הנס חמק, הגירוש הלך, הפלסטינים נשארו

עדיף לסגור את הסיפור בעזה ולהכריז ניצחון, מאשר להמשיך במבצע צבאי נטול מטרה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אחרי מסיבת העיתונאים בבית הלבן בוושינגטון, ב-29 בספטמבר 2025 (צילום: אלכס ברנדון / AP)

"אישית, כל הסכם המסיים את הג'נוסייד ואת העקירה הוא טוב ואני מברך עליו. לא אכפת לי מהפרטים האחרים, מי שולט בעזה ואיך הדברים התנהלו. אני חושב שחמאס יקבל אותו". כך כתב לי הלילה ידיד פלסטיני. לפני כל החשבונות של מי "ניצח" ומי "הפסיד", והתהיות אם את ההסכם שהוצג אתמול אפשר היה להשיג לפני שנה וחצי או אפילו שנתיים או שרק הטנקים במרכז עזה הם אלה שכפו אותו על חמאס, אסור לשכוח את העובדה הפשוטה הזו. אם ההסכם ייושם רצח העם יסתיים, הרס עזה יחדל, החטופים ישוחררו, חיילים ישראלים לא ייהרגו, הסיוע ההומניטרי יזרום ובעזה לא ימותו מרעב.

הבלבול בנאומו של הנשיא דונלד טראמפ, ניכר גם בתוכנית 20 הנקודות שפרסם הבית הלבן אתמול. היא דורשת הקמה של גופים רבים וחלוקה מסובכת של סמכויות, וחלק מהנקודות בה סותרות אחרות. אבל מעבר לערפל המילים המסולסלות, המזכירות בית מלון בעיצובו של טראמפ, השלד פשוט למדי: שחרור החטופים הישראלים בתמורה להפסקת המלחמה, נסיגה ישראלית ושחרור אלפי אסירים פלסטינים, לצד ויתור של חמאס על השלטון בעזה וכניסת כוח ערבי בינלאומי. על זה דובר למעשה מאז אוקטובר 2023, וזה מה שמוצע עכשיו. זה אינו "ניצחון" של חמאס, כי כל דיבור על ניצחון אחרי 100 אלף הרוגים והרס של רוב ערי הרצועה הוא מופרך, אבל זה גם אינו ניצחון ישראלי, בוודאי לא ניצחון של בנימין נתניהו ושותפיו בממשלה.

גילה גמליאל פרסמה את תוכניתה ל"הגירה מרצון" של תושבי עזה כבר באוקטובר 2023. הצבא התחיל במדיניות ההרס של שכונות שלמות בעזה על מנת שתושביהם לא יוכלו לחזור כבר בסוף 2023, ומסוף 2024, עם ההרס של ג'באליה, זו הפכה דרך הפעולה המרכזית שלו. כך נמחקו רפיח ובית חאנון, וככה היתה אמורה העיר עזה כולה להימחק, לעבור "השמדה", כפי שאמרו מפקדים בצבא.

מרגע שטראמפ הציג את תוכנית "הריביירה" לעזה בפברואר 2025, הטיהור האתני – אם קראו לו "הגירה מרצון" או פשוט גירוש – הפך לתוכנית הפעולה של הממשלה. נתניהו הציג אותו כמטרה; ישראל כ"ץ הקים "מנהלת טרנספר"; הצבא הציג את "הנעת האוכלוסייה" כחלק ממטרות מרכבות גדעון א', והתגאה בשיירות של מאות אלפי עקורים שעזבו מפוחדים וחסרי כול את העיר עזה במרכבות גדעון ב', כאילו זה היה ניצחון בקרב ווטרלו; בצלאל סמוטריץ' חילק נדל"ן ברצועת עזה. ה"הכרעה" של הפלסטינים – כשם תוכניתו של אותו סמוטריץ' – באמצעות גירושם תחילה מעזה ואחר כך גם מהגדה, נראו בהישג יד. "תקופה של נס", קראה אורית סטרוק לזמן הזה.

ההזדמנות של פעם במאה שנה להכריע פעם אחת ולתמיד את הפלסטינים ולרוקן את עזה מנוכחותם – נכשלה. שרת ההתיישבות אורית סטרוק עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (צילום: שראיה דיאמנטי / פלאש 90)

יש הרבה עמימות ב-20 הנקודות שפרסם הבית הלבן, אבל בכל מה שנוגע להגירה, השפה ברורה למדי. "לא ייכפה על איש לעזוב את עזה, ואלו שירצו לעזוב יהיו חופשיים לעשות זאת וחופשיים לחזור", אומר סעיף 12, "אנחנו נעודד אנשים להישאר ונציע להם אפשרות לבנות עזה טובה יותר".

ה"אנחנו" הזה כולל גם נתניהו. אותה "תקופה של נס", ההזדמנות של פעם במאה שנה להכריע פעם אחת ולתמיד את הפלסטינים ולרוקן את עזה מנוכחותם – נכשלה. הפלסטינים נשארים בעזה. מוכים, חבולים, אבל נשארים. ישראל התחייבה גם לא לספח את עזה. יחד עם אמירת טראמפ שלא יאפשר סיפוח בגדה, רעיון הסיפוח יורד לפי שעה מהפרק.

עוד מוקדם לדעת אם הכישלון הזה של הימין, אם התפוגגות הנס רגע לפני התממשותו, ייצרו את אותו משבר שיצרו בימין הנסיגה מעזה ופירוק ההתנחלויות ב-2005, אבל זו בהחלט אפשרות.

יותר מכך, סיבוב הפרסה המסחרר של דוברי הימין, מביטחון בטרנספר המתקרב לתמיכה לוהטת בהסכם שולל הטרנספר של אתמול, נובע לא רק מרצון להאדיר את נתניהו לקראת בחירות מוקדמות משוערות. ייתכן שהוא נובע גם מההכרה שאין היתכנות לממש את הטרנספר כי מצרים לא תאפשר אותו; כי שום מדינה, לא באירופה ולא באפריקה או באסיה, לא תסכים לקבל מאות אלפי פלסטינים; כי גם אם ישראל תחריב את העיר עזה ותגרש את מיליון תושביה למוואסי, היא "תיתקע" עם שני מיליון פלסטינים, ועם בידוד בינלאומי שמתהדק באופן מעריכי. ולכן, עדיף לסגור את הסיפור בעזה ולהכריז ניצחון, מאשר להמשיך במבצע צבאי נטול מטרה ברורה.

נתניהו מנופף בכוח רב-לאומי כהישג היסטורי

חמאס, והפלסטינים באופן כללי, בוודאי אינם מרוצים מההסכם הזה. למעט הנסיגה הראשונה, אין מועדים לנסיגות הבאות, וישראל תוכל תמיד לומר שהתנאים שלה לא התמלאו, והיא תישאר בחלקים ניכרים מהרצועה. יש בו "פירוז" הרצועה והרס "כל התשתיות הצבאיות", כולל מנהרות ומתקנים לייצור נשק. ברמה הפוליטית, הרשות הפלסטינית לא תחזור לרצועה בלי שתעבור "רפורמה", הנתק בין הרצועה והגדה יימשך, והרצועה עצמה תהיה תחת מעין שלטון זר, אמריקאי-בריטי. בהסכם גם אין ערבויות ברורות להשלמת הנסיגה הישראלית, והוא גם לא יהיה כפוף להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, כפי שנכתב בתוכנית שפרסם טוני בלייר קודם לכן.

אם חמאס האמין שהכוח הצבאי שהוא בנה בעזה "ישחרר את פלסטין", אם הוא חשב שמתקפת 7 באוקטובר תהיה צעד ראשון לקראת המטרה הזו, הוא צריך לאפסן את המחשבה הזו להרבה-הרבה זמן. זה בהחלט הישג שהצבא הישראלי יכול לרשום לזכותו. בתור ארגון שבנוי על רעיון של "התנגדות", יהיה קשה מאוד לחמאס לקבל על עצמו את מה שבהחלט יכול להיתפס ככניעה. הוא עשוי לדחות את ההסכם בדיוק מהסיבה הזו.

אבל גם כאן, הדברים מעט יותר מורכבים. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) קורא כבר שנים להכנסת כוח רב-לאומי אפקטיבי שיגן על הפלסטינים מפני ישראל. איטליה הציעה אחרי מלחמת לבנון השנייה להציב כוח רב-לאומי גם בעזה. ישראל אפילו לא טרחה להתייחס להצעות האלה. עכשיו נתניהו מנופף בכוח רב-לאומי כהישג היסטורי.

עדיין לא ברור איך ייראה בדיוק "כוח הייצוב הבינלאומי" (ISF) המוזכר בהסכם, מה יהיו הסמכויות שלו ואיך יעבוד התיאום שלו מול הצבא הישראלי. אבל ברור שיהיו בו חיילים זרים – מפקיסטן, אינדונזיה ואולי מצרים – לצד משטרה פלסטינית מקומית. לא לחינם נתניהו העדיף את חמאס בעזה. הוא ידע שלחמאס אין שום גב בינלאומי, ולכן הוא היה יכול להפציץ ולהרוג בעזה מתי שרצה. יהיה הרבה יותר קשה לפעול בכוחניות נגד חיילים פקיסטנים שמאחוריהם עומדת מעצמה גרעינית. מזכיר הממשלה יוסי פוקס יכול להמשיך להתפאר בכך שישראל תמשיך לשלוט ביטחונית בעזה, אבל ההסכם אומר אחרת. איפה שישלוט ה-ISF, הצבא הישראלי לא ישלוט. זה בינארי.

לכך מצטרפת עוד נקודה שפחות שמו לב אליה. מ-2007 עד 2023, רצועת עזה היתה תחת מצור. אם ההסכם ייצא לפועל ותוקם "מועצת השלום" בראשות טראמפ ובלייר, המצור הזה למעשה יסתיים. לפי ההסכם, לא רק שסיוע יוזרם לרצועה לפחות בממדים שסוכם עליהם בהפסקת האש בינואר השנה (600 משאיות ביום), אלא ש"כניסת הסיוע וחלוקתו יתנהלו ללא מעורבות של אף אחד מהצדדים", כלומר ישראל לא תורשה להתערב וגם לא לממן ארגון סיוע שהיא חפצה ביקרו (GHF אינו מוזכר בשמו, אבל ברור שהכוונה אליו).

ישראל לא תורשה להתערב וגם לא לממן ארגון סיוע שהיא חפצה ביקרו. פלסטינית נושאת חבילה של GHF, באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

בלייר הוא אולי חדל אישים מוכח, אבל קשה לראות איך הוא יסכים שהמתפ"ש יחליט אם להכניס או לא להכניס ירקות או קמח לנסיכות הקטנה שלו בעזה. לפני 2023, כחלק מהמצור, ישראל הקשתה מאוד על פלסטינים לצאת מעזה, ולעיתים אף דרשה מהם לוותר על התושבות שלהם כתנאי לאישור יציאה או להתחייב לא לחזור במשך שנה לפחות. לפי ההסכם, הכניסה והיציאה יהיו, כאמור, חופשיים.

הסולידריות העולמית עם פלסטין אינה צפויה להיעלם

ויש כמובן את עניין המדינה הפלסטינית. נתניהו יכול לטעון, בצדק, שהסעיף שמדבר על מדינה פלסטינית מנוסח באופן מעורפל מאוד. "במקביל לשיקום עזה, ולאחר ביצוע אמין של רפורמות ברשות הפלסטינית, עשויים להיווצר לראשונה תנאים לדרך אמינה למימוש שאיפת העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה", נאמר בסעיף הלפני אחרון. בהסכם מוזכרת היוזמה הסעודית-צרפתית שהציבה סעיפים לרפורמה ברשות כמו הפסקת תשלום למשפחות אסירים (שכבר נעשה), הכנסת תוכנית לימודים בבתי הספר ברשות תחת פיקוח אירופי (מה שכבר נעשה בעבר) וקיום בחירות חופשיות (מעשה מבורך בכל מקרה).

אם ההחלטה באשר ל"אמינות" ביצוע הרפורמות ברשות תימצא בידי ישראל, הדרך למדינה פלסטינית תישאר חסומה. אבל אם "מועצת השלום" של בלייר וטראמפ, יחד עם הכוח הרב-לאומי, הם שיחליטו אם הרשות עומדת בתנאים, הם יוכלו להיתלות בכך שנתניהו עצמו הסכים ל"מסלול אמין" למדינה פלסטינית.

נתניהו, ובעניין הזה הוא אינו שונה מנפתלי בנט או מיאיר לפיד, ינסה להציג את ההסכם כמעין חזרה ל-6 באוקטובר, למדיניות "ניהול הסכסוך". אבל המדיניות הזו התבססה על המחשבה שהקהילה הבינלאומית, ובעיקר מדינות המפרץ, יסכימו לעקוף את הבעיה הפלסטינית. "בניגוד לעמדה הרווחת, האמנתי שהדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה, אלא עוקפת אותה", כתב נתניהו במאמר בעיתון "הארץ" לפני הבחירות בסוף 2022. "במקום שהזנב הפלסטיני יכשכש בעולם הערבי, טענתי שיש להתחיל בשלום עם מדינות ערב, שיבודד את סרבנות הפלסטינים".

היום, כך נראה, המצב שונה. אחרי ההפצצה בקטר, נראה שמדינות ערב, כולל מדינות המפרץ, הגיעו למסקנה שישראל היא סכנה מתמדת ליציבותן, ושהדרך היחידה לייצב את המזרח התיכון היא באמצעות מדינה פלסטינית – לא מתוך סולידריות עם הפלסטינים, אלא מתוך דאגה לעצמן. כך גם הקהילה הבינלאומית, ועל כך מעיד גל ההכרה במדינה פלסטינית. גם הסולידריות העולמית עם פלסטין אינה צפויה להיעלם בקרוב. ולכן נתניהו, וגם מי שיירש אותו אם יפסיד בבחירות, עשויים לגלות שמה שעבד עד אוקטובר 2023 לא יעבוד יותר אחרי ההשמדה וההרס בעזה.