הגמשת משרת המורים כמפתח לשוויון הזדמנויות בחינוך

תפיסת תפקיד המורה ומבנה משרת המורה מוגדרים בישראל בקיבעון ובאחידות בירוקרטית עבור כל המורות והמורים, בכל סוגי האוכלוסיות, בכל הכיתות ובכל השנים. אפס גמישות בהתאמה לצרכים של התלמידים. לא רק זאת, רוב רובן של שעות העבודה הן שעות הוראה בכיתות, במובן האינסטרומנטלי שלהם: מורה מול כיתה, באחידות עבור כולם.

לפי דו"ח חדש של ארגון OECD, במיוחד לנוכח השנה האחרונה עולה הצורך לגוון ולהגמיש את תפקיד המורים: פחות הוראה ויותר תמיכה אישית (חברתית-רגשית). דוגמה מצוינת לכך מצאתי בספר חדש: "סמכות ורכות: מערכות יחסים משקמות כאבני דרך ביצירת חינוך מכליל".

הספר מציע מודל עבודה מעשי לתיקון ההדרה החברתית של תלמידים, ובתנאי אחד: תפיסת ההוראה כמקצוע טיפולי. המורה אינו מנהל שיעור וגם לא מנהל כיתה, אלא מחנך-מטפל (caregivers).

שינוי בתפיסת תפקיד המורה, ובהתאם גיוון וגמישות במבנה משרת המורה, הם המפתח להזדמנות הוגנת בחינוך: שחרור תלמידים ומורים ממעגל ההדרכה החברתית, צמצום פערים ותיקון חברתי.

נדרשת הגדרה חדשה של משרת המורה

"כפי שלמדנו מתוך שיבוש הלימודים שנגרם על ידי מגיפת covid-19, תחומי האחריות של המורים הורחבו הרבה מעבר להעברה של ידע ומיומנויות". בשנה האחרונה, חלה עלייה בחשיבותם "של ההיבטים הבינאישיים של עבודת המורה, לרבות תמיכה חברתית-רגשית, תקשורת עם ההורים ותיאום של שירותי ייעוץ ותמיכה".

כיוון שמבנה משרת המורה הוא חיוני "ליישום חזונה של מערכת החינוך", חובה "על המורים והארגונים המקצועיים שלהם, לקחת תפקיד מוביל בפיתוח ובלקיחת אחריות להגדרה של משימות הליבה של המורים".

דברים נוקבים אלה פורסמו אתמול (חמישי) בדו"ח משווה של מבנה משרת המורים בין המדינות החברות ב-OECD , תחת השם: Making the most of teachers’ time.

בישראל, הגדרת תפקיד המורה רחוקה מחזון התמיכה החברתית-רגשית. כך למשל נקבע בדו"ח חדש של מרכז המחקר של הכנסת בנושא "מבנה משרת המורה בישראל":

"ביחס למורים במדינות OECD אחרות, המורים בישראל נדרשים לעבוד פחות שעות בשנה, אך שיעור גבוה מתוכן מוקדש להוראה, כך שנשאר להם פחות זמן ביחס למורים במדינות אחרות לעיסוק במטלות אחרות מלבד ההוראה".

גמישות מבנה משרת המורה

לא מדובר רק בכמות השעות להוראה, אלא גם בגמישות. הגדרת משרת המורה בישראל מתייחסת לשלושה תחומי עבודה מרכזיים: שעות הוראה בכיתות, שעות הוראה לתלמידים בודדים ("פרטני") ו"שעות שהייה". שעות השהייה (5 שעות בשבוע ביסודי ו-10 שעות בתיכון) נועדו למגוון משימות כגון: תכנון שיעורים, עבודת צוות, בדיקת עבודות התלמידים, פגישות עם הורים ומינהלות (מילוי דו"חות).

חלוקת השעות מעוגנת בהסכמי העבודה של המורים, ללא שום גמישות ביניהן. כל השעות חייבות להיעשות בתוך בית הספר, גם אם אין בו את התנאים המתאימים, כגון פינת עבודה שקטה.

דו"ח ה-OECD החדש מדגים כי בין המדינות יש מגון רחב של אפשרויות לתכנון של משרת המורה. למשל משרת המורה בחטיבת הביניים ביפן מוגדרת לפי 56 שעות בשבוע, בעוד שבאיטליה 30 שעות בלבד. עם זאת, מורי חטיבת הביניים ביפן מחויבים רק ל-18 שעות הוראה בכיתות, לעומת 28 שעות בארה"ב.

המגוון מייצג תפיסות שונות של תפקיד המורה, טוענים מחברי הדו"ח. אולם באותה מידה שבה המגוון נכון בין המדינות, הוא צריך להיות נכון גם בין ובתוך בתי הספר. למשל:

• מורים חדשים או מורים שמלמדים מספר תחומי דעת נדרשים להרבה יותר זמן הכנה לשיעורים מאשר מורים ותיקים או מורים שמלמדים רק מקצוע אחד.
• מורים שמלמדים מתמטיקה נדרשים למעט זמן כדי לבדוק את עבודות התלמידים והמבחנים, לעומת מורים במקצועות "רבי מלל" (מדעי החברה והרוח).
• מורים שמלמדים בכיתות הטרוגניות נדרשים ליותר זמן של תמיכה אישית בתלמידים, לעומת מורים המלמדים בכיתות הומוגניות.
• בתחילת סמסטר נדרשות יותר שעות להוראת מליאת הכיתה, בעוד שבהמשך עולה הצורך ליותר שעות פרטניות, כדי לעזור לתלמידים שהתגלו כמתקשים.

התכנון הבירוקרטי שבו נוהג משרד החינוך בישראל, שלפיו כולן וכולם חייבים לעשות בדיוק את אותו דבר, ותמיד, הוא לא חינוך ולא הוראה. זהו ניהול חסר מעוף, שמתייחס לצורכי השליטה בבני אדם, יותר מאשר לצרכים של אותם בני האדם שעבורם נוצר ואותם נועד לשרת.

המורה כמתקן חברתי

מלבד הכמות והגמישות, עולה הצורך גם להגדיר מחדש את תפקיד ההוראה, על מנת שיהיה בכוחה להניע קדימה תלמידים שהחברה הותירה מאחור. בדיוק בעניין זה נחשפתי השבוע לספר מרתק שיצא לאור בשנה האחרונה, ספרם של מיכל ראזר וויקטור פרידמן: "סמכות ורכות: מערכות יחסים משקמות כאבני דרך ביצירת חינוך מכליל" (הוצאת מופ"ת, זמין למנויי כותר).

הספר מתייחס לתלמידים שהמורים שלהם אומרים דברים כגון: "לי יש בעיה עם תלמיד שלא עושה כלום בכיתה. שום דבר"; או: "הוא עושה מה שמתחשק לו, ועונה בצורה חצופה"; או: "אני הכרתי את האימא והאבא שלו, אין סיכוי"; או: "משרד החינוך לא נותן לנו שיניים, התלמידים לפעמים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו אוויר" (הדוגמאות מתוך הספר).

תלמידים אלה מוגדרים כתלמידים מודרים: תלמידים הלכודים בדפוס של כישלון לימודי מתמשך ושל בעיות התנהגות. הם חשים ניכור כלפי החברה בכלל ובית הספר בפרט, ונמצאים בסיכון לנשירה מהלימודים ולהתנהגות סיכונית ועבריינית. הם מאמצים התנהגויות נמנעות או מתריסות, המעידות על חרדה, זעם ומחאה על שוליותם החברתית.

תלמידים מודרים יוצרים מורים מודרים

אלא שהספר אינו מתייחס לתלמידים ולמקורות של הקושי שלהם, אלא דווקא לנקודת מבטם של המורות והמורים. מחקר רב שנים של כותבי הספר הביא אותם להכרה כי גם המורים של התלמידים המודרים, חווים דפוסי כישלון מתמשך, ונקלעים בעצמם (יחד עם תלמידיהם) ל"מעגל ההדרה" (עמוד 33 בספר).

המורים מואשמים על ידי גורמים שונים בכישלון של התלמידים. הם נמדדים לפי סטנדרטים אחידים של תלמידים מצליחים, ואינם מקבלים תמיכה מספקת מהמערכת. אין פלא שמשתלטת עליהם תחושת ערך מקצועי נמוך, בדידות ושוליות.

התסכול של המורים מכמיר לב: "אני הולכת כל הזמן עם המצוקה שהילד מעורר בי", או "אני חשה ייאוש גדול וחוסר תקווה". במצב כזה, לא רק שאין למורים את משאבי הנפש כדי לתמוך בתלמידים, אלא שבתסכולם הרב הם מעצימים את הקושי.

בכיתות רבות, כך לפי הספר, הפתרון השכיח הוא הגברת המשמעת והאכיפה על התלמידים. היגדים כגון: "הנהגות נאותה של התלמיד היא תנאי מקדים להוראה", או: "המורה מלמד תלמידים שרוצים", מעידים על הרמת ידיים מצד המורים, והחרפת הבעיה בצד של התלמידים.

ואף על פי כן הספר הוא ספר אופטימי, שכן הוא משרטט מהלכים ברורים ומעשיים לגבי מה כן ניתן לעשות. הכותבים מתארים בהרחבה דוגמאות מתוך מהלכי תמיכה שננקטו בחדרי מורים, שבעזרתם הגיעו המורות והמורים למסגור חדש של התנהגות התלמידים. כמו כן, המורים קיבלו כלים לשחרור התלמידים מההדרה שהם חווים, וכתוצר לוואי גם שחרור עצמם (המורים) מההדרה.

התנאי המקדים: תפיסה טיפולית

אך למהלכים אלה יש תנאי מקדים הכרחי, המחזיר אותנו אל הגדרת תפקיד המורה: יש להסכים שהוראה אינו תפקיד אינסטרומנטלי של ניהול שיעור, או ניהול כיתה, או אפילו ניהול למידה. המורה לפי מחברי הספר הוא מחנך-מטפל: caregivers.

מעניין שאותה מסקנה בדיוק: תפיסת תפקיד המשלבת הוראה וטיפול, מומלץ לאמץ גם במסגרות החינוך לגיל הרך, כפי שכתבתי בשבוע שעבר.

כללו של דבר: משרד החינוך ביחד עם ארגוני המורים חייבים לשחרר את משרת המורה, כך שניתן יהיה להתאים אותה לצרכים בכיתות ובבתי הספר. כאשר זה יקרה, ניתן יהיה להעניק לתלמידות ותלמידים את היחס הראוי להם כבני אדם. זהו אחד המפתחות החשובים למתן הזדמנות הוגנת בחינוך, ולתיקון חברתי.