מחאת החטופים חיונית. התעלמותה משואת עזה היא חרפה
כל קול נגד מלחמת השמד בעזה חשוב ויש לקדם בברכה כל אמצעי שיקדם את סופה. אבל אם מחאת החטופים לקחה על עצמה במוצהר את תפקיד המצפן הקולקטיבי, היא אינה יכולה להיות עיוורת לג'נוסייד
מצפן איננו דבר סלקטיבי. מחאת משפחות החטופים בתל אביב, ב-17 באוגוסט 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
בעזה מתחולל רצח עם. מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת בעזה חייבת להסתיים, ויש לקדם בברכה כל אמצעי שיקדם את סופה. למען כל החיים שעדיין אפשר להציל שם: אלה של יותר משני מיליון פלסטינים, ואלה של החטופים שעוד שורדים.
כיוון שכך, יום המחאה והשיבוש אתמול (יום ראשון) שהובילו משפחות החטופים והסתיים בהפגנת ענק בכיכר החטופים היה אירוע משמעותי. אף שהדרישה לסיום המלחמה לא היתה הקריאה המרכזית שהוציאה מאות אלפים מביתם, היא היתה מקופלת – לעיתים יותר במוצהר ולעיתים פחות – לתוך מהות היום. כאמור, כל קול נגד מלחמת השמד הזו חשוב עכשיו. במובן הזה, אילו פעילי אקלים היו מפגינים נגד המלחמה בגלל הנזקים הסביבתיים שהיא גורמת, גם זה היה מבורך.
ובכל זאת, אחרי שנתיים של חורבן והשמדה שיטתיים, שהיקפם והאכזריות יוצאת הדופן שלהם מעוררים פלצות בקרב אנשים הגונים בכל מקום על פני הגלובוס, ההתעלמות המוחלטת של המחאה מצידה האחר של אותה המלחמה שמונעת את שובם של יקיריהם היא לא פחות ממדהימה.
כאשר לישי מירן-לביא, אשתו של החטוף עמרי מירן, הפצירה בציבור הרחב לצאת מהבית "למען מטרה אחת בלבד: הצלת החטופים והחיילים", התכווצתי בתסכול עמוק. זו אפילו לא התעלמות. זו קריאה מפורשת להשתיק כל קול שמבקש להזכיר כי החטופים נמקים בתוך השואה שישראל ממיטה על העזתים. כאילו עינויי החטופים וגסיסת העזתים מתקיימים בשתי יחידות טריטוריאליות נפרדות, שלא לומר בשני יקומים מקבילים. כאילו הרעב החמור שמייסר את החטופים איננו תוצאה של ההרעבה שישראל גוזרת על שני מיליון בני אדם, שכבר גבתה את חיי רבים כל כך.
מירן-לביא איננה היחידה, ואתמול לא היתה הפעם הראשונה שבה משפחות החטופים הביעו התנגדות חריפה להכללת קריאות שמביעות דאגה גם לחיי העזתים בגוף המסרים של המחאה. הביקורת על התנהלות זו מצד המשפחות על פי רוב מושתקת בשם איזו חסינות שמקנה להן הסבל האינסופי שבו הן נתונות – שהוא אמיתי מאוד וממוטט נפש. אלא שברגעים אלה ממש מתחולל בעזה רצח עם. לאיש אין זכות לחלק או לקבל פטור מהחובה להכיר בו ולדרוש את סיומו. כן, גם למען החטופים, אבל בראש ובראשונה מכיוון שהפשע הנתעב הזה חייב להיפסק.
אפשר להניח כי חלק מההסתייגות נובע מהחשש שידבק במחאה הכתם הבל יימחה של "שמאלנים", או "אוהבי ערבים". בישראל הפשיסטית, הג'נוסיידלית, מוסר אוניברסלי הוא כבר בבחינת פשע. האמת היא שגם ככה הימין מתייג את המחאה הזו כרוח גבית לחמאס, אבל גם אם החשש הוא מפני אובדן תמיכה עממית רחבה יותר, חשוב לזכור: משפחות החטופים אינן עוד קבוצת אינטרס בתוך החברה הישראלית, והמאבק שלהן, גם אם הוא עניין אישי מאוד עבור המשפחות עצמן, רחוק מלהיות סקטוריאלי.
למעשה, המשפחות עצמן הן שמגדירות את המאבק על השבת החטופים כמאבק על דמותה של החברה הישראלית, על עצם היכולת שלה להשתקם. ואם זהו מאבק על פניה של החברה הישראלית, מותר ואף חובה לדרוש שאחרי החורבן האפוקליפטי הזה, פני החברה לא יתעצבו שוב באמצעות הכחשת האסון הפלסטיני והפשעים שנעשים בשמנו – הכחשה שהביאה אותנו בדיוק למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אם מחאת החטופים לוקחת על עצמה את תפקיד המצפן הקולקטיבי, היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות עיוורת לג'נוסייד שבתוכו מסתחררים גם גורלות יקיריהם. מצפן איננו דבר סלקטיבי.
אפשר לחשוב גם על שיקולים פרגמטיים, תועלתניים יותר. התמונות המצמררות של החטופים, שגופם הפך לעור ועצמות, הן עדות למחסור האקוטי במזון ברצועה. השפעת ההשמדה המוחלטת של כל מערך הבריאות ומניעת הכנסת תרופות אינה פוסחת על מצב החטופים. היה הגיוני ואף מתבקש, לפיכך, שמחאת החטופים תדרוש בקול גדול את הסרת המצור והמגבלות מעל הכנסת מזון וסיוע רפואי לעזה, אם לא בשביל העזתים הגוועים אזי למען היקירים שלהם.
ומי יודע, אולי דרישה מוצהרת ותקיפה שכזו מצד משפחות החטופים, או איתות כלשהו המסמן שהן מודעות לסבל הלא ישוער שבו נתונים יותר משני מיליון עזתים שאין להם כל קשר לגורל יקיריהן, היו משפיעים על היחס לחטופים עצמם? הרי אם לפי עדות כמה מהחטופים שהשתחררו, היחס אליהם מצד שוביהם היה מחמיר באופן חד בעקבות הצהרות של בכירים ישראלים על התעמרות באסירים הפלסטינים, אולי הפגנת אנושיות מצד משפחות החטופים כלפי תושבי עזה היתה מעודדת יחס אנושי יותר גם לחטופים?
ואם כבר מדברים על פרגמטיות – הלא ברור שברקע המחאה ההמונית אתמול עומדת גם הכוונה להרחיב את מלחמת ההשמדה עם התוכנית לכיבוש העיר עזה, על כל המשתמע ממנה ביחס לגורל החטופים שעודם בחיים. אנו גם יודעים שיש בציבור הישראלי רוב מוחלט שמתנגד למלחמה ורוצה בסיומה. עוד דבר שאנחנו יודעים הוא שאת הממשלה הזו מנהלים אנשים שרוחשים לציבור בוז מוחלט, ומאות אלפי מפגינים ברחובות אינם עושים עליהם כל רושם. מדוע, אם כך, נמנעת המחאה מקריאה ברורה לסירוב לשרת בצבא? אם לא למען העזתים, אז למען יקיריהם – מדוע אינם אומרים בצורה מפורשת שכל מי שלובש מדים ונכנס לעזה בוגד במשפחות החטופים ומסכן את הבנים, האבות ובני הזוג שלהם? בימים של אפוקליפסה ושל רצח עם, מה משמעות "הממלכתיות" הזו שמשפחות החטופים עדיין מתעקשות עליה?
כמעט שנתיים חלפו מאז אותו יום ארור שאחריו דבר לא יחזור להיות כשהיה. זה דבר שהמחאה חייבת להפנים. חשבון הנפש שהיא דורשת מהמנהיגים עומד גם לפתחנו, האזרחים. איך הרשינו אנחנו למציאות כל כך מעוותת לצמוח ממש לידנו עד שהתפוצצה לנו בפנים? האם מלב ליבו של החורבן הטוטלי הזה, אנחנו עדיין יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהעם השני שעל חורבותיו ביקשנו להיבנות? אם מחאת החטופים היא המאבק על עתיד החברה הישראלית, איזו חברה צפויה להיבנות אחרי החורבן, אם תבנה את עצמה שוב על מסדים של מוסר סלקטיבי, אדישות והכחשה?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
