"רוצים לסיים את הלחימה, אבל אין באמת זעם שמוציא לרחובות"

הפגנה ליד הגבול עם רצועת עזה למען שחרור החטופים וסוף המלחמה, ב-10 באוגוסט 2025 (צילום: צפריר אביוב / פלאש90)

אל מול גרעין קטן שהתנגד למלחמת ההשמדה בעזה כבר בימיה הראשונים, רובו המוחלט של הציבור היהודי הֵצדיק אז תקיפה נרחבת כתגובה למתקפת 7 באוקטובר. עם הזמן, נוצרו סדקים בתמיכה הכמעט בלתי מסויגת במלחמה.

החשיפה בישראל לקיצוניות הסבל בעזה ולתמונות הזוועה שיוצאות החוצה, למרות ההתעלמות הכמעט מוחלטת של תקשורת המיינסטרים מכך; התגברות הלחץ הבינלאומי; הזנחת החטופים וקריסת המשא ומתן להשבתם; התרחבות ההבנה שמדובר ברצח עם ושאיננו נמצאים עוד ב"מלחמה"; והעייפות ממצב החירום שנמשך כמעט שנתיים, מובילות יחד לתזוזות משמעותיות בדעת הקהל.

סקר שהוצג באולפן שישי של חדשות 12 לפני כחודש הראה כי 82% מהציבור בישראל תומך בעסקת חטופים, גם אם פירושה הפסקת הלחימה; בערוץ 13, בסקר שפורסם כמה ימים לאחר מכן, השיעור היה 71.6%, עדיין רוב גדול.

עם זאת, נראה שאף שרוב הציבור תומך בהפסקת הלחימה, ההתנגדות אינה מצליחה לבלום את המהלכים שדוחפת הממשלה להעמקת הקטסטרופה. בניסיון להבין מגמות אלה ולחשוב כיצד ניתן לגבש התנגדות משמעותית, שוחחתי עם עירן הלפרין, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית וראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומייסד מכון אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי. הראיון נערך למטרות קיצור והבהרה.

בתקופה האחרונה, סקרים מראים באופן עקבי שרוב גדול בציבור הישראלי תומך בהפסקת הלחימה והחזרת החטופים. יחד עם זאת, איננו רואים התגברות באותו היקף במחאה ברחוב, ואף מבחינים בסטגנציה. איך ניתן להסביר את הפער הזה?

פרופ' עירן הלפרין (צילום: באדיבות המצולם)

הלפרין: "מחצית הכוס המלאה כאן היא שלגבי השאלה של עצירת המלחמה ותמיכה בעסקת חטופים מדובר בשיעור מאוד גבוה של תמיכה, שעולה לאורך זמן. גם בסקר האחרון שלנו (של אקורד; ד"מ) קיבלנו קרוב ל-75% תמיכה. הדבר המשמעותי בעיני הוא שלא מעט אנשים מדווחים שהם שינו את דעתם בחודשים האחרונים, ונתונים אלה כוללים גם שיעור משמעותי ממצביעי הקואליציה. כל הזמן היה רוב מסוים להחזרת חטופים, אבל התמיכה בסיום המלחמה כשלעצמה היא משמעותית.

"לגבי מחצית הכוס הריקה, כלומר היכן אנחנו, אנשים שרוצים לסיים את הלחימה, נכשלים, אפשר לומר שהציבור הישראלי אינו משתכנע כרגע שיש פה עוול דרמטי מאוד. בסקר שלנו יש שיעור גבוה של אנשים שמדבר על שחיקה גדולה, על זה שאנחנו משלמים מחירים גבוהים מדי, על זה שאנחנו חייבים כבר לעבור לשלב השיקום של החברה הישראלית. נוסף על כך, יחד עם ההתנגדות שבאה מהמיינסטרים הישראלי-יהודי אנחנו רואים גם את דעת הקהל הבינלאומית, הביקורתית מאוד כלפי ישראל, בעיקר בעניין ההרעבה והמשבר ההומניטרי. בסקרים אנשים אומרים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, דואג להישרדות שלו ושל הממשלה, אבל אין באמת זעם גדול שיביא לכך שאנשים ייצאו בהמוניהם לרחובות.

"כדי שיהיה זעם גדול, אנשים צריכים להאמין בכך שהצד הישראלי הוא זה שמטרפד את העסקה. אבל המיינסטרים הישראלי עדיין מאמין שהסיבה שבגללה לא הולכים להסכם בפעימה אחת היא חמאס ולא ישראל, וזה מצטרף לחוסר אמון וזעם מאוד גדול כלפי החמאס. כל עוד זה המצב, אנחנו יכולים לראות תמיכה פסיבית בסיום המלחמה, אבל לא אנרגיה או זעם שיביאו אנשים לומר שמשהו ממש לא בסדר קורה פה".

אני רוצה להתייחס לשינוי בתפיסת העוול בפעולות של ישראל בעזה וספציפית לשיח על הרעבה ועל רעב. חלק מהתמונות והמסרים בהקשר הזה מגיע לשמאל הציוני ואפילו למרכז, ומול השיח הזה אנחנו רואים הרבה מאוד הכחשה. מהם המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים את החיים לצד מה שנעשה בשמנו בעזה, ובמיוחד ההרעבה?

"בסיטואציה של לחימה מתמשכת יש הרבה מנגנונים מוטיבציוניים שמובילים חברה לחוסר רצון, חוסר יכולת וחוסר מוטיבציה לשמוע, להכיר או לחוש אמפתיה כלפי הסבל של האחר. בסוף להכרה הזו יש גם מחירים פרקטיים, משמעויות מוסריות, שמביאות להטלת מגבלות משמעותיות שהציבור ירגיש שהן בעייתיות בתוך הסיטואציה הזו. הצבא הוא חלק מרכזי בחברה הישראלית-יהודית, ודיבור על הרעבה בעזה הוא גם דיבור על האחריות שלנו כקולקטיב מרעיב בעזה. זה אומר שאנחנו, בעיני עצמנו, הופכים להיות אנשים לא טובים, וזו סיטואציה מאוד בעייתית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"יש כאן מורכבות בשני היבטים. קודם כול, האופן שבו התחילה הלחימה הזו, ב-7 באוקטובר, שיצר בקרב הציבור הישראלי-היהודי ברובו דה-הומניזציה עמוקה של חמאס ושל הפלסטינים (כולל בלבול מכוון ותכוף בין חמאס לבין האוכלוסייה האזרחית בעזה; ד"מ). כלומר עבור המיינסטרים הישראלי, אם הם כולם 'חיות אדם' שיכולים שוב לרצוח ולחטוף, אז ההתייחסות אליהם אינה צריכה להיכנס אל תוך המגבלות המוסריות שאנחנו מחילים על עצמנו בסיטואציה רגילה. כל זה מצטרף לחווית השפלה עמוקה מאוד של החברה הישראלית ב-7 באוקטובר, שייצרה רצון לנקמה.

"יחד עם שני היבטים אלו, הסיטואציה הזו נתפסת עדיין כסיטואציה שבה אנחנו, הישראלים-יהודים, הם הקורבנות, לאור העובדה שיש חטופים בעזה. עבור רבים, כשאתה הקורבן מותר לך לעשות מה שאתה רוצה. האמירה שאנחנו שומעים המון במחקר שלנו היא: 'הם יכולים לעצור את זה מחר בבוקר, שישחררו את החטופים מחר בבוקר, ולא תהיה יותר הרעבה בעזה'. במידה רבה, הטענה הזו משחררת ישראלים רבים מאתגר המחשבה על מה קורה בצד השני, וזו סיטואציה מאוד בעייתית.

"יחד עם זאת, יש יותר ויותר דיבורים וחשיפה בחודשים האחרונים של המצב המחריד בעזה. אני חושב שהרבה פעמים, שאלות מוסריות עולות כשאנשים מתחילים לפקפק בהיבט האינסטרומנטלי יותר של יכולת הלחימה להשיג את מטרותיה. כל עוד הישראלים חשבו שאנחנו בדרך לניצחון המוחלט ושחרור החטופים, הם היו מוכנים לעצום את העיניים אל מול עוולות מוסריות משמעותיות ולהגיד שזה לא קורה או לא מעניין אותם. כשמתחילים לפקפק במטרות הלחימה ברמה האינסטרומנטלית, מתחילים להתעורר ספקות מוסריים.

"אני חושב שישראלים רבים יודעים שיש רעב מסויים בעזה, ויש עשרות אלפי (ויהיה ויכוח על המספרים) הרוגים ורבים מהם חפים מפשע. עבור הרבה אנשים זה מייצר פגיעה שגם היא אינסטרומנטלית, שכן נוצר לחץ בינלאומי, ועכשיו 'אני לא יכול לנסוע לרודוס', ועבור חלק אחר עולה השאלה 'איך אני יכול להסתכל במראה ולחיות עם עצמי בסיטואציה הזו?'".

כפי שציינת, במקביל לתהליכים שדנו בהם יש שינוי גם בדעת הקהל הבינלאומית. תקשורת וגופים שנחשבו בעבר פרו-ישראליים ומשתייכים למיינסטרים יוצאים נגד הטבח בעזה. אנחנו שומעים גם על יותר ויותר מקרים של בעלי עסק שמסרבים לשרת ישראלים. זו התנגדות שישראלים אינם רגילים אליה. אתה חושב שזה עשוי להשפיע על דעת הקהל גם בישראל, בעיקר על המיינסטרים הישראלי-יהודי, או שתמיד נברח לתיאוריות קונספירציה ולטענה שכולם "אנטישמים"?

"כשבוחנים סיטואציות מהסוג הזה היסטורית, ללחץ יש תמיד פוטנציאל לייצר את שתי התוצאות הללו: מצד אחד, התכנסות פנימה לתוך הקבוצה שלי, ותפיסת היחס של העולם אלינו כמצור ואל עצמנו כקורבנות; מצד שני, בסופו של דבר, כשאנשים לא יוכלו לנסוע לחו"ל ויהיו השלכות פרקטיות ללחץ הזה – כבר עכשיו בעולמות ההייטק והאקדמיה מרגישים היטב סוגים שונים של חרמות – פוטנציאלית יכול להיות לזה כוח משמעותי.

"אני חושב שזה תלוי במידת האמונה בצדקת הדרך בתוך החברה: האם יש סביבה קונצנזוס או שהיא במחלוקת. בישראל היה קונצנזוס ברור ורחב אחרי 7 באוקטובר, שחייבים להגן על עצמנו. אבל כעת, כשחלק משמעותי בחברה תוהה לאן ממשיכה דרך הלחימה הזו ואם יש לה אסטרטגיה ומעביר ביקורת על המדיניות הישראלית, זה מקשה להסתכל על הביקורת מחוץ ולהגדיר אותה בהכללה כאנטישמיות. במובן הזה אני חושב שללחץ יש תפקיד. צריך לומר, וזו נקודה מורכבת, שתכופות לחץ בינלאומי פוגע קודם כול בשחקנים ובגופים שלממשלות פופוליסטיות לא אכפת מהם. וכאן השאלה של אפקטיביות של חרם היא שאלה מעניינת".

דיברנו הרבה על עזה ועל שינויים בדעת הקהל בכל הנוגע ללחימה, אבל יש כאן הקשר רחב יותר, שנוגע ליחסי יהודים-פלסטינים בכל המרחב בין הים לירדן. וכאן, אנחנו רואים שלמרות העייפות מהלחימה בעזה והרצון להפסיק אותה, יש גם עלייה דרמטית בגזענות, כולל מופעי גזענות מאוד בוטים כמו הלינץ' על איימן עודה וההתפרעות בסינמה סיטי בירושלים. רואים את זה גם בסקרים ובמדדים?

"מצד אחד, יש כאן אלמנט חיובי שצריך להתעכב עליו: 7 באוקטובר היה יכול להוביל אותנו לתסריט הגרוע ביותר האפשרי מבחינת יחסי יהודים-ערבים. לא היינו רחוקים מסיטואציה שבה העימות החיצוני והמלחמה הרב-זירתית יגלשו גם לתוך החברה הישראלית (בתוך גבולות 1948; ד"מ). זה לא קרה, בזכות ארגוני חברה אזרחית, כי כבר יש אינטגרציה נרחבת של החברה הערבית בתוך מוסדות משמעותיים כמו מערכת הבריאות והאקדמיה, בשוק התעסוקה וכדומה. זה לא קרה בזכות פעולה מאוד חשובה של מנהיגי החברה הערבית וגם של חלק ממנהיגי החברה היהודית, שמנעו את המהלכים האלה. במובן הזה יש כאן משהו חשוב וחיובי.

"מנגד, ואנחנו חוקרים את זה המון באקורד – ברמה של עמדות גזעניות, חוסר סובלנות וגם החוויה של החברה הערבית עצמה – אנחנו נמצאים בסיטואציה הכי קשה שאני זוכר מאז שהתחלתי לחקור יחסי יהודים-ערבים. הגזענות וחוסר הסובלנות של הציבור היהודי כלפי הערבים נמצאות ברמות שטרם הכרתי. ואגיד יותר מזה, על פי המחקרים שלנו באקורד היתה הקצנה מאוד גדולה (אחרי 7 באוקטובר), ולא חזרנו משם. התמיכה בשותפות חברתית ופוליטית, שראינו בה שינוי משמעותי לחיוב לפני 7 באוקטובר ולגיטימציה בעלת ערך, כפי שהיתה מגולמת בממשלת השינוי, נסוגה דרמטית. צריך לסמן את זה שלא גלשנו לקטסטרופה המוחלטת, אבל אנחנו עדיין נמצאים במקום רע מאוד, ותהיה לנו עבודה רבה לעשות כשנחזור לחיים סבירים אחרי שהמלחמה תסתיים".