ההפצצה בדוחא: ההיבריס של נתניהו נתקל במציאות

המסר שהתקיפה בקטר היתה אמורה להעביר לציבור הישראלי הוא ששימוש בכוח הוא הדרך היחידה להתנהל במזרח התיכון. ראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

יש דמיון לא מבוטל בין ניסיון ההתנקשות הישראלי בחייו של בכיר חמאס בעמאן ב-1997 ובין הניסיון להתנקש בצמרת חמאס בקטר בתחילת השבוע שעבר. מלבד העובדה ששניהם כשלו – הראשון בוודאות והשני בסבירות גבוהה – הדמיון מתבסס כמובן בראש ובראשונה על השחקנים במחזה. ב-1997 היעד להתנקשות היה ח'אלד משעל, אז ראש הלשכה המדינית של חמאס. גם הפעם משעל היה על הכוונת, אם כי כנראה לא היה היעד המרכזי, שכן הוא כבר אינו מכהן בתפקידו דאז. בישראל, לעומת חמאס, יש יותר יציבות, וראש ממשלה שהחליט על ההתנקשות במשעל לפני כמעט 30 שנה, בנימין נתניהו, הוא אותו ראש הממשלה שהחליט להתנקש בצמרת חמאס עכשיו.

גם בין זירות התקיפה אפשר למצוא דמיון. ב-1997 הסכם השלום עם ירדן היה בן שלוש שנים, אבל היחסים האינטימיים בין ישראל לממלכה ההאשמית היו ארוכי שנים ונחשבו לנכס אסטרטגי בעיני מערכת הביטחון הישראלית. ובכל זאת, הוחלט לפעול דווקא בעמאן בירת ירדן ולהפר את הריבונות הירדנית, למרות הסיכון לפגיעה ביחסים הרגישים אלה. לקטר אין הסכם שלום עם ישראל, אבל היא בוודאי אינה נכנסת לקטגוריה של "מדינת אויב" בעיני הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. היא היתה הראשונה מבין מדינות המפרץ שפתחה משרד אינטרסים ישראלי כבר ב-1996, אנשי מוסד נכנסים אליה באופן חופשי וגלוי, אלפי ישראלים ביקרו בה בזמן המונדיאל ב-2022, היא העבירה תמיכה כספית לחמאס בעזה לפי בקשת ישראל, ונתניהו עצמו, כזכור, הצהיר רק לאחרונה שאין שום פסול בכך שהמקורבים לו עבדו עבור קטר, שכן היא "איננה מדינת אויב".

בהנחה שהחזרת החטופים היא גם אינטרס ישראלי ולא רק אינטרס קטרי, קטר שירתה את האינטרס הזה. ראש ממשלת קטר הוא זה שהכריז במסיבת עיתונאים בדוחא בינואר השנה על הסכם הפסקת האש האחרון, שהביא לשחרור 33 חטופים חיים. כלומר גם ב-1997 וגם עכשיו נתניהו החליט לפעול נגד מדינה שלפחות לכאורה לישראל יש אינטרס עמוק בשימור הקשרים איתה.

ראש ממשלה שהחליט על ההתנקשות במשעל לפני כמעט 30 שנה הוא אותו ראש הממשלה שהחליט להתנקש בצמרת חמאס עכשיו. ח'אלד משעל לצד ההנהגה הפוליטית של חמאס בעיר עזה, 8 בדצמבר 2012 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

נקודת השקה נוספת אכן נוגעת בדיוק למשא ומתן עם ישראל. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, סיפר כי ימים ספורים לפני ניסיון ההתנקשות בו, משעל העביר, באמצעות מלך ירדן, הצעה מטעם חמאס להפסקת אש של 30 שנה עם ישראל. לפי הלוי, ההצעה לא הספיקה להגיע לנתניהו עצמו בטרם ההחלטה להתנקש במשעל, אבל המוסד – שהיה אחראי לניסיון ההתנקשות הכושל – היה מודע לה, שכן היא הגיעה דרכו. זעם המלך חוסיין על ניסיון ההתנקשות, כך נאמר, נבע לא רק מהפגיעה בריבונות מדינתו, אלא גם משכנועו שההתנקשות נועדה לסכל את הצעת חמאס.

במקרה האחרון, לא מדובר במסרים חשאיים. צמרת חמאס התכנסה בדוחא במיוחד כדי לדון בהצעה האחרונה של הנשיא דונלד טראמפ, שכללה שחרור מיידי של כל החטופים בתמורה לעצירה מיידית של הפעולה הישראלית בעזה ותחילת משא ומתן בין ישראל לחמאס, בחסות אמריקאית, לסיום מוחלט של המלחמה. מיקומו המדויק של המפגש היה אולי חשאי, אבל לא עצם קיומו. הכל היה גלוי, ומתואם גם עם ישראל. נציגים ישראליים נסעו עשרות פעמים לדוחא מאז 7 באוקטובר בדיוק למטרה הזו: לנהל משא ומתן עם חמאס על החזרת החטופים.

אם קיים ספק לגבי השאלה עד כמה ניסיון החיסול של משעל ב-1997 נועד למנוע הפסקת אש עם חמאס, הרי שהפעם היה צריך להיות ברור לחלוטין למי שהחליט על התקיפה בקטר שהיא תביא לעצירתו המיידית של המו"מ לשחרור החטופים, ולו רק משום שצוות המו"מ של חמאס היה אמור להיהרג בהפצצה. לכן מותר לחלוטין לחשוב שזו בדיוק היתה המטרה: לקבור סופית את המשא ומתן כדי להסיר כל מכשול בפני התוכנית של נתניהו וישראל כ"ץ לכבוש את העיר עזה, לגרש את תושביה ולהרוס אותה כהכנה לקראת הטיהור האתני הגדול של שני מיליון תושבי הרצועה. אם זו היתה הגישה, ויש אינדיקציות לא מעטות לכך שזה היה המצב (לדוגמה התנגדות המוסד, הרמטכ"ל והממונה על השבויים והנעדרים ניצן אלון לתקיפה), בכירי חמאס והחטופים נתפסו כנזק אגבי של ההפצצה בדוחא.

התנקשות מהמקפצה

אבל יש הבדל עמוק יותר בין ניסיון ההתנקשות במשעל ב-1997 ובין ניסיון ההתנקשות בו ובחבריו בשבוע שעבר, והוא מלמד על השינוי העצום שעבר על נתניהו ועל ישראל ב-30 השנים האחרונות. ההתנקשות ב-1997 תוכננה כך שלא רק שישראל לא תצטרך לקחת עליה אחריות באופן גלוי, אלא שאפילו לא ייוודע שהיתה בכלל התנקשות: סוכני מוסד היו אמורים להזליף לאוזנו רעל שימית אותו מבלי שיתגלה שהוא בכלל הורעל. איש לא היה אמור לדעת שיש קשר כלשהו בין מותו של משעל ובין ישראל.

ההפצצה בקטר שידרה את המסר ההפוך. היא נעשתה בצוהרי היום, בלב הבירה הקטרית, ודקות ספורות אחרי ביצועה יצא הצבא בהודעה רשמית שבה הכריז כי תקף "באופן ממוקד" את צמרת חמאס, ונתניהו הודיע כי "ישראל לוקחת על עצמה את מלוא האחריות" על ההתקפה. למעשה אפשר לומר שהפומביות היתה אחת מהמטרות המרכזיות של המתקפה. הפצצה בקטר, אחת מבעלות הברית העיקריות של ארה"ב במזרח התיכון ומי שכאמור שירתה – לפחות חלקית – את האינטרסים של ישראל, נועדה להראות שב"מזרח התיכון החדש" שנתניהו מנסה לכונן אחרי 7 באוקטובר, איש אינו חסין מפני ישראל. ישראל, וישראל לבדה, היא זו שמחליטה במי היא תפגע ומתי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אפשר לומר, ובצדק, ש"המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס נועד בעצם לשמור על עליונותה של ישראל במזרח התיכון. אלא שאם בעיני פרס, במזרח התיכון החדש "המשאבים לא יוקדשו עוד למרוץ חימוש אלא לפיתוח, המושתת על שיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדעי", כפי שנאמר בקווי היסוד של ממשלתו ב-1995, אצל נתניהו אין שום מראית עין של שיתוף פעולה, אין פיתוח משותף, והסדר החדש מבוסס כולו על חימוש ישראלי. זה ההיגיון המחבר בין המשך ההפצצות הישראליות בלבנון גם אחרי ההסכם להפסקת אש עם חזבאללה, כיבוש השטחים וההפצצות בסוריה אחרי נפילת משטר אסד, וכמובן גם המלחמה נגד איראן והתקיפות בתימן. בניגוד לאיראן, סוריה, לבנון או תימן, קטר לא נחשבה מעולם, בעיניים אמריקאיות לפחות, כחלק מ"ציר הרשע". הפגיעה בה נועדה להראות למדינות המזרח התיכון שגם חסות אמריקאית לא תגן עליהן מפני ידה הארוכה של ישראל.

מסר זה כוון לא רק למשטרים במזרח התיכון או לחמאס (שממש לא היה זקוק לעוד הוכחה שלישראל אין שום מגבלות במלחמה איתו). הוא כוון גם, ואולי בעיקר, לציבור הישראלי. נתניהו מפגר בסקרים כבר שלוש שנים, ורוב הציבור – על פי כמעט כל הסקרים – תומך בהסכם לשחרור החטופים וסיום המלחמה וסבור שנתניהו מאריך את המלחמה לצרכיו הפוליטיים. אבל נתניהו מכיר את הציבור הישראלי. הוא יודע שכאשר מדובר על מתקפה על חמאס, או בעצם כמעט על כל מתקפה על עיר, כפר או ארגון פלסטיניים, הציבור יהיה איתו. הוא צדק. מיאיר לפיד עד בני גנץ, האופוזיציה יצאה מכליה כדי להביע תמיכה בהתקפה (לפני שנודע שנכשלה כנראה), ולפי סקר מעריב, 75% מהישראלים תמכו במתקפה בקטר, אף שבאותו סקר 38% סברו שההתקפה תחבל בשחרור החטופים, לעומת 37% שחשבו שהיא תסייע להשיג עסקה. כלומר הישראלים תומכים בהפצצה בקטר, אפילו אם הם חושבים שתפגע בחטופים. הַךְ בחמאס והצל את ישראל.

יצאו מכליהם כדי להביע תמיכה בהתקפה. בני גנץ ויאיר לפיד בישיבה בכנסת ב-9 בדצמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

יותר מזה, למרות חוסר האמון הנרחב בנתניהו, הציבור היהודי בישראל, לא רק בצד הימני של המפה, קונה את הנרטיב שלו לגבי "מזרח תיכון חדש" שבו ישראל היא הפוסקת, השוטרת והמוציאה לפועל היחידה. אחרי שהרגישו חסרי אונים ונטולי הגנה ב-7 באוקטובר, רוב הישראלים קונים את נרטיב העוצמה הזה. זה גם מה שמספרים להם הצבא ודובריו בתקשורת: ישראל קמה מתוך ההריסות של 7 באוקטובר, והיום היא חזקה יותר מאי פעם. ומכיוון ש"אין חפים מפשע בעזה", ובעצם גם לא בלבנון, בסוריה, באיראן או בקטר, כל תקיפה היא מוצדקת מעצם הווייתה.

המסר שהתקיפה בקטר היתה אמורה להעביר לציבור הישראלי הוא ששימוש בכוח הוא הדרך היחידה להתנהל במזרח התיכון. ומשום ששימוש בכוח בלבד, תוך בוז להסדר מדיני, הפך לשמו השני של נתניהו, מסר כזה אמור לחזק את נתניהו רגע לפני כיבוש העיר עזה, שעדיין מעורר התנגדות בקרב משפחות החטופים ובקרב מאות אלפי המפגינים בכיכר החטופים בתל אביב ובמקומות אחרים בישראל.

ישראל מעולם לא סבלה מצניעות יתר, אבל ההתקפה בקטר, בהשוואה להתנקשות הכושלת במשעל ב-1997, מלמדת עד כמה התחושה שלא מוטלות עליה כל מגבלות, תחושת ההיבריס והזלזול, השתלטו על החשיבה המדינית של נתניהו. אם ב-1997 נתניהו עוד התייעץ עם מערכת הביטחון – הצבא, המוסד – היום הוא נותן את הרושם שהוא מעל לכל הזוטות האלה. על בצלאל סמוטריץ' אומרים, ובצדק, שהוא מנהל את מדיניותו על פי תוכנית משיחית. אבל נתניהו איננו פחות משיחי. יש רושם שהוא מאמין שהוא מייצג בגופו את ההיסטוריה היהודית, ושום הסתייגות של קטני אמונה כמו הרמטכ"ל אייל זמיר או ראש המוסד דדי ברנע לא תעצור אותו בדרכו לשנות את המזרח התיכון.

כגודל ההיבריס כך עוצמת הנחיתה

ב-1997 המלך חוסיין החזיר די מהר את נתניהו לקרקע המציאות, איים להוציא להורג את שני סוכני המוסד שנתפסו אגב ניסיון ההתנקשות במשעל, ולפרוץ לשגרירות ישראל בעמאן כדי לעצור את סוכני המוסד האחרים שמצאו שם מקלט. הוא הסכים לחזור בו רק אחרי שישראל סיפקה את הנוגדן שהציל את חיי משעל והסכימה לשחרר מהכלא את מנהיג חמאס השייח' אחמד יאסין ועוד אסירים אחרים מחמאס.

הפעם, כך נראה, כגודל ההיבריס כך עשויה להיות הנחיתה חזרה לקרקע המציאות. התקיפה בקטר אכן הבהירה לכל מדינות מזרח התיכון שישראל רוצה להיות השליטה הבלעדית באזור, אבל המסקנה שהן מסיקות מההבנה הזו היא כנראה הפוכה מזו שנתניהו קיווה לה. במקום להשלים עם התכתיבים הישראליים, נראה שלרוב המשטרים במזרח התיכון נפל האסימון שישראל היא סכנה קיומית עבורם, ושאם הם לא יתארגנו וינסו לפעול במשותף, ישראל תפגע בהם במוקדם או במאוחר. הם גם מבינים שברגע האמת, החסות האמריקאית לא תגן עליהם מפני ישראל. כך אפשר להסביר את ההתקרבות בין יריבות מושבעות כמו קטר ואיחוד האמירויות, או בין מצרים ואיראן, וכן את הדיבורים שמשמיעה מצרים על "ברית הגנה ערבית" או על "שנמוך" היחסים עם ישראל מצד מדינות האזור שכבר חתמו איתה על הסכמי שלום.

ההשלכות חורגות מטווח האזור. הפגיעה בקטר היא פגיעה בכל מדינה במפרץ, שהמשטר בהן בנוי במידה רבה על כך שהן משקיעה מאות מיליארדי דולרים במערב בתמורה לכך שהמערב מעניק להן סוג של חסינות, מרחב בטוח, שווייץ של המזרח התיכון. את העוצמה המדינית שקטר ומדינות אלה יכולות להפגין ראינו כבר בהחלטת הגינוי במועצת הביטחון שהתקבלה גם בהסכמה אמריקאית. אם טראמפ ישתכנע שמדינות אלה עלולות להתנתק – או לכל הפחות להתרחק – ממרחב ההשפעה האמריקאי לטובת מרחב ההשפעה הסיני, לדוגמה, הוא עשוי בהחלט להעדיף אותן על פני נתניהו ש"בכל פעם שיש התקדמות (במו"מ), הוא מפציץ מישהו", כפי שצוטט באתר "פוליטיקו".

ב-1997 המחיר שנתניהו "שילם" היה נסבל מבחינתו: שחרור השייח' יאסין מהכלא. הפעם, המחיר עשוי להיות גבוה הרבה יותר. כל ההיגיון של מלחמת ההרס והגירוש בעזה, וכל ההיגיון של "המזרח התיכון החדש" תחת שליטה ישראלית עשויים לעמוד על כף המאזניים. נתניהו לא יוותר בקלות, אבל גם קטר לא, וכנראה שגם מדינות רבות במזרח התיכון לא יוותרו כל כך מהר. ולא ברור מי יותר חזק, למי יש יותר מנופים בעולם ובאזור.