חזרנו מהבריכה, מחמוד מת

כותב אורח: חגי אלעד

כמה שעות לפני שנשיא המדינה ראובן ריבלין הסביר בנאום רהוט לנודניקים מהפרלמנט האירופאי ש"היום לא מתקיימים התנאים המדיניים והנסיבות הפוליטיות והאזוריות המאפשרים הגעה להסדר קבע בינינו, הישראלים והפלסטינים" – כמה שעות לפני זה הרגו חיילים, באש חיה ומכוונת, את מחמוד בדראן בן ה-15. הם גם פצעו "בשוגג" ארבעה מחבריו. הנערים הפלסטינים חזרו מבילוי לילי. למה ירו בהם? יש הרבה הסברים. תמיד יש המון הסברים וגם הפעם, מן הסתם, יהיו כאלה.

ואם בעצם "היום לא מתקיימים התנאים" – כדבריו של הנשיא שלנו, הנשיא שמרבית הציבור נמצא בכלל ימינה ממנו – אז מה כן? אם עכשיו לא הזמן (מתי כן היה?), אם אין פרטנר (מי כן פרטנר?), אם תמיד צריך להבין אותנו ואף פעם לא ללחוץ עלינו – אם כל זה, אז בואו נניח בצד את כל הקשקושים על כן "משא ומתן ישיר" (נתניהו) או "היום לא" (ריבלין). כי אחרי הררי המילים והשקרים, לכל זה יש רק משמעות אמיתית אחת: עוד כיבוש.

עוד כיבוש אומר עוד נערים פלסטינים שאותם נהרוג, בלי דין וחשבון, כי הדם שלהם זול וכי לנו הכוח, הנשק והמשפט. עוד כיבוש אומר עוד בתים פלסטינים שנהרוס, עוד אדמות שנגזול, עוד משפחות שנעיר באמצע הלילה, עוד ילדים שיגדלו בלי מים זורמים או בלי כיתת לימוד, עוד נישול ואלימות – וכל זה באישור בתי המשפט שלנו. הכיבוש הוא כל אותם הדברים הגלויים לעין – חומות וחיילים והרוגים – וכל הדברים הסמויים: אישורים או תושבות שניתן לשלול, חוקים שונים לאוכלוסיות שונות, מערכות משפט נפרדות.

בכל מקרה, את מה שלא רואים ואת מה שכן רואים – מחמוד בדראן כבר לא יראה.

> הריסות המלחמה האחרונה הפכו למגדלור בנמל עזה

התמונה האחרונה. מחמוד בדראן (ראשון מימין) וחבריו. נערים שיצאו לשחייה לילית בבריכה וסיימו את הערב מנוקבים מכדורים.

איך תרצו את הכיבוש שלכם?

הדיון הפוליטי-ציבורי בישראל נסוב מזה שנים סביב השאלה: באיזה אופן בדיוק להמשיך בכיבוש. האם לעשות זאת תוך ניסיון למשל "לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים", או להמשיך בכיבוש תוך הגברת נישול הפלסטינים ממרבית שטחי הגדה? האם לנסות "לשפר את האמון בין הצדדים", או להמשיך בכיבוש תוך גירוש מרבית תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים? האם "לעשות מחוות" כמו הקפאה זמנית של הריסות בתים למשך חודש הרמדאן, או להמשיך ולהרוס, כפי שקרה בוואדי אג'חיש שבדרום הר חברון בשבוע שעבר? בכל מקרה, ממילא הרמדאן יסתיים תוך כשבוע ויהיה אפשר לחזור ולהרוס כרגיל.

כך או כך, הדיון הוא תמיד פנים-ישראלי והוא מאופיין בראש ובראשונה ביהירות של שולטים: הוא מתנהל מעל לראשם של הפלסטינים – הנתינים שלנו, שלפעמים זכאים לתושבות (ולפעמים לא), לפעמים מקבלים מאיתנו מים (ולפעמים לא), לפעמים חיים (ולפעמים לא) – אבל אף פעם לא מנהלים את החיים של עצמם.

על המציאות הזו חתומים כולנו. אנחנו שבעיתונים שלנו לא תראו תמונה של ארבעת הנערים מחייכים בבריכה, אנחנו שעיניהן לא תרדופנה אותנו, אנחנו שלא נראה אותם כבני אדם – שפשוט הולכים לבלות בליל קיץ חם. הנה מחמוד בדראן וחבריו בבריכה, כמה שעות לפני מותו. תסתכלו להם בעיניים. היום כן.

חגי אלעד הוא מנכ"ל 'בצלם'.

> למה המנהל האזרחי לא מצליח לתרגם מסמכים לערבית?