newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עיד אל פיטר: איך הפלסטינים יפתחו אבטיח על החוף בלי סכין?

אחרי חודש של צום יוצאים הערבים מישראל לבלות בערי הגדה (למרות ששם לא אוהבים את הבגדים הקצרים שלהם), ואלה מהגדה באים לחופי הים של היהודים (למרות המצב הביטחוני). הנה כמה טיפים להיערכות לחגיגות

מאת:

בשיא ההתרגשות עם תחילת חודש רמדאן כתבתי לכם כמה עצות איך להתמודד כיהודים עם מוסלמים שצמים בסביבתכם. כמובן שאנשים סביבי עשו בדיוק את הטעויות שתיארתי, בתום לב כמובן, צחקו ומיהרו להוסיף "אהה, נכון, כתוב במאמר, סליחה סליחה", כך שזה לא בדיוק עזר. אני מצדי התנחמתי בעובדה שלפחות מישהו קרא מה שכתבתי. זה צעד אחד קדימה ביחסים.

אבל תאמינו או לא, רמדאן כמעט הסתיים. הוא עשוי להגמר הערב או מחר, לא יודעים, וזה תלוי באלוהים ובירח. הוא קובע מתי לבצבץ בשמים, כך ששלושה מוסלמים בוגרים אמורים להישבע באלוהים בפני המופתי (לא המופתי ההוא, אלא אחד מגדולי השייח'ים החיים כיום, שאין להם קשר עם אנגלה מרקל) שראו במו עינם את הסהר המבורך הזה.

אגב, כל שנה אנשים שואלים: אולי תשתמשו כבר בחישוב אסטרונומי מראש? ובכן, כמובן שמשתמשים וחוזים כמעט בדיוק מתי מתחיל החודש בכל מדינה, אבל כל האקשן סביב ראיית הסהר זה הקטע שלנו. לכן חייבים עין אנושית שתראה את החוט הלבן בחשכה, שתבשר לנו אם חוגגים או ממשיכים לצום עוד יום. היום השלושים הזה הכי מבאס, ותמיד כולם מאחלים לחודש קצר של 29 ימים.

או אז יתחילו החגיגות לשלושה ימים. זהו עיד אל פיטר, בשמו הרשמי, שמשמעו "חג שבירת הצום", או בכינוי "החג הקטן", כי חג "אל אדחא" – חג הקורבן (ההוא עם הרבה כבשים ועל האש) – נמשך חמישה ימים, ולכן הוא "הגדול".

> הפיגועים האחרונים מזכירים שכולנו מתנחלים

נשים בעזה מכינות קינוח תמרים לקראת עיד אל פיטר (עבד רחמים חטיב / פלאש90)

נשים בעזה מכינות קינוח תמרים לקראת עיד אל פיטר (עבד רחמים חטיב / פלאש90)

השנה השמחה כפולה: עיד אל פיטר ימשיך לתוך סוף השבוע, כך שכולנו שמחים לצאת לחופשה מוארכת. זה אומר שיומיים יוקדשו לביקורים וברכות של קרובים יקרים ומוקירים יותר או פחות. כרגיל, בשלב מסוים הילדים יעשו מרד, ידרשו טיולים ובילויים, ויפעילו לחץ פיזי מתון עלינו, ההורים, חסרי האונים וחסרי העוגן כלכלי, אחרי שקופת ההוצאות התרוקנה ברמדאן והבנק זיהה את המשבר ודחף לנו הלוואה בתנאים אטרקטיביים. משפחות בדרך כלל צוברות תעוזה ואכן יוצאות לטייל, ליהנות ולאכול בטבע, בים או במסעדות. לא מובטחת הנאה במה שנקרא "חופשה משפחתית", זה מתכון לבעיות בדרך כלל, אבל זה כמו נישואין – צעד שעושים עם הידיעה שזה עלול להסתבך, ובכל זאת עושים את זה.

השנה יש לנו אתגר כפול ומכופל: "המצב הביטחוני", אינתיפאדת הסכינים ומפלס העוינות כלפי האזרחים הערבים שעלה על גדותיו. כידוע מעטים מאוד הם מקומות הבילוי בתוך גבולות החברה הערבית, ובלית ברירה כל מי שמבקש לנפוש דרומה מכביש ואדי ערה או צפונה מחיפה ימצא את עצמו בסביבה יהודית לא מזמינה במיוחד.

מנהג יפה שאימצו כמה משפחות פלסטיניות בישראל הוא לבקר בערי הגדה המערבית ולטייל שם, ברמאללה, שכם, ג׳נין, טול כרם ויריחו. עיקר הבילוי שם מסתכם בשוטטות ברחובות, התבוננות בהמוני הפלסטינים בכל פינה, בקניות, חמאם תורכי (ספא יעני, כדי להצדיק את הנסיעה) אוכל טוב כמובן והשוואת מחירים אינסופית לקניון הממוזג של עזריאלי.

השנה אחרי "משבר החצאית" שהתעורר בעיר שכם מעניין כמה יבקרו בעיר הזאת. מה שקרה שם בשבוע שעבר היה שהתפתחה קטטה המונית מבישה ברחובות בעקבות "חצאית לא צנועה" שלבשה ערבייה מישראל במהלך רמדאן. זה היה לא נעים, והדיבור על "הערביות הישראליות החשופות שבאות לגדה" יצא משליטה, כך שלא ברור אם בגדי החג יהיו צנועים דיים בחום הזה, ומה יהיו ההשלכות של משבר זה על מגמת הביקורים. שווה בדיקה!

ראשון לציון בעקבות מחלקת היולדות?

אבל מה שיותר מעניין זה התנועה בכיוון ההפוך, פלסטינים מהגדה מקבלים בדרך כלל (ואינשאללה גם השנה) הקלות בהיתרי כניסה לצורך החייאת התיירות בישראל. יש כאלה שמחכים שנה שלמה לביקור בים, בעאכא/עכו, יאפא/יפו או ראשון לציון/הרצליה, איפה שיש חוף ים. הישראלי הממוצע עלול/עשוי לפיכך למצוא אלפי פלסטינים נופשים, אוכלים ומשחקים במי הים המלוכלכים בסוף השבוע הקרוב.

מהר מאוד התמונות שרצו בראשי – של משפחות, נשים וילדים מתענגים להם במי הים התיכון, עם הבגדים הרטובים שלהם – הזכירו לי את התגובות הגזעניות של הרחוב הישראלי בשנה שעברה, את הלעג לנשים מוסלמיות "חסרות טעם אופנתי", ללא בגדי הים החשופים והמעוצבים. עוד נזכרתי לצערי בתקריות המבישות, כאשר צעירים פלסטינים הטרידו נשים יהודיות ברחובות.

> לעמוד לצד חנין זועבי כדי לא להתעורר אופיר אקוניס

נשים פלסטיניות יושבות בים במהלך היום השני של עיד אל-פיטר, יפו. ביולי, 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

נשים פלסטיניות יושבות בים במהלך היום השני של עיד אל פיטר, יפו. ביולי, 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

כל הזיכרונות האלו עשו לי כאב בטן ומועקה נפשית. מה יהיה השנה? המצב הדרדר עוד יותר, והנה מגיעה הידיעה על חבר מועצה מראשון לציון שמבקש הפרדה בין ערבים ויהודים בחופי הים. תושבי העיר מפחדים, לדברים, ש"מישהו מאותם רוחצים ערבים יוציא סכין ויפגע ביקיריהם". עד כמה שהדרישה הזו גזענית ורווית שנאה. מישהו עלול לעשות משהו בנדון.

וזה יכול עוד לקרות עם כל וירוס ההפרדה, המשתולל ממחלקות היולדות עד האוטובוסים של העובדים בהתנחלויות. במרחב הציבורי זה יותר ויותר מקובל, אז בטח שגם יבוא גאון ציוני פטריוטי שירצה לחלק את חוף הים.

האיחוד האירופי יעזור בחיתוך?

ומפה לשם חשבתי לעצמי באמת מה יעשו המשפחות הנופשות בלי הסכין השימושית. אין פיקניק בלי סכין, בשר, על האש ואבטיח. הכי חשוב האבטיח. איך לעזאזל יחתכו אבטיח הערבים האומללים? הרי ברור שהם לא ייקחו סכין למחסום, ולבידוק הביטחוני, וברור שלא יסחבו אבטיח חתוך מחמש בבוקר עד הצהריים בחום הזה. להחליף את האבטיח בארטיק שעולה עשרה שקלים זה לא בא בחשבון בהתחשב שארטיק עולה שקל בסביבתם הטבעית של הפלסטינים מהגדה. דמיינתי צעיר שקופץ למסעדה בחוף כדי לשאול סכין. איך זה עלול להיגמר אם בעל הבית יתקשר למשטרה, כאקט זהיר וחכם?

בלית ברירה העליתי את המשבר העתידי הצפוי בפני קבוצה של שמאלנים יצירתיים שמחיובים לסיום עוולות הכיבוש, הם הפרטנר הטבעי שלי, כדי להעזר בהם ולפתור את המצוקה. להלן הרעיונות שעלו, להנאתכם:

1) לגייס מתנדבים יהודים לחתוך את האבטיחים, בתמורה לשעות עבודה של גויים של שבת (כאילו שהמוני שומרי השבת בתל אביב לא מסודרים כבר עם איזשהו עובד זר, מבקש מקלט או רובוט של שבת).

2) למכור בחופים אבטיח חתוך במחיר מסובסד לחוגגים כמחווה של העם היהודי כלפי המוסלמים החוגגים. יש לדאוג לחתיכות קטנות ולמזלג מעפן מפלסטיק, כי המראה של ערבי נוגס בגסות ישירות בפלח של האבטיח עלול לפגוע ברגשות הציבור.

3) לקדם את יוזמת שלום האבטיח, משהו בסגנון "שני עמים, אבטיח אחד". השמאלנים הבטיחו שהאירופים יתמכו במיזם, אבל עד שישלחו להם בקשות לגיוס כספים זה יהיה רלוונטי רק לשנה הבאה, אם עד אז בכלל יישארו ארגוני שמאל. אבל מה נעשה בחג הזה?

4) לחלק סלסלות של ענבים במקום אבטיח. כל משפחה שתמסור את האבטיח שלה בשקט, ללא התנגדות, לא נדווח עליה למשטרה, ובמקביל נשכנע אותה שענבים הם כמו אבטיחים קטנטנים ובלי גרעינים.

5) לנצל את עמדת המציל ולהקים בהן עמדות פילוח אבטיח. העמדה תאויש על ידי חותכים מיומנים מכוחות הביטחון.

6) להעניק למדען מחונן מענק גדול ממשרד הביטחון כדי להמציא אבטיח ישראלי שמתפקע לבד ליד פלסטינים. משהו כמו מנגנון פנימי שיתפוצץ וירסק את הפרי מבפנים. אבל גם זה פתרון עתידי, שיכול לשרת את הישראלים בכלל, ולרשום פטנט עולמי. יש לזה עתיד מבטיח כאבטיח.

7) הפתרון הכי יעיל שנמצא הוא להמציא משבר ביטחוני כלשהו ברגע האחרון ולבטל את כל ההיתרים לפלסטינים, כך שהם לא יבואו. נשלח להם תמונות של הים בוואטסאפ ונאחל להם חג שמח מאוד. פה ידווחו על עיד אל פיטר שקט וללא אירועים מיוחדים, ללא פלסטינים מהגדה. מיליון ערבים בתוך ישראל הם אתגר מספיק גדול לימים עליזים אלו.

חג שמח לכולם/ן, או עיד סעיד, כמו שאומרים אצלנו. عيد سعيد.

> בעין המצלמה: חמש שנים למאבק העממי בכפר קדום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf