גירוש ראס עין אל-עוג'א: "אין דבר קשה יותר מלפרק את ביתך בעצמך"

"המצב החמיר עד שלא יכולנו לסבול יותר". תושבים מתפנים מקהילת ראס עין אל-עוג'א בבקעת הירדן, ב-11 בינואר 2026 (צילום: אורן זיו)

עד יום חמישי בבוקר, המשפחות שמתגוררות בסמוך למאחז החדש שהוקם בלב קהילת ראס עין אל-עוג'א שבבקעת הירדן החזיקו מעמד. אך באותו בוקר משהו נשבר, ושוב חזרו המראות המוכרים מדי של תושבים שמעמיסים ציוד על משאיות ומכניסים כבשים, חמורים וכלבים לטנדרים; ילדים ונשים סוחבים מזרונים, בגדים, צעצועים וברזנטים; וצעירים המנסים במשך שעות ארוכות להציל כל שניתן מהצריפים, מפרקים לוחות אלומיניום, קורות מתכת ויריעות פלסטיק. כל זאת בזמן שמתנחלים מסתובבים סביבם על סוסים וחמורים וברכבי השטח שקיבלו מהממשלה, וצופים בהנאה בגירוש.

המאחז הוקם בין בתי התושבים אחרי שנתיים של הטרדות, פלישות ואלימות מצד המתנחלים. הפעילים, שמקיימים נוכחות מגינה בכפר 24/7, הצליחו עד כה להגן במידה מסוימת על התושבים ולספק להם תחושת ביטחון כלשהי, באזור שבו אין חוק ואין הגנה מצד הרשויות מפני המתנחלים.

ראס עין אל-עוג'א היא קהילת הרועים הגדולה ביותר בשטחי C, והאחרונה שנותרה באזור דרום בקעת הירדן. היא מונה כ-130 משפחות. בקהילות הסמוכות מוערג'את ומוע'ייר א-דיר, המאחזים, שהקימו מתנחלים בשנה שעברה במרכזי הכפרים, גרמו להתגברות האלימות ולעזיבה כפויה של התושבים תוך ימים מיום הקמתם.

מאז ינואר 2023, אז החל משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) לתעד עקירות שקשורות לאלימות מתנחלים, גורשו מבתיהן יותר מ-700 משפחות פלסטיניות, כ-3,900 בני אדם. עקירות תועדו ב-85 קהילות בשולי עיירות וכפרים, בעיקר קהילות בדואיות וקהילות רועים בשטחי C.

קהילת ראס עין אל-עוג'א מוקפת במאחזים ובהתנחלויות מכל צדדיה: מצפון ההתנחלות ייט"ב והמאחז חוות עוג'ה; ממערב, במעלה ההר, מאחזי הבלאדים שסביב כוכב השחר; מדרום המאחז של זהר סבח, ליד הקהילה המגורשת מוערג'את; וממזרח החווה של עומר עתידיה, עינות קדם. בקיץ מתנחלים השתלטו על בתים בתוך הכפר והקימו שם מאחז נוסף, זאת לפני המוקד החדש שהקימו לאחרונה. כמו בקהילות אחרות, גם תושבי ראס עין אל-עוג'א הם במקור פליטים מהנגב מ-1948. הם הגיעו לבקעת הירדן לפני עשרות שנים אחרי שרכשו את הקרקע. כעת הם עוברים גירוש נוסף.

סאלמה כעאבנה, בן 45, כבר התרגל להטרדות היומיומיות, כניסה לשטח ביתו ותקיפות מתנחלים. אך המאחז החדש, שהוקם במרחק עשרות מטרים מביתו, ניתק אותו ממרכז הכפר. לדבריו, מאז תחילת המלחמה, המתנחלים סגרו על תושבי המקום. "המצב הפך בלתי נסבל, ובסוף אנשים נאלצים לעזוב נגד רצונם".

כעאבנה סיפר: "היינו תחת מצור בשנתיים האחרונות. ההתקפות החמירו מיום ליום. בהתחלה הם מנעו מאיתנו גישה למים (בתעלת המים הסמוכה; א"ז) ולא אפשרו לנו להגיע לאדמות המרעה. הם תקפו אותנו בכביש בכל פעם שנסענו לעוג'א (העיירה הסמוכה; א"ז). לפני שבוע הם חרשו את האדמה פה וחתכו אותנו מהכפר. הדרך נחסמה. הם מנעו מהילדים ללכת לבית הספר וממים (במכליות; א"ז) להגיע אלינו. זה הפך למצור. המתנחלים הביאו את העדרים שלהם ליד הבתים, ובלילה התאספו בקבוצות של עשרות והפחידו את הילדים".

לדבריו, "המצב החמיר עד שלא יכולנו לסבול יותר. אנחנו כאן כ-25 משפחות מגורשות, הולכות לעבר הלא-נודע. למרבה הצער, אין לנו לאן ללכת. אנשים לוקחים את מה שהם יכולים לקחת, אבל זה לא מספיק כדי להקים מחסה ראוי. הדירים והמבנים יישארו כאן".

במקום לא נכחו חיילים או שוטרים, שבדרך כלל מגיעים רק בעקבות קריאות של מתנחלים. עבורם גירוש הכפר לא נחשב אירוע.

במתחם ממול ביתו של כעאנה עסקו צעירים בפירוק דירים ובתים והעמסת הציוד על משאיות. גם משפחותיהם גרות בכפר כ-30 שנה, לאחר שרכשו את השטח ועברו אליו ממסאפר יטא. "אנחנו עוזבים כי מתנחלים מתקיפים אותנו ללא הפסקה. גנבו לי את כל הכבשים לפני כשנה. הם איימו עלינו ברצח, רדפו אחרינו, היכו אותנו", סיפר אבו טאלב אל-עומרי, בן 75, כשסביבו רצים בני משפחתו הלוך וחזור, מנסים לפרק כמה שיותר מהבתים לפני רדת הלילה. "בסופו של דבר הם אמרו שהם ישחטו אותנו כאן אם לא נעזוב וניתן להם לגנוב את השטח".

לדברי אל-עומרי, המתנחלים במאחז החדש "מנעו מהילדים להגיע לבית הספר. הם רדפו אחריהם עם טרקטורונים, והדרך היחידה שנותרה היתה לעשות עיקוף גדול. כך הם אילצו אותנו לעזוב. המטרה שלהם היא לגרום לאנשים לעזוב, להוציא אותנו מהאדמה הזו, אף שהיא רשומה בטאבו. אבל לאף אחד לא אכפת. הלכנו לשער בנימין, הגשנו תלונה במשטרה, אבל לא קרה עם זה כלום".

"התעייפנו. אין לנו לאן ללכת"

עד השקיעה לא נותר כמעט זכר לכך שאנשים גרו במקום במשך 30 שנה, מלבד כמה שלדים של צריפים ורצפות בטון. כמו בפינויים בנגב, גם כאן התושבים הציתו כמה מבנים שלא פורקו כדי למנוע ממתנחלים להשתלט עליהם. באחד הבתים, שכל קירותיו פורקו, צעיר הצית מיטה וספה, ואלו בערו לאיטם.

ביום חמישי עזבו 26 בתי אב, שתי משפחות מורחבות הכוללות יותר מ-100 אנשים, שהיו הסמוכים ביותר למאחז החדש. ביום שישי ושבת עזבו משפחות נוספות שהתגוררו קרוב למאחז, ומשפחות אחרות ברחבי הכפר כולו התחילו להתפנות. סביר להניח שתוך ימים ספורים כבר לא יישאר שם איש. היום (ראשון) תושבים המשיכו באריזות, בזמן שמתנחלים עוברים בין בתי הכפר עם כמה עדרים ורכבי שטח וממשיכים בשגרת ההטרדות.

חלק מהתושבים שעזבו ביום חמישי התיישבו, כמו מגורשים מקהילות אחרות, באזור פתוח סמוך ליריחו בשטח A, מתוך הבנה שבשטחי C כבר לא ימצאו מקום בטוח שמתנחלים או המנהל האזרחי לא יגיעו אליו. הם רכשו שם כמה מבנים והקימו סביבם אוהלים. אך גם שם הם לא זכו לשקט. ביום שישי, למרות מזג האוויר הסוער, פשטו על המקום עשרות אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית, חלקם עם קסדות ומגינים, החרימו ציוד ופירקו אוהלים, בטענה שהמפונים אינם יכולים להתיישב בקרקע. אחד התושבים שעזב ביום חמישי סיפר כי בינתיים הם יושבים במקום סמוך לזה שהרשות אסרה עליהם לשבת בו.

מוחמד אסאג', בן 55, נולד בראס עין אל-עוג'א וחי בכפר כל חייו. בשנות ה-70 נאלצה משפחתו לעבור לאזור ממסאפר יטא. דמעות זלגו מעיניו היום, בזמן שבני משפחתו העמיסו ציוד על משאית קטנה. "בחיים לא בכיתי, עד היום. חיינו פה בשלום כל השנים, עם הצבא ליד, ולא היו בעיות. אבל מאז שהמתנחלים הגיעו, הכול השתנה", אמר.

"חיינו פה בשלום כל השנים, עם הצבא ליד, ולא היו בעיות. אבל מאז שהמתנחלים הגיעו הכול השתנה". מוחמד אסאג', תושב ראס עין אל-עוג'א (צילום: אורן זיו)

"אין דבר קשה יותר מלפרק את הבית שלך בעצמך. זאת נכבה. שנים גרנו במסאפר יטא, וגורשנו לכאן ב-1967", סיפר חוסני רשיד, בן 40, בזמן שהעלה כבשים למשאית. "המתנחלים אמרו לנו השבוע, 'אתם הפסדתם. לאן שתלכו נגיע. אין עתיד'". לדבריו, המתנחלים אמרו להם שיש להם כמה ימים לעזוב את המקום. "ידעתי שזה יגיע. זו אותה קבוצה בדרום ובצפון (הגדה המערבית), יש להם תוכנית והממשלה איתם. אם הם מחליטים משהו, זה קורה. המדיניות היא שהם מתחילים מהקהילות הקטנות וממשיכים לגדולות. הם עובדים רק בכוח. זה לא רק מתנחלים, הם עובדים ביחד עם הצבא".

חלק מתושבי הכפר כבר ארזו את החפצים שלהם, אך עדיין נותרו במקום כי אין להם לאן ללכת. אחד מהם, נאיף זיאד, בן 47, אמר: "שנתיים אנחנו סובלים יום יום מהמתנחלים ואין מי שמונע את זה, לא המשטרה ולא אף אחד אחר. התעייפנו. אין לנו לאן ללכת. כל אחד מתפזר למקום אחר, לקרובי משפחה".

הגירוש מראס עין אל-עוג'א התאפשר לא רק בגלל המתנחלים, אלא גם בגלל התנהלות הצבא, המשטרה והמנהל האזרחי – המתבטאת לעיתים בחוסר מעש, אי-מניעת הקמת מאחזים ואי-פעילות נגד האלימות, גניבת צאן והטרדות; ולעיתים באופן אקטיבי, בהצטרפות לפשיטות של המתנחלים, קבלה אוטומטית של גרסת המתנחלים ומעצר של תושבים, או הגדרת תלונות של תושבים ופעילים כ"תלונות שווא". הגירוש גם מראה כי במציאות הנוכחית בגדה המערבית, כשהמתנחלים מציבים מטרה, זה רק עניין של זמן עד שהיא מושגת, והאמצעים הדלים של התושבים והפעילים העומדים לצידם יכולים רק לעכב במעט את רוע הגזירה.

"המתנחלים אמרו לנו השבוע, 'אתם הפסדתם. לאן שתלכו נגיע'". מתנחל והעדר שלו בכפר ראס עין אל-עוג'ה, ב-11 בינואר 2026 (צילום: אורן זיו)

בראס עין אל-עוג'א, עשרות פעילים מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים" וקבוצות אחרות קיימו משמרות 24/7 במבנה במרכז הכפר וגם אצל משפחות. הם ניסו למנוע בגופם את ההטרדות היומיומיות, הגניבות, ההצקות והחדירות לבתים, ופעמים רבות חוו אלימות ומעצרי שווא. הם התעקשו להתקשר לצבא, למנהל האזרחי ולמשטרה ולדרוש הגנה, אף שלרוב לא זכו למענה או שעוכבו בעצמם כשהמשטרה הגיעה. בכל ריאיון שקיימתי עם תושבים, הם ציינו כי בלי הפעילים הם היו עוזבים כבר מזמן.

דורון מיינרט מ"מסתכלים לכיבוש בעיניים" אמר: "מצד אחד, התחושה היא של כישלון לנוכח העזיבה. מצד שני, אנחנו עושים את כל המאמצים כדי שחלק יישארו. המאבק לא הוכרע עדיין. היה ביקור בשבת של מפקד בכיר. הוא היה כאן בעבר, הבטיח להרחיק את המתנחלים ולא קיים. הוא ראה שאנשים מפרקים את הכפר וכתב לי שכל עוד אין אלימות, זה משהו שהם לא מתעסקים איתו. אבל לאחר מכן הוא הגיע שוב ודיבר אחרת עם המשפחות והפעילים, הבטיח שיטפל בכל דבר. בשביל מי שעזב זה מאוחר מדי, וכפי שקרה בקהילות אחרות, מי שפירק את הבית כבר לא יבנה אותו מחדש".