתיסי אינה נובעת רק מהיותו רופא מוכר. כמי שעומד בראש ארגון העוסק זה ארבעה עשורים בשירותי בריאות עממיים לפלסטינים, הוא מייצג מסורת הרואה קשר בלתי נפרד בין הבריאות ובין התנאים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים המעצבים את חיי הפלסטינים.
מעבר למתן שירותים רפואיים לקהילות שהכיבוש הזניח, ועדות הבריאות ערערו על מודל טיפול ריכוזי ורפואי, והדגישו טיפול מונע, שירותי בריאות ראשוניים, השתתפות קהילתית וצרכים ייחודיים של קבוצות מודרות. לפי תפיסה זו, הטיפול היה אפוא גם אמצעי לקיומן של קהילות פלסטיניות וגם חלק מפרויקט שחרור רחב יותר, שנועד לערער על התנאים העומדים בבסיס הפגיעה בבריאותן.
תקדים עזה
מעצריהם של ד"ר רנתיסי וד"ר ברכאת, מזעזעים ככל שיהיו, רחוקים מלהפתיע. 14 רופאים פלסטינים מעזה עדיין מוחזקים בבתי כלא בישראל מבלי שהוגשו נגדם כתבי אישום, ובהם ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדוואן לשעבר, שנעצר בדצמבר 2024.
עזה היא ההוכחה לכך שהרס שירותי הבריאות פירושו חיסול התנאים הדרושים להישרדותה של אוכלוסייה. ההרס הזה הוא מרכיב מרכזי ברצח העם שמבצעת ישראל.
עזה היא ההוכחה לכך שהרס שירותי הבריאות פירושו חיסול התנאים הדרושים להישרדותה של אוכלוסייה. הפגנה בחברון נגד מאסרו של ד"ר חוסאם אבו ספיה, ב-9 בינואר 2025 (צילום: מסעב שעוור / אקטיבסטילס)
במשך כשלוש שנים הרסו כוחות ישראליים באופן שיטתי בתי חולים, הרגו ועצרו עובדי בריאות פלסטינים ועינו אותם, ובה בעת הטילו הגבלות חמורות על הכנסת סיוע הומניטרי, ציוד רפואי ומוצרים חיוניים נוספים לכמעט שני מיליון פלסטינים נצורים. זו הסיבה שבפנייתה לבית הדין הבינלאומי לצדק במסגרת אמנת רצח העם, דרום אפריקה ציינה במפורש את ההתקפות הישראליות על בתי חולים.
היקף ההרס בגדה המערבית שונה, כמובן. אך הפגיעה בשירותי הבריאות הפלסטיניים ושיבושם אינם תופעה חדשה שם, ובחודשים האחרונים הם מתגברים בד בבד עם התפשטות מואצת של ההתנחלויות ועקירה בהיקף גדול.
לכן יש לבחון את מערכת הבריאות בגדה באותה דרך שבה בוחנים את מערכת הבריאות בעזה. בשני המקרים פועל אותו היגיון פוליטי, שלפיו הרס שירותי הבריאות קשור ישירות לפרויקט הישראלי הרחב יותר של סילוק הפלסטינים מאדמתם.
ע'אדה מג'אדלי היא חוקרת ודוקטורנטית המתגוררת בלונדון, ואנליסטית מדיניות בארגון אל-שבכה. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
