הצבא מצא דרך חדשה להתעמר בתושבי הגדה: להרוס חממות
עשרות חממות פלסטיניות בקרבת גדר ההפרדה נמצאות בסכנת הריסה בעקבות צווים של המנהל האזרחי. החקלאים, שהתפרנסו מהן במשך שנים, רואים זאת כחלק מהמהלך הנרחב לדחוק אותם מאדמותיהם ולהוביל להגירה מהכפרים
"הם רוצים להקשות עלינו, החקלאים הפלסטינים. המטרה שלהם פוליטית". חממה בכפר ג׳יוס, 7.4.26 (צילום: תמנה רוז פרץ)
"הם מציקים לנו, הכפריים, כדי שנהגר לערים, ומהערים לחו"ל. הם רוצים להקשות עלינו, החקלאים הפלסטינים. המטרה שלהם פוליטית". חכם סלים עומד בחממת הפלפלים שלו, באדמות הכפר ג'יוס שממזרח לקלקיליה. יותר מ-30 אלף שקל עלה לו לבנות אותה, ועוד עשרות אלפים השקיע בהכשרת השטח. עכשיו כל מה שהשקיע – ופרנסת משפחתו, התלויה בהכנסות מחממה זו ומחממות נוספות – עלול לרדת לטמיון אם ימומש הצו שהוציא המנהל האזרחי לחממה לפני כחודש.
סלים לא לבד. בכפר ג'יוס לבדו הוצאו בתקופה האחרונה צווי הפסקת עבודה – צעד ראשון לפני הריסה – ל-52 חממות הנמצאות בצד "הפלסטיני" של גדר ההפרדה, החוצה את אדמות הכפר. לעשרות חממות נוספות של תושבי הכפר, הנמצאות בצד "הישראלי" של הגדר, כלומר בין הגדר לקו הירוק, הוצאו השבוע צווי הריסה. לפחות שתי חממות בצד ה"פלסטיני" כבר נהרסו.
>> הגדר, השערים, והנישול השיטתי של חקלאים פלסטינים מאדמתם
הנימוק המוזכר בצווים שהנפיק המנהל האזרחי הוא שהחממות הוקמו ללא רישיון, אף שהן קיימות כבר שנים רבות, חלקן עוד משנת 2000. בצווים לא מוזכר נימוק ביטחוני, אך הם הוצאו לחממות הנמצאות במרחק 300 מטר משני צידי גדר ההפרדה, דבר שעורר חשש כי המטרה היא "לנקות" את כל השטח הזה מנוכחות חקלאית פלסטינית.
"מאות משפחות מתפרנסות מהחממות האלה", אומר יעקוב עספור, הממונה מטעם הרשות הפלסטינית על ג'יוס, בשיחה במשרדו בכפר. "אם אתה הורס את החממות, אתה הורס את הפרנסה שלהן. כבר עכשיו אין עבודה בכפר. 50% מהגברים עבדו בישראל. לאנשים אין 20 שקל כדי להטעין חשמל לבתים שלהם. אני חושב שזה חלק מתוכנית (ישראלית) לגרש אותנו מפה".
"מתקפה על כל החקלאות בגדה המערבית"
הכפר ג'יוס יושב על גבעה המשקיפה על מישור החוף. נתניה נראית ממנו במרחק נגיעה. האדמות החקלאיות שלו נמצאות במישור החוף, באזור העשיר ביותר במים בגדה המערבית אחרי בקעת הירדן. הוא חלק ממרחב חקלאי המשתרע מדרום לקלקיליה ועד צפונית לטולכרם, "סל המזון" של הגדה המערבית, כפי שמכנים אותו החקלאים והמומחים שדיברנו עימם.
גדר ההפרדה, או בכינויה הרווח בג'יוס ובכל הגדה המערבית "חומת ההפרדה הגזענית", נבנתה בתחילת שנות האלפיים על האדמות הפוריות האלה. בקטעים רבים נבנתה הגדר צמוד לבתים המערביים ביותר של הכפרים, והותירה את אדמותיהם בצד המערבי, ה"ישראלי", של הגדר. קיומה של הגדר אינו מונע מהצבא להיכנס לכפר באופן קבוע. יום לפני שהגענו לג'יוס מתה מהתקף לב סבריה אמין שמאסנה, בת 68, בזמן שחיילים פרצו לביתה בכפר באמצע הלילה.
כדי להגיע לאדמותיהם, החקלאים נאלצים לעבור דרך שערים הנפתחים לזמן קצר מדי יום. רק בודדים מכל משפחה מקבלים אישורים לעבור בהם. פעיל פלסטיני במאבק נגד הגדר אומר כי ישראל בנתה אותה דווקא במיקום זה, באמצע האדמות של ג'יוס ושל כפרים אחרים, "במיוחד כדי למנוע מהפלסטינים גישה לאקוויפר הזה".
החקלאים הוותיקים בג'יוס זוכרים את האדמות שהיו בבעלות הכפר לפני 1948. כוכב יאיר וצור יגאל, אומרים שם, קמו על אדמות שהיו שייכות לג'יוס לפני הנכבה. כיום, לאחר הקמת הגדר, הם מתקשים להגיע לאדמותיהם שנותרו בתוך הגדה המערבית אך ממערב לגדר. לעיתים הם נאלצים להיעזר במתנדבים בינלאומיים וישראלים כדי לקטוף את תוצרתם. זה מוביל למצבים אבסורדיים. אחד החקלאים, שהעדיף להישאר בעילום שם, סיפר כי משטרת ישראל עצרה מתנדבים ישראלים, אשר לבקשתו מסקו זיתים מעצי הזית שלו שמעבר לגדר, בטענה שהם גנבים.
בעבר גידלו באזור הזה פירות הדר, לצד גידולי שדה. "בשנות ה-70 וה-80 ייצאו משם פרי הדר לירדן, למדינות המפרץ, אפילו לאיראן", אומר הכלכלן רג'א ח'אלדי, לשעבר מנהל המכון הפלסטיני למחקר מדיניות כלכלית (MAS). לצד פירות ההדר מעזה, אזור קלקיליה עמד בלב הייצוא החקלאי הפלסטיני. "אבל אז הגיעו מלחמת המפרץ, תהליך אוסלו והליברליזציה", וענף פירות ההדר נקלע למשבר. במקומם עברו החקלאים לגידול אבוקדו, גויאבה, שסק, ליצ'י, וכאמור גם הקימו חממות לגידול פלפלים, לצד עגבניות, מלפפונים ועוד. "זה מלמד על יכולת היזמות הגבוהה של החקלאים הפלסטינים", אומר ח'אלדי.
חכם סלים בחממה שלו בכפר ג'יוס (צילום: תמנה רוז פרץ)
אבל כעת החקלאות בכל האזור הפורה הזה נמצאת בסכנה. לא רק בג'יוס ובכפר פלמיה הסמוך; צווים המאיימים בהריסה נמסרו לחקלאים גם צפונית יותר, באזור טולכרם. פאיז טניב, חקלאי מהכפר אירתאח, מדרום לטולכרם, קיבל באוגוסט 2025 צווים "להפסקת עבודה" בתשעה דונמים של חממות הנמצאות ממזרח לגדר ההפרדה. "אחרי 7 באוקטובר (2023) חיילים חתכו את הניילון בחממות שקרובות לגדר", מספר טניב. במשך תקופה ארוכה העובדים לא הגיעו לחממות, ולאחר שחזרו אליהן כדי לתקן את הנזקים, הוא קיבל צו הפסקת עבודה בטענה שהחממה הוקמה ללא אישור.
"אני עובד בחממות האלה כבר 35 שנה", אומר טניב, "ולפני כן אבא שלי עבד בשטח הזה. פעם ראשונה שאנחנו שומעים שצריך אישור לבניית חממות". כמו טניב, גם חקלאים אחרים באירתאח, בדיר ע'וסון, בשוויכה, בעתיל ובכפרים אחרים סביב טולכרם קיבלו צווים דומים. "הצבא רוצה להציק לנו, רוצה שנלך לערים", אומר טניב, מהדהד את דברי החקלאים בג'יוס, "הבעיה היא לא רק החממות, יש מתקפה על כל החקלאות בגדה המערבית".
תנועת מלקחיים משלימה לאלימות המתנחלים
זהו כנראה ההקשר שמתוכו יש להסתכל על הצווים האלה: התקפה ישראלית משולבת על החקלאות הפלסטינית. במזרח הגדה המערבית, בבקעת הירדן עצמה, העשירה כאמור במים, ובקהילות הרועים השוכנות בשולי הבקעה, מי שמובילות את המתקפה הזו על החקלאים הפלסטינים הן מיליציות של מתנחלים, באמצעות מאחזים וחוות רועים, בעוד הצבא משמש בתפקיד תומך.
אבל בעוד המתקפה על הקהילות במזרח הגדה המערבית זוכה לתשומת לב ציבורית ובינלאומית לא מועטה, המתקפה על החקלאות במערב הגדה עוברת במידה רבה מתחת לרדאר. בג'יוס, באירתאח ובכפרים אחרים באזור אין נוכחות של מיליציות מתנחלים, וההתנחלויות באזור, כמו צופין או סלעית, הן "בורגניות" והוקמו צמוד לקו הירוק כיישובים של איכות חיים. את מלאכת דחיקת הפלסטינים מאדמותיהם מבצעים כאן המנהל האזרחי והצבא.
ללא יכולת עבודה בישראל, ועם רשות פלסטינית שבדוחק משלמת משכורות, תושבי הכפרים אינם רואים אפשרות להתפרנס. עספור, הממונה על הכפר מטעם הרשות הפלסטינית, אומר כי צעירים מנסים להגר לחו"ל. גם אחרים בכפר מספרים שצעירים מחפשים את הדרך החוצה. הבעיה היא שגם מהלך כזה אינו פשוט כל כך. אף אחד לא מחכה לפלסטינים באירופה או באמריקה, אומרים שם.
תצפית מהכפר ג'יוס על החממות לצד גדר ההפרדה המיועדות להריסה (צילום: תמנה רוז פרץ)
סלים מציין כי הם מוכרים את הסחורה מהחממות בעיקר בשוק סיטונאי בביתא שליד שכם, ומשם היא מופצת לכל הגדה. לעיתים מגיעים סוחרים מחברון או מבית לחם וקונים מהם ישירות. בעבר מכרו גם לישראל, אך כיום הדבר נפסק. הכיוון הוא הפוך: סחורות חקלאיות מישראל, גם מסוגים שאפשר לגדל בגדה, נמכרות בשווקים הפלסטיניים. רק כשנוצר מחסור בעגבניות בישראל, לאחר 7 באוקטובר, מספר חקלאי אחר, התאפשר לסוחרים ישראלים לקנות עגבניות בכמויות גדולות בגדה, מה שהוביל לעליית מחירי העגבניות בגדה.
את החממה שבה אנחנו עומדים סלים בנה ב-2017. החממה הסמוכה נבנתה ב-2000, ואחרות נבנו ב-2010. כולן קיבלו כעת צווי הפסקת עבודה. "האדמה הזו שייכת לסבים שלנו", הוא אומר, "פעם גידלנו כאן חיטה, אבטיח, פקוס, אבל עם השנים החקלאות התפתחה". חממה ממוצעת, הוא מתאר, מכניסה כ-50 עד 60 אלף שקל בשנה, שמהם יש לנכות את הוצאות התפעול. הוא ואחיו מפרנסים כך את משפחותיהם, כולל ארבעת הילדים הלומדים באוניברסיטה.
החממות קרובות מאוד לגדר ההפרדה, כמה עשרות מטרים בחלק מהמקרים. כל כך קרובות ששמענו היטב את האזעקה שהופעלה בזמן שהיינו שם, בימי המלחמה עם איראן, וגם את פיצוצי היירוטים. סלים, כמו יתר הפלסטינים שהיו איתנו בחממות, לא זזו. "המלצה שלי אליכם", הוא אומר לנו, "תעשו כמונו. אם כתוב לך שתמות, תמות. לא כתוב, לא תמות".
כשהוא ושכניו בנו את החממות, ממשיך סלים, "לא היתה שום בעיה עם הצבא, אף אחד לא בא ואמר 'אל תבנו כאן'. עיריית ג'יוס אפילו מתחה לכאן קווי חשמל, והמנהל הצבאי או הצבא לא באו ואמרו שזה אסור. אם היו אומרים, היינו הולכים למקום אחר ולא היינו בונים כאן, לא היינו מפסידים כסף. לא דמיינו לעצמנו שבאחד הימים יגידו שזה אסור".
בעיניו של סלים, ההוכחה לכך שהצבא והמנהל לא ראו כל בעיה עם הקמת החממות היא העובדה שעד 2014 האזור שבו עמדנו היה בצד "הישראלי" של הגדר. ב-2014, בעקבות החלטת בג"ץ, הוחלט להזיז את הגדר מערבה. "עד 2014 היה צריך אישור כדי להיכנס לאזור הזה", משחזר סלים. "לחממות היינו מגיעים דרך השער עם אישור, שותלים ועובדים באדמות שלנו. אחת החממות נבנתה בזמן שהיתה פה גדר. הכנסנו את הציוד, את קשתות הברזל, את הפלסטיק, דרך הגדר. הוצאנו את הירקות דרך השערים. לא היתה שום בעיה".
מסיבה זו, אומר סלים, "אנחנו, החקלאים, הופתענו מאוד מהצווים להרס החממות. פעם אומרים שזה משום שאין אישור, פעם אומרים שזו סיבה ביטחונית, אבל באזור הזה לא היה שום אירוע ביטחוני. יש פה גדר ויש ביטחון (הכוונה לצבא הישראלי, מ"ר). לא קרה שום דבר שיצדיק את זה".
למעט שתיים-שלוש שכבר נהרסו, רוב החממות בג'יוס עדיין עומדות בהמתנה להחלטה משפטית, כך שהפגיעה בחקלאות באזור הזה עדיין לא התממשה. באזור בקעת הירדן הפגיעה כבר מורגשת. בצפון הבקעה, אומר פעיל נגד הגדר, חקלאים מתקשים לגדל כרגיל. יש גם פגיעה גדולה בתעשיית הבשר. 80% מבשר העזים מגיע מהקהילות הבדואיות במסאפר יטא, בני נעים ומקומות נוספים; משם מגיעים גם יוגורט וגבינות. כל זה נפגע בגלל מתקפות המתנחלים.
במקביל, כפי שמציינת חגית עופרן מארגון שלום עכשיו, הוציא הצבא "צווי חישוף" במקומות רבים בגדה. דרכים חקלאיות נהרסו, לחקלאים בכל הגדה קשה להגיע לאדמותיהם. לפעמים בגלל מתנחלים, לפעמים בגלל הצבא, לפעמים בגלל שניהם גם יחד. "לא היה ממש מסיק השנה", אומרת עופרן.
ההכנסות מחקלאות, אומר ח'אלדי, מהוות רק 6% מהתל"ג הפלסטיני. העובדה ש-200 אלף פועלים פלסטינים הפסיקו לעבוד בישראל מאז 7 באוקטובר פגעה הרבה יותר בכלכלה הפלסטינית. אבל המשמעות של הפגיעה בחקלאות, אומר ח'אלדי, אינה נמדדת רק במספרים. "מבחינה היסטורית, התרבות הפלסטינית היא תרבות חקלאית, הדינמיקה השבטית קשורה לכפרים", הוא מסביר.
"תנועת רגבים לוחצת על המנהל"
הכיבוש הישראלי האיץ תהליך של פרולטריזציה של החברה הפלסטינית, אומר ח'אלדי, אנשים כבר לא יכלו להתפרנס מחקלאות, גם בגלל התחרות מול הסחורה הישראלית. ובכל זאת, הוא מבהיר, "שימרנו את הזהות החקלאית שלנו. אם יש לך כסף, אתה קונה אדמה, זה חלק מהתרבות. התרבות שלנו מאוד פלאחית, איך שאנשים אוכלים, איך שהם יושבים".
לכן, הוא מסביר, "גם אם מעטים מתפרנסים מהאדמה, 70% מהפלסטינים משתמשים בה באופן כלשהו". קשה לו להעריך כמה מהפלסטינים שאיבדו את מקומות העבודה שלהם בישראל עברו להתפרנס מחקלאות, אבל הוא בהחלט רואה תהליך של "חיבור מחודש לאדמה". אנשים מגדלים ירקות לשימוש עצמי, אולי גם מוכרים עודפים מסוימים, אבל הכמויות אינן גדולות ובכל מקרה "אינן נכנסות לספרים", כלומר אינן מתועדות.
את הצווים להפסקת עבודה בחממות במערב הגדה – שגם הוא מתאר כאחד משלושת אזורי החקלאות החשובים בגדה, לצד ג'נין ובקעת הירדן – רואה ח'אלדי בהקשר של סיפוח. "ישראל רוצה שהאדמות יהיו ריקות", הוא אומר. במקומות שאין טאבו רשום, הוא מסביר, ישראל תוכל לתבוע בעלות על אדמות שלא נעשה בהן שימוש חקלאי. הוא וחוקרים אחרים זיהו "נקודה רכה" כזו באזור עוג'א בבקעת הירדן. "אם מסתכלים מנקודת מבט ישראלית, סמוטריצ'ית, לפי השיטה החדשה (של סמוטריץ'), אלה מקומות שאפשר 'לנקות' אותם".
עורך דין פלסטיני, העוסק באדמות חקלאיות וברישיונות בנייה והעדיף להישאר בעילום שם, אומר כי לפי חוק התכנון והבנייה הירדני, כל בינוי – כולל מבנים חקלאיים ואפילו טרסות – דורש היתר. ישראל מחילה את החוק הזה בשטחי C, ולכן היא יכולה להוציא צווי הפסקת עבודה לכל מבנה, כולל חממות, ולאחר מכן גם צווי הריסה. בתי המשפט הישראליים בגדה, הוא אומר, אינם מתייחסים לשאלת ההתיישנות, כלומר למועד הקמת המבנה. את הכול אפשר להרוס.
במקרה של ג'יוס, מסביר אותו עורך דין, נציגי בעלי האדמות פנו לבית המשפט בבית אל, וזה הפנה אותם לנסות להוציא אישורים לחממות, בניסיון לעצור את שעון העצר של 30 יום להריסה, שהופעל ברגע שבו הוצא הצו להפסקת עבודה. הסיכוי אינו גדול, הוא אומר. בתיק שניהל באזור טולכרם, הוא ביקש להשיג אישור לחממות. הצבא התנגד "מטעמי ביטחון", אפילו שהחממות לא היו קרובות לגדר ולמרות נכונות בעלי הקרקע להציב בהן מצלמות. הבקשה נדחתה.
גם עורך הדין רואה כאן מתקפה כוללת על החקלאות הפלסטינית. בשלוש השנים האחרונות, הוא אומר, חלה עלייה גדולה בהוצאת צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה למבנים חקלאיים בשטחי C. "תנועת רגבים לוחצת על המנהל".
למרות הכול, סלים אינו מוותר על פנייה לערכאות בישראל. "אם בית המשפט יהיה עצמאי, אם הוא לא יהיה פוליטי, אם הוא לא יחשוב שהתפקיד שלו הוא ליישם את מדיניות הממשלה, אז אין בעיה", הוא אומר. "אם הוא רואה אותי שווה לך, הכול בסדר. אבל אם הוא חושב שאתה יותר טוב ממני, אז זה לא נקי".
מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה: "רכיבי הבינוי המוזכרים בפנייתך אינם חוקיים, ועל כן, פעלה יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי להנחת צווי הריסה במרחבים המדוברים. האכיפה תתבצע בהתאם להערכת המצב המבצעית ואישור הדרג המדיני".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
