newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יום הורים בהובלת התלמידים: הלומד העצמאי במרכז

על פי התפיסה של משרד החינוך, "יום ההורים" מתנהל מעל ראשיהם של הילדים. בתפיסה של "יום הורים בהובלת תלמידים", הילדים משוחחים ישירות עם המורים, עם ההורים, ואחר כך עם שניהם. במקום דיכוי, חגיגה של אנושיות

מאת:

"יום הורים בהובלת התלמידים" (Student led conferences) היא דרך אלטרנטיבית לסיכום תקופת לימודים, שבה האחריות על הדיווח להורים מוטלת על התלמידים. התאהבתי ברעיון משתי סיבות: ראשית, לא צריך להמתין שיתמנה בישראל שר שמבין בחינוך, או ממשלה שתעטיר תקציבים. כל מורה, רכזת שכבה או מנהלת יכולות ליישם זאת, כאן ועכשיו.

הילדים אמורים להסביר בעצמם להורים מה הקשיים שלהם בלימודים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

הילדים אמורים להסביר בעצמם להורים מה הקשיים שלהם בלימודים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

שנית, יום הורים בהובלת התלמידים מהווה שער זהב לשחרור השותפים מלפיתת החנק של משרד החינוך. הוא מקנה לשותפים (מורים, הורים ותלמידים) מעמד רב ערך כמי שתומכים בהתפתחות האדם, ולא במישטור הישגיו.

בישראל, משרד החינוך הוא הגורם המתכנן היחיד. תפקיד המורים וההורים לשרת את מה שתוכנן מעל ראשיהם, ותפקיד התלמידים להשיג את המטרות שנקבעו עבורם. האנושי שבאדם נדרס תחת גלגלי השליטה הריכוזית.

על יום ההורים בהובלת התלמידים למדתי מפי נעה נוימן, מחנכת כיתה ח', בבית הספר בן גוריון בגבעתיים(*), שהפעילה את המהלך ביום ההורים האחרון. השיטה מיושמת ברחבי העולם כבר כמה שנים, וניתן למצוא לה התייחסות מזערית אפילו באתר משרד החינוך ("התלמיד מוביל את המפגש", בהרחבה של פסקה ראשונה).

מחקר דוקטורט שנערך בניו זילנד, שם נבחנה השיטה, מסתיים במילים החשובות הבאות: "מחקר זה הראה כי באמצעות ימי הורים בהנחיית תלמידים, התלמידים יכולים לפתח יכולת וביטחון כמעריכים של עצמם, המורים יכולים לפתח אוריינות הערכה, וההורים יכולים להפוך לשותפים אמיתיים בתהליך הלמידה".

מהלך של שלושה מפגשי שיחה

יום ההורים, כפי שהופעל על ידי נוימן, התנהל בשלושה שלבים: שיחה של המחנכת עם כל תלמידה ותלמיד, שיחה של כל תלמידה ותלמיד עם הוריהם, ושיחה שלישית משותפת לכולם.

השיחה האישית של המורה עם כל תלמידה ותלמיד נערכה אל מול קובץ שיתופי, שבו שלושה חלקים. חלק ראשון נכתב על ידי המורה לפני השיחה, ובו רוכזו כל הציונים, ההערכות המילוליות וההערות של כל המורים של התלמיד, בכל תחומי הלימוד והחינוך.

חלק שני בקובץ נכתב תוך כדי השיחה וכלל הערכה כללית של המחנכת, בדגש על החוזקות של התלמיד בהיבטים לימודיים, אישיותיים וחברתיים. מתוך כך, מיצו המחנכת והתלמיד בשיחה עניין מרכזי אחד באישיותו של התלמיד, שקיבל ביטוי בתחומים שונים. כלומר, שהוא מעבר להישגים ולהערכה הישירה של הלמידה. למשל, קושי של תלמיד או תלמידה לזהות מה באמת מעניין אותם או כיצד בוחרים ומקבלים החלטות באופן אוטונומי, ולא רק מתוך ריצוי של הקבוצה החברתית.

חלק שלישי בקובץ נותר לרשות כל תלמיד, ובו הוא כתב מחשבות בעקבות השיחה עם המחנכת, וכן דגשים לקראת השיחה שינהל עם הוריו. בהקשר זה התברר כי חלק מהתלמידים התקשו בהערכה עצמית וברפלקסיה, והם לא ידעו כיצד לסכם את השיחה. ניתן להניח ששימוש חוזר בכלי יתרגל וישפר יכולות אלה.

אמא ובן נפרדים ביום הראשון לכיתה א' (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

אמא ובן נפרדים ביום הראשון לכיתה א' (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

השיחה השנייה היתה שיחה פרטית של כל תלמידה ותלמיד עם הוריהם. לרשותם עמד הקובץ השיתופי, אולם הם היו חופשיים לבחור בעצמם כיצד לערוך את השיחה: להציג את הקובץ להורים, לסקור בפניהם את הערכות שקיבלו, או לנהל שיחה חופשית לפי הדגשים שבחרו.

בבית ספר ווילווד בשיקגו (כאן בעברית), הכינו התלמידים "תיק עבודות", שביצעו במהלך הסמסטר בתחומי הלימוד השונים. בפגישה הם הציגו את התיק בפני ההורים. רעיון נוסף, שנוימן אימצה מאוחר יותר, הוא לפתוח את הקובץ השיתופי עם כל תלמיד כבר בתחילת הסמסטר, כך שהתלמיד יתעד בו את הרפלקסיה באופן שוטף, ולא רק כסיכום בדיעבד.

השיחה השלישית היתה במפגש משותף של המחנכת, התלמיד/ה וההורים. כוחה של השיחה נבע מכך שכל המידע הרשמי, הנוגע להישגי התלמידים, הועבר כבר בשתי השיחות הקודמות. לפיכך ניתן היה להעלות את השיחה לרמה גבוהה יותר: במקום לדבר על מה "יש" לתלמיד, מבחינת ציונים והישגים, או על מה הוא "עושה" (או לא עושה), השיחה התעלתה לרמת המהות: מי הוא האדם? מה מניע אותו? מה מעניין אותו? כיצד הוא מעריך את עצמו? מהן שאיפותיו ורצונותיו? וכיצד ניתן לסייע לו להשיגן?

בתהליך החושפני הזה התברר, למשל, שכמה תלמידים התקשו או נמנעו מלמסור את כל המידע להורים בשיחתם הפרטית עמם. זה לעצמו הפך לנושא המרכזי בשיחה המשותפת: מדוע התלמיד לא הרגיש בנוח לספר להורים? מה חוסם אותו להודות שהוא מתקשה בתחום לימודים מסוים, אינו מוצא עניין בלימודים או נמנע מלהשקיע מאמץ בלימודים?

מורים: יש אוטונומיה, חסרה תרבות מו"פ

הדוגמה של יום הורים בהובלת התלמידים היא בדיוק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. למנהלי בתי הספר ולמורים בישראל יש הרבה יותר אוטונומיה ממה שהם מעריכים, אולם צוואר הבקבוק הוא בתרבות המו"פ (מחקר ופיתוח) שחסרה: היכולת לזהות הזדמנויות לשינוי, והמשאבים להוביל את השינוי באמצעות הכוחות שבתוך בתי הספר.

השינוי הנדרש הוא תרבותי: לקבל שהידע האמיתי מצוי "בשטח" ולא במסדרונות המשרד החינוך, ושתוכניות הלימודים וספרי הלימוד הם רק המלצה למורה, ועליו מוטלת המשימה להתאימם לתלמידיו. בנוסף נדרש שינוי ארגוני: להקצות למורות ולמורים את זמן העבודה הנדרש לפיתוח, בצוותים ולבד, וכן מקום שקט ונוח לעבוד בו.

מורה מברכת את תלמידיה ביום הראשון ללימודים בבית ספר בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

מורה מברכת את תלמידיה ביום הראשון ללימודים בבית ספר בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

העמדה הרווחת במשרד החינוך היא, שתפקידו של המשרד הוא להתוות את "התכנים הנלמדים ואת תפיסת ההוראה, הלמידה והערכה". את זה הוא עושה באמצעות מסמכי תוכניות הלימודים, שבהם מוגדרות מטרות ההוראה ודרכיה. בהגדרת תפקיד המורה בישראל נקבע שהמורה "ישקוד על התקדמות תלמידיו … תוך חתירה מתמדת להקניית הידע והערכים שבתוכנית הלמודים".

גישה זאת מַבנה את תפקיד המורים כמי שמבצעים מהלכים, שאנשי מקצוע בכירים מהם קבעו להם כראויים. הגישה אינה מתייחסת כלל לאישיותו של המורה, לאישיותם של תלמידיו, ולמאפייני הסביבה שבה הם פועלים: בית הספר והקהילה.

תחת גישה זאת, המערכת אינה מאפשרת למורות ולמורים להיות מפתחים וחוקרים של הוראתם. בוודאי שיש רבים שיוזמים ומובילים הוראה כהבנתם. אולם בהכללה, התמיכה שהם מקבלים מהמערכת היא מצומצמת, והם חסרים הרגלים של עבודה תוך כדי מחקר ופיתוח.

הורים: יש שיתוף, אבל הוא לשירות המערכת

לא רק המורים אלא גם ההורים מגויסים, על פי תפיסת משרד החינוך, לשירות תוכניות הלימודים. לפי דעת המשרד: "עבודה משותפת של בית הספר וההורים היא חלק בלתי נפרד מיצירת אקלים בית ספר חיובי, התורם להגברת מוטיבציה ללמידה ולשיפור ההישגים הלימודיים". תביאו הישגים, כל השאר פחות חשוב.

בדו"ח מחקר בנושא שיתוף ההורים שפירסם המשרד, נכתב באופן נחרץ: "ידוע שהדבר משפיע על העלאת המוטיבציה של התלמיד, מקדם את הצלחתו בלימודים, תורם לרווחתו הנפשית ולמניעת התנהגויות סיכון ועוזר לשפר את איכות בית הספר".

ההורים נתפסים, אם כך, כזרוע המסייעת לבית הספר להשיג את מטרותיו. אם יש להורים דבר מה משלהם, הם מתבקשים על ידי המשרד לשמור על נאמנות למערכת: "אל תשתפו את הילדים בביקורתכם, אם היא קיימת, לגבי תוכני הלימוד או דרכי ההתנהלות בכיתה".

יום ההורים בהובלת התלמידים, כפי שהוצג, בורא מערכת יחסים חדשה. התלמיד הוא שאחראי על לימודיו, כפי שמקבל ביטוי בעצם היותו המדוֵוח הראשי. תפקידם של ההורים מקבל ביטוי בשיחה המשותפת (השלישית) כמי שיעזרו לילדיהם להגדיר את מי שהם, ויסייעו בידם לממש את רצונם. לא שוטרים של ציונים, אלא תומכים של התפתחות.

תלמידים: יש אחריות באפס סמכויות

בהגדרת יום ההורים בפורטל ההורים של משרד החינוך נקבע שהוא "נועד לשיחה אישית על מצבו של הילד בבית הספר. ניתן לצרף את הילד לשיחה פי שיקול דעתם של המורה או הגננת". השיחה, אם כך, היא של המורים וההורים מעל לראשיהם של התלמידים. המשרד אינו מניח שלתלמידים יש תפקיד בעיצוב "מצבם בבית הספר".

עם זאת, כאשר תלמיד מתקשה בלימודים, בהחלט באים אליו בדרישות שירצה יותר, שישתדל יותר ושישקיע יותר. כיצד תלמיד יכול להיות אחראי על הישגיו, כאשר הוא עצמו (האדם שבו) מודר וממודר מתהליכי קבלת ההחלטות וההערכה? כיצד יתרגלו וירכשו התלמידים מיומנויות שמשרד החינוך עצמו מחשיב כנחוצות: חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית, חשיבה רפלקטיבית, ניהול שיחה, קבלת אחריות, והכוונה עצמית? הרי זה אבסורד.

במערכת החינוך בישראל (על פי רוב) משרד החינוך הוא הגורם המתכנן היחיד, המורים וההורים מגויסים ליישם את מה שתוכנן מעל ראשיהם, והתלמידים נדרשים רק להשיג את מה שאחרים קבעו שעליהם להשיג. אנושיותם של המורים, ההורים והתלמידים נדרסת. יום ההורים בהובלת התלמידים מהווה הזדמנות לשחרורם.


(*) גילוי נאות: אני משמש כמלווה לצוות בית הספר בן גוריון, ולמנהלת כרמית גלעדי, ביישום היוזמה להגמשת מערכת השעות, בחסות אגף מו"פ.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf