newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשיש ספק אין ספק: קיצור תולדות הנטרול

שוב הורדו שני ערבים מתחבורה ציבורית, כי נוסעת יהודיה פחדה מהם. וכידוע, אם אדם בעל חזות ערבית מעורר ספק – אז אין ספק שצריך לנטרל אותו. אבל הפעם היתה שם עדי, צעירה יהודיה אחת שלא הסכימה לשתוק

מאת:

תנסו לדמיין איתי הסיטואציה הבאה: השעה חמש אחרי הצהריים בתחנה המרכזית בעיר אילת. עשרות אנשים מחכים לאוטובוס שיוצא לכיוון תל אביב. האוטובוס מלא כמעט. במדרגות עולה אישה ואיתה פעוט כבן שנתיים. מיד מזהות אוזניה הרגישות שני גברים כבני ארבעים מדברים ערבית קולנית ביניהם. היא מבקשת להוריד אותם מהאוטובוס כי הילד שלה מפחד, והיא עושה את זה בעברית קולנית לא פחות, שמבהילה את הילד, שמתחיל לבכות.

האישה יורדת מהאוטובוס במחאה ומיד מזעיקה את אנשי הביטחון שהיו זמינים במרחב התחנה. היא מגוללת בפני ארבעה מג"בניקים את סיפור החשש הקיומי שלה משני החשודים. הם עולים על האוטובוס ומורידים את "שני הערבים" כדי לעשות להם "בידוק שיגרתי" שירגיע את האישה המפוחדת ובנה. הנוסעים שמחכים באוטובוס מאבדים סבלנות ומבקשים מהנהג לנסוע כבר. הנהג, שכבר חיכה כמה דקות, מבין ללב הנוסעים. מנהל התחנה מבקש ממנו לצאת לדרך. הערבים נשארים ל"בידוק", האשה עם הפעוט עולה לאוטובוס כמו מלכה ומוכתרת בתודעה שלה כמנצחת. סוף סיפור.

> המשטרה נאלצה לחשוף את נהלי הפתיחה באש, וחשפה יותר ממה שהתכוונה

אבל פרט קטן שינה הפעם את סצנת הגזענות היהודית הזאת שכבר התרגלנו אליה, פרט שהפריע וחיבל בנוהל טוהר האוטובוס היהודי הקדוש. עדי, צעירה יהודיה שיושבת באוטובוס ליד חברתה, שמה לב למתרחש. השתיים מחליטות לקום ולעשות את כל מה שכל איש בטחון במשימת חייו הפוטנציאלית לא אוהב: "לשאול שאלות".

עדי יורדת מהאוטובוס ומתחילה לצלם (עוד משהו שגזענות לא ממש אוהבת – תיעוד). היא שואלת את שוטרי מג"ב "מה הם עשו? למה אתם לא בודקים גם אותי אם זה 'שגרתי'? מתי השניים יעלו חזרה על האוטובוס?". היא דורשת מהשוטרים שאם השניים לא עשו משהו שיאפשרו להם לנסוע, מאיימת כי לא תעלה חזרה עד ששני הערבים יעלו.

אחת המג"בנקיות, שמבקשת לסיים את האירוע, מנסה להעלות את הצעירות הבעייתיות לאוטובוס תוך שהיא מרגיעה ש"לא יקרה כלום". שני הגברים הערבים המסכנים, שנלחצים מתיעוד טקס ההשפלה שלהם, מבקשים לא לצלם, בזמן ששתי הצעירות מנסת להרגיע אותם ולהסביר "אתם בסדר, אנחנו אתכם, אל תדאגו, אנחנו בצד שלכם". זה לא בדיוק עוזר.

בינתיים הנוסעים מאבדים את סבלנותם לצעירות הבוגדניות ברציף, והם מאיצים בהן לעלות. בראשם של כמה מהנוסעים ודאי כבר עולה המחשבה "בטח שמאלניות כאלה". הנהג מכניס להילוך והאוטובוס יוצא לדרך כשהוא נטול ערבים.

כצפוי, שתי הצעירות שיצאו נגד הזרם נשטפות מבטים מימין ושמאל. "גם אני שמאלנית, אבל אין מה לעשות", אומרת אשה אחת בקול כשהיא מכוונת את הדברים לעבר עדי וחברתה, "כשיש ספק אין ספק", אמרה חיילת אחרת. ומסביבן הן שומעות עוד אמירות ולחישות. כמה שעות מאוחר יותר הגיעו נוסעי האוטובוס לתל אביב בשלום, עם מטען עודף של שנאה וגזענות.

ואפשר גם לשער מה היה קורה אם לא היה מדובר בשני גברים מובסים בני ארבעים, אלא בבני עשרים, שסיימו שבוע קשה בשרות לקוחות או במטבח חם בבית מלון באילת, מותשים וכמהים לחזור הביתה לחופשת עיד אל פיטר. מה היה קורה אם הם היו, כמו צעירים רבים בגילם, מתנגדים לשוטרים שהחליטו להוריד אותם מהאוטובוס או מתעקשים שהם אזרחים עם תעודה כחולה ויש להם זכות לנסוע? אפשר לדמיין איך היו מנטרלים אותם או לפחות מפעילים עליהם כוח פיזי לא ממש מתון.

"התינוק מפחד מהערבים". האם עולה לאוטובוס כמנצחת.

"התינוק מפחד מהערבים". האם עולה לאוטובוס כמנצחת.

צדדים שונים של המטבע

אחרי שקראתי את הפוסט ששיתפה עדי בפייסבוק שלה, הרגשתי שאני חייבת לדבר איתה. רציתי לשמוע איך היא משחזרת את הסיפור. מול העיניים שלי רץ סרט ארוך של תקריות גזעניות באמצעי תחבורה שונים: הצעקות שזעזעו את המדינה ב"טיסת השוקולד"; הבידוק המשפיל של ערבים שמבקשים לטוס באל על – שם כבר הפסקנו לספור מזמן; המקרה בכביש שש, בו נוסע יהודי דרש להוריד מהאוטובוס סטודנטית ערבייה, שוב כי הוא מפחד מערבים, והאוטובוס אכן נסע והשאיר אותה מאחור עם ניידת משטרה, שאחרי חיפוש מצאה במזוודה רק קופסאות אוכל שלקחה למעונות הסטודנטים; ההפרדה בתחבורה הציבורית בין מתנחלים "מפוחדים" לפלסטינים בשטחים הכבושים.

המקרה לו היו עדות עדי וחברתה לא היה המקרה היחיד של גזענות תחבורתית בשבוע האחרון והחגיגי, שבמהלכו עשו פלסטינים רבים את דרכם הביתה כדי לחגוג את עיד אל פיטר בחיק המשפחה. החברה הישראלית הזכירה גם להודא אבו עובייד, צעירה מכפר לקייה הבדואי בדרום, את מקומה ואת הדרגה האמתית שלה בסולם הגזע המעודכן של ישראל 2016, כאשר נוסעת יהודייה לא אפשרה להודא לשבת לידה בקרון עמוס ברכבת לבאר שבע.

הדבר שמפחיד אותי יותר בכל הרוע הזה ששוטף כל פינה זאת הדממה. השקט הכמעט מוחלט ששולט בזירות הפיגועים שלא היו, בכל התקריות האלו שמשקפות את העתיד לבוא ולא מבשרות טובה לא לפלסטינים ולא ליהודים.

אבל בתוך השקט כמעט תמיד הצלחתי למצוא יהודי או יהודייה מסוג אחר, לפעמים אחד ולפעמים יותר, שפשוט מדבר, שהולך נגד הזרם. הפעם זו הייתה עדי, נכדה צעירה לניצולי שואה, לוחמת בלתי נלאית למען זכויות בעלי חיים, צדק חברתי, ונגד עוולות ודיכוי יצורי חיים באשר הם.

היא אמרה לי בשיחה: "אלימות וניצול של החלש מושרשים עמוק בתוך החיים שלנו, מסדנאות היזע, דרך סחר בנשים ועד לבתי המטבחים, הם חלק מתרבות שמלמדת אותנו מגיל קטן להפריד בין 'הם' ו'אנחנו'. הצד השני כל הזמן מחליף פנים. 'שחורים', 'אתיופים', 'ערבים', 'מזרחים', 'נשים', 'בעלי חיים'. גזענות, הומופוביה,שוביניזם וסוגנות (אפליה על רקע מין ביולוגי – ס.ס.) הם כולם צדדים שונים של אותו המטבע, של אותה תפיסה שגוייה לפיה יש חיים ששווים יותר וכאלו שפחות. אבל יש דרך אחרת, והיא קשורה בהחלטות הכי פשוטות ויום יומיות של כולנו, בשאלה איך אנחנו מתייחסות אחת לשנייה, במה אנחנו לובשים, את מי אנחנו אוכלים. כל אחד ואחת יכולים לבחור לייצר את המציאות האחרת הזו, ואף פעם לא לסובב את המבט או לשתוק כשאי צדק מתרחש מולנו".

"אם למדתי משהו מהשואה זה לא לשתוק, פשוט לקום לצעוק, לדבר, לשאול. מה כבר יכול לקרות?". אמרה לי עדי. באמת, מה כבר יקרה? חשבתי לעצמי. הרי לשפל שבני אדם מסוגלים להגיע אליו אין תחתית, את זה אנחנו כבר יודעים מההיסטוריה שלימדה אותנו על הגזענות שפורחת בקרב בני אדם בחממת ההפחדה. חברה שמאבדת צלם אנוש, שרואה בפגיעה בפלסטינים ערך וגבורה יכולה לעשות הכל בשם הפחד מהאחר.

> עיד אל פיטר: איך הפלסטינים יפתחו אבטיח על החוף בלי סכין?

האדיל השלמון במחסום השוטר, חברון (נוער נגד התנחלויות)

הדיל השלמון שנורתה למוות במחסום השוטר, חברון, כי אם יש ספק אז אין ספק. (נוער נגד התנחלויות)

החודשים האחרונים על קצה המזלג

את המשפט שאמרה החיילת "כשיש ספק, אין ספק" היא למדה בצבא המוסרי בפלנטה. המשפט הזה עינה אותי כל הלילה. הייתכן שככה באמת מתנהלת המדינה הזאת?

אם יש ספק שלנערה יש סכין – אין ספק, יורים בה. אם יש ספק שהעובד הוא שב״ח – אין ספק, מתנפלים עליו ומפוצצים אותו במכות בתל אביב. אם יש ספק שמבקש המקלט הוא ערבי – אין ספק, עושים בו לינץ' בבאר שבע. אם יש ספק שהערבייה זוממת משהו – אין ספק, צריך לפעול ולחורר את גופה בעשרה קליעים. אם יש ספק שהצעיר מחברון עדיין נושם – אין ספק, צריך לוודא הריגה. ואם יש ספק שבעל חזות מזרחית בסופר הוא ערבי – אין ספק, צריך לעשות משהו בעניין.

אלו הם הנהלים של משחקי הכוח במדינה הזאת. אחר כך היהודים ברי המזל ששרדו ימצאו כבר דרך להסתדר עם התוצאות. מטאטא מצפוני טוב שמנקה אחרי כל מעשה. התקשורת תבנה מזה סיפור על גיבור-על שפעל לטובת המולדת והפלסטינים ועל קומץ שמאלנים ופעילי זכויות אדם יפי נפש שרודפים אותו.

במשבר הזה למדתי מעדי, הצעירה האמיצה הזו, שגם כשיש ספק לפגיעה בחפים מפשע – אין ספק שצריך לעשות משהו. אין בנאדם שלא יכול לעשות מאומה. ומצאתי את עצמי מספרת לה על אמירות ידועות של הנביא מוחמד, שפתאום נראו לי מאוד רלוונטיות למעורבות ומחויבות חברתית של בני אדם ולחלקו של האדם הקטן במה שקורה מסביבו.

אומרים שיש שלוש רמות של מערבות בתיקון עוולות בעולם. אם ראית עוול, תקן אותו! תנסה לעשות משהו במו ידיך. אם לא הצלחת, פחדת או שזה היה גדול מהכוחות שלך – לא נורא, תגיד משהו, תתקן את העוול בלשונך, תצהיר מה אתה חושב ולמה מה שקורה זה לא טוב. במקרה שלנו עדי קמה, צעקה, דיברה, צילמה ושיתפה, וזה המון. אבל לפעמים המשטרים מדכאים  במיוחד וניסיון לדבר או לתקן עלול להיות מסוכן – אז תסתפק כבן אדם בתיקון בלב. בשקט בשקט תתקן את עצמך ואל תתערב. אבל תדע לך, אדם יקר, הסוג הזה של תיקון הוא הכי חלש, חסר השפעה ונחשב עבורך בלבד, אולי ביום הדין תזכה בכמה נקודות זכות וגם זה לא בטוח.

נדמה לי שרובנו בוחרים בדרך כלל באופציה הקלה והאחרונה – לשתוק, להתייסר לבד ולהמשיך הלאה. תחשבו לרגע לאן הם הגיעו בסוף אומות ועמים ששתקו.

> כך הופכת המדינה פעילים נגד הכיבוש למתנגדי משטר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf