אחמד קעבור: הלבנוני ששר את המנון ההתנגדות הפלסטיני

השיר של תאופיק זיאד שבה את לבו. אחמד קעבור

ב-1975, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, ישב צעיר לבנוני בן 20 בכיתת בית ספר בביירות, שם אספו סיוע הומניטרי למחנות הפליטים הפלסטיניים. הצעיר, אחמד קעבור שמו, ארגן ועדה עממית לסיוע לפליטים המפונים. למשמרת הלילה הביא עימו נר קטן וספר שירה כדי להפיג את הבדידות. שיר אחד בספר שבה את ליבו.

>> בכרי, בכרי

"אני קורא אליכם (אוּנאדיכּוּם) / מחזק את ידיכם / מנשק את האדמה שמתחת לנעליכם / ואומר: אפדה אתכם… / לא השפלתי את עצמי במולדתי / ולא הצרתי את כתפיי. / עמדתי מול העריצים / יתום, עירום, יחף. / נשאתי את דמי על כף ידי, / ולא הורדתי את דגלי, / ושמרתי על הדשא / שמעל קברי אבותיי".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

את השיר כתב המשורר הפלסטיני תאופיק זיאד, לימים חבר כנסת וראש עיריית נצרת, והוא הופיע בספר שיריו הראשון. קעבור החל לזמזם את המילים, הוסיף להן קצב, וכך נוצרה המנגינה שנחרטה בזיכרון העולם הערבי ומלווה כמעט כל הפגנה בפלסטין.

למחרת בבוקר ניגש אחמד הנרגש אל אביו, הכנר, ובישר לו: "יש לי משהו שאתה חייב לשמוע". האב לא התלהב מהרעיון שבנו הצעיר יעסוק במוזיקה, תחום שאינו מבטיח לחם ופרנסה יציבה, אך בלית ברירה ישב והקשיב.

"אבי הרכין ראש, שתק, ואז הישיר מבט לעברי ואמר: 'יש לך משהו מיוחד פה'", סיפר קעבור לאחרונה בראיון. "תמשיך להלחין את כל השיר, אבל תעלה את הקצב. השיר הזה חייב לפעום בלב, לא רק באוזן".

שנה לאחר השיחה עם אביו הוציא קעבור את אלבומו הראשון, "אונאדיכום". הוא הסתובב במחנות הפליטים עם להקה קטנה; הופעתו הראשונה התקיימה בבית חולים שדה בביירות, שם שר את השיר לפצועי המלחמה. תשע פעמים חזר עליו, לבקשת הפצועים והחולים.

בסוף השבוע נדם קולו של אחמד קעבור, והוא לא יקרא לנו עוד. מותו מצטרף למותם של גיבורי תרבות ערביים נוספים, כגון זיאד רחבאני ומוחמד בכרי, שנפטרו לאחרונה.

אשתו של המשורר תאופיק זיאד, נאילה, סיפרה ל"שיחה מקומית" כי בעלה מעולם לא נפגש או שוחח עם המוזיקאי שהפך את מילותיו להמנון ההתנגדות והסולידריות עם העם הפלסטיני. במהלך נסיעתו לבלגיה קנה זיאד קלטת עם השיר והאלבום והאזין להם.

"הוא מאוד אהב את השיר, כמו כולנו, אבל לא זכה להיפגש עם קעבור", אמרה נאילה זיאד. "אני זכיתי להיפגש איתו פעמיים. הייתי בהופעה ב-2015 בביירות והתרגשתי עד דמעות. נפגשנו ודיברנו; זה היה לי לכבוד".

נאילה זיאד ופלסטינים רבים מהארץ ומהעולם הגיעו לירדן בפברואר בשנה שעברה, להקשיב למה שהתברר כאחת מהופעותיו האחרונות של קעבור. באמצע המלחמה התנדב קעבור להופיע בקונצרט שהוקדש ליתומי המלחמה בעזה, למרות מצבו הבריאותי ומחלת הסרטן שהכריעה אותו בסופו של דבר.

קעבור לא היה רק אמן גדול. הוא היה קול מוסרי ותרבותי שליווה דורות שלמים והפך לפסקול של מאבק, תקווה וזהות. "يا نبض الضفة لا تهدأ" (הו דופק הגדה, אל תשקוט), "إرحل قالوا لي" (אמרו לי: לך מכאן), "سموني لاجئ" (קראו לי פליט), "يا رايح صوب بلادي" (הו ההולך לעבר ארצי), "بدي غني للناس" (אני רוצה לשיר לאנשים) – השירים האלה לא היו רק יצירות מוזיקליות. הם היו שפה של כאב, של שייכות, של התנגדות ושל מאבק לחופש.

שיריו נולדו בלבנון, אך חיו בגליל, במשולש ובנגב. השירים ליוו ערבי תרבות, הפגנות ומפגשי זיכרון. רבים מאיתנו גדלו עליהם, והם גדלו בתוכנו. קעבור הקדיש את יצירתו לסיפורה של מולדת שכנה, פלסטין, שרגלו מעולם לא דרכה בה. הוא שר על חיפה, עכו ויפו ועל חלומו להגיע לעזה, לירושלים ולשכם. לא פלא שאני, ורבים כמוני, היינו משוכנעים שהוא אחד משלנו – שקעבור הוא פליט פלסטיני ולא אזרח לבנוני מביירות.

באינתיפאדה השנייה כתב שיר על לינא, ילדה שחייל ירה בה בדרכה חזרה מבית ספר בשכם: "לינא היתה ילדה שבראה את המחר שלה / לינא צנחה, אך הדם שלה הוסיף לשיר, ולשיר ולשיר / (הוא שר) לגוף הצלוב והזועם / לירושלים, ויפו ויריחו / לעץ העומד בעזה / לים המוות בירדן / לגוף הצלוב והזועם".

קעבור נולד ב-1955 בביירות, בבית צנוע סמוך למחנה הפליטים סברה. הוא גדל במשפחה ממעמד הפועלים: אב מוזיקאי ואם שעבדה קשה וגידלה תחת קורת גג אחת תשעה ילדים – ששת אחיו ואחיותיו של אחמד ועוד שלושה בני דודים שהתייתמו ושאימו פאטמה אימצה לחיק משפחתה.

בגיל צעיר הוא נחשף למציאות של עוני, פליטוּת ומאבק, וזו עיצבה את דרכו האמנותית והאנושית. אימו נהגה לערוך קניות בשווקים של מחנה הפליטים סברה הסמוך, והוא התלווה אליה. במחנה שמע את סיפורי ילדי הפליטים, בני גילו, בעגה הפלסטינית שלהם. הוא הבין את ההבדל בין בני העיר לבני הכפר, שכולם נעקרו מבתיהם בפלסטין ונקלטו באדמת ביירות שלו.

קעבור התנדב לטאטא רחובות, השתתף בפעילויות למען הפליטים, ועבודתו הראשונה היתה מורה בבית ספר של אונר"א. הוא הבין כבר בשלב מוקדם כי הסוגיה הפלסטינית איננה רק סכסוך פוליטי, אלא מבחן מוסרי לאנושות.

הוא לא היה פלסטיני אך בחר לרתום ולהקדיש את שיריו ואת המוזיקה שלו לפלסטינים, ללבנון המדממת ולילדים הסובלים בכל העולם. בחירה שנבעה ממצפון חי, מלא חדווה וסולידריות לילדים באשר הם.

קעבור היה חלק מתנועה תרבותית רחבה בעולם הערבי, שבעיניה האמנות נועדה לא רק לבידור, אלא גם לשימור הזיכרון, לחיזוק הזהות וליצירת תקווה. בתקופות של מלחמות, עקירה ואובדן הפכו שיריו למרחב של נחמה ושל כוח. הוא שר לפליטים, לילדים, לעניים ולמדוכאים – בפלסטין, בלבנון המדממת ובעולם כולו. הוא שר לאדם הפשוט, ולא ויתר על האמת שלו גם כשהעולם סביבו השתנה.

נסעה לפגוש אותו. נאילה זיאד, אלמנתו של תאופיק, עם אחמד קעבור (צילום: באדיבות נאילה זיאד)

הזמרת אמל מורקוס אמרה כי קעבור "עיצב עבורנו לחן של התנגדות בהישארותנו במולדת. עצוב לגלות כי מילות השירים שכתב בשנות השישים והשבעים עדיין רלוונטיות היום, כאילו נכתבו עבור המציאות הנוכחית. דור אחר דור ממשיך לשיר אותם, לא מתוך נוסטלגיה בלבד, אלא מתוך צורך להזכיר לעצמנו מי אנחנו ומה אנו מבקשים להיות".

השחקן והמחזאי סעיד סלאמה סיפר כי נפגש לראשונה עם קעבור לפני כעשר שנים, בפסטיבל בשארג'ה שבאיחוד האמירויות. הם בילו יחד שבוע, והקשר החם שנרקם ביניהם נמשך לאורך השנים. בעיניו של סלאמה, קעבור לא היה רק אמן נערץ, אלא גם חבר קרוב ואדם צנוע ונגיש.

סלאמה נזכר כי לפני עשרים שנה, עוד לפני שפגש את קעבור, העלה מחזה לילדים עם תלמידי בית ספר שנקרא בשם אחד משיריו, "הניפו את הדגלים, הניפו". הילדים שרו את השיר במסגרת חגיגות עיד אל-פיטר. כשסיפר לקעבור על כך שנים לאחר מכן, ראה דמעות בעיניו של המוזיקאי, וגם הוא עצמו התרגש עד דמעות.

שירי ילדים לא היו זרים לקעבור. הוא היה גם שחקן והשתתף בהפקת מאות שירי ילדים ומחזות. הוא נהג להעביר שיעורי מוזיקה בבית יתומים בביירות ולימד את הילדים שם לשיר. הופעתו האחרונה המתועדת, שבה נראה מותש וחלש מטיפולי כימותרפיה, התקיימה באירוע התרמה לאותו בית יתומים. בסוף ההופעה הוא נפל על הבמה ומאז לא הופיע – עד שבנו מרוואן, מוזיקאי ויוצר מוכר בלבנון, המוביל את תנועת הקווירים בעולם הערבי, דיווח ברשתות החברתיות שאביו הלך לעולמו בגיל 70.

אגב מותו של קעבור, תהתה מורקוס האם אנחנו יודעים להוקיר את האמנים המחויבים בזמן שהם עדיין חיים, או רק לאחר מותם. בעידן שבו תעשיית הבידור כפופה לשיקולים מסחריים ורוויה בתכנים שטחיים, שיריו של קעבור מזכירים לנו כי לאמנות תפקיד עמוק יותר – להיות מצפון חברתי, קול של אמת וזיכרון של מאבק. בייחוד היום, כאשר אמנים משלמים מחיר גבוה על כך שהם משמיעים קול נגד מלחמות, רצח ילדים וג'נוסייד. בתוך תעשיית האמנות, התלויה כבחבל הטבור בכסף מגויס, מי שמתנתק ממנו משלם מחיר כבד.

כמו זמרים כגון פיירוז ומרסל ח'ליפה ואמנים נוספים, קעבור האמין שהאמנות יכולה להיות גשר בין בני אדם, וכי בכוחו של שיר אחד לשמור על כבודו של עם שלם ולהחיות את סיפורו. קעבור היה ויישאר אחד מסמלי האמנות המחויבת, האידאולוגית והלאומית שלנו. עם לכתו איבד עולם האמנות הערבי קול ייחודי, אך הדהודו לא ייפסק וימשיך להישמע בכל מקום שבו אנשים שרים על חירות, על צדק ועל אהבת האדם.