המלחמה בעזה לא מרחמת גם על בעלי מוגבלויות

באחר הצהריים של 23 ביולי, התחילו לרדת פגזים מכל הכיוונים בעיר בני סוהילה, מזרחית לח'אן יונס. משפחת אל-נג'אר נמלטה מביתה בבהלה, בניסיון נואש לברוח מההפצצה חסרת ההבחנה. לאחר שברחו מקו האש הישיר, הבינו שאחד מהם חסר.

איאד, בן 37, סבל זמן רב מפגיעה קוגניטיבית וניידות מוגבלת. כשהמשפחה ברחה מביתה, נזכר אחיו מוחמד, "כולנו חשבנו שמישהו אחר לקח את איאד איתו. המצב היה קשה: בהתחלה היתה הפגזה חסרת הבחנה, ואז הטנקים החלו לפלוש לאזור". כל הזמן הזה, איאד נשאר לכוד בתוך הבית.

משפחתו של איאד לא יכלה לחזור לביתם הנצור, והמתינה בקרבת מקום במשך שעה, כדי לראות אם הצליח איכשהו ללכת בעקבותיהם, אף שהיה כמעט ללא יכולת להתנייד לבדו. "עדיין היתה לנו תקווה שהוא יופיע", אמר מוחמד למגזין 972+. "אבל ההפגזות הלכו והתקרבו אלינו, והיינו צריכים לעבור למקום בטוח יותר".

המשפחה בילתה שבוע באוהל ליד בית החולים נאסר לפני שהצליחה לחזור הביתה, כשהכוחות הישראלים נסוגו מהאזור. כשחזרו, הם מצאו את גופתו המרקיבה של איאד בגינה, מנוקבת בכדורים.

מוחמד הזדעזע לגלות אותו שם, מכיוון שידע עד כמה היה לאיאד קשה אפילו לצאת מהסלון, המקום שבו משפחתו ראתה אותו בפעם האחרונה. "אנחנו משוכנעים שהוא נגרר לגינה והוצא שם להורג", אמר מוחמד.

"כל מי שראה את אחי איאד הבין שיש לו מוגבלות; הוא לא היווה איום על אף אחד", הוא הוסיף. "למרות זאת, הוציאו אותו להורג בתוך ביתו. החיילים היו יכולים להשאיר אותו בחיים – הוא לא היה עושה להם כלום".

דובר צה"ל לא השיב לפניית מגזין 972+ בנוגע לנסיבות מותו של איאד.

מאז 7 באוקטובר, פלסטינים ברצועת עזה מתמודדים עם הפצצות ישראליות בלתי פוסקות, עקירות חוזרות ונשנות, מחלות, רעב ואתגרים נוספים רבים. אך כ-130 אלף פלסטינים בעלי מוגבלויות ברצועה חווים סבל נוסף בגלל מצבם.

לפי האו"ם, הצבא הורה לפנות יותר מ-80% מהשטח הכולל של רצועת עזה. ההכרח לעזוב את ביתך בהתראה של רגע אמנם קשה לכל אדם, אך אנשים בעלי מוגבלויות מדווחים על מצוקה יוצאת דופן בבריחה. ומכיוון שהרוב המכריע של בתי החולים, המרפאות והמרכזים הרפואיים ברצועה נהרסו או שאינם מתפקדים עוד, עזתים בעלי מוגבלויות כמעט אינם יכולים להשיג גישה לשירותים הרפואיים והשיקומיים שהם זקוקים להם כדי לטפל במצבם.

"התחושה שהם אינם יכולים להמשיך לחיות או להתמודד עם המצב הנוכחי התגברה אצלם, מה שמחמיר גם את רגשי הנחיתות שלהם", אמר למגזין 972+ זריף אל-ע'ורה, ראש רשת נציגי בעלי המוגבלויות ברצועת עזה, המייצגת את כל המוסדות והקבוצות שעובדים עם בעלי מוגבלויות. "רבים לא הצליחו להתגבר על הנסיבות". ובנוגע לאלה ששרדו, כמו גם למשפחותיהם של אלה שנהרגו, הוא אומר, "לכל אחד מהם יש סיפור על מה שעברו".

"הוא אמר שוב ושוב שהוא מפחד"

בעוד משפחת אל-נג'אר דורשת חקירה בינלאומית כדי לגלות מדוע איאד נהרג ומה קרה בימיו האחרונים, משפחת בהאר משכונת שג'אעיה, במזרח העיר עזה, יודעת בדיוק מה קרה למוחמד, בן 24 שסבל מתסמונת דאון ואוטיזם.

כשישראל פלשה לשג'אעיה ב-27 ביוני, המשפחה התעקשה להישאר בביתה למרות ההפגזות העזות. "היינו מותשים אחרי שברחנו יותר מ-15 פעמים", אמרה נבילה בהאר, אימו של מוחמד, למגזין 972+. "כל פעם נאבקנו לשכנע את מוחמד לעזוב. הוא בכה הרבה, ושאל כל הזמן על כיסא הגלגלים שלו ועל הבית. בפלישה האחרונה החלטתי לא לעזוב, וקיוויתי שהצבא יגלה קצת רחמים אם יידע על המצב שלו".

כשהתגברו ההפצצות סביב בית משפחת באהר, הם נאלצו להסתתר בחלקים שונים של הבית. "לעיתים קרובות התחבאנו בשירותים, זה היה המקום הבטוח ביותר כשההפצצות היו חזקות", הסבירה נבילה. "מוחמד לא עזב את כיסא הגלגלים שלו, אפילו כשהתחבאנו".

אחרי מצור שנמשך שבעה ימים, הצבא פלש לבית משפחת בהאר. "הם צעקו, כיוונו את הרובים שלהם עלינו, והכלבים נבחו בפנינו", שיחזרה נבילה. "הם הורו לנו להתאסף בחדר, וכשזזנו הם היכו אותנו עם קתות הרובים שלהם. זה היה מצב קשה מאוד".

מוחמד עדיין סירב לעזוב את כיסא הגלגלים שלו. "הוא לא הבין את ההוראות של החיילים", אמרה נבילה. "הוא היה מבועת, ואמר שוב ושוב 'אני מפחד'".פתאום, החיילים שחררו את אחד הכלבים על מוחמד. "מספיק, חביבי", הוא אמר לכלב, שנעל את לסתותיו על גופו. אבל, אמרה נבילה, "הכלב לא הראה שום רחמים ופצע את מוחמד קשה בזרועו ובכתפו".

החיילים לא נתנו לאף אחד להגיש למוחמד סיוע, והכריחו אותו לעבור לחדר אחר. לדברי נבילה, הם הבטיחו שהוא יהיה בטוח שם ושהם יביאו רופא לטפל בפצעיו. ואז הם הורו לשאר המשפחה לעזוב באיומי רובים, ומוחמד נשאר מאחור עם החיילים.

שבוע עבר. לדברי נבילה, היא הרגישה כאילו שעברו שבע שנים, ולא יכלה לישון או לאכול. "הייתי אחראית על מוחמד לחלוטין. הוא לא ידע איך לאכול, לשתות או להחליף בגדים", היא אמרה. "כל השבוע בכיתי ותהיתי מה קרה לבני. אחיו יצאו כל יום לנקודה הכי רחוקה שאליה הצליחו להגיע באזור הנצור, בתקווה שיצליחו לחזור לבית שלנו".

בסופו של דבר, לאחר ששמעו שהצבא נסוג, המשפחה מיהרה לחזור לבית. "הבן הבכור שלי, ג'יבריל, מצא את גופתו של מוחמד על הרצפה באותו חדר שאליו גררו אותו החיילים, מתבוסס בדם", אמרה נסילה. "הם השתמשו בפיסת בד כדי לחבוש את הפצעים החמורים שלו, אבל הם לא ניסו לטפל בנשיכות כמו שצריך. הם נתנו לו לדמם למוות לבד בבית".

בתגובה לשאלת מגזין 972+ בנוגע לאירוע, דובר צה"ל לא הכחיש את השתלשלות האירועים, אך מסר כי "בתוך אחד המבנים, הכלב איתר מחבלים ונשך אדם".

לאחר מכן, לפי הודעת דובר צה"ל, החיילים בזירה, שסיפקו למוחמד "טיפול רפואי ראשוני", מצאו את עצמם תחת אש חמאס ונטשו את הבית כדי לטפל בחיילים פצועים. "בשלב זה", נמסר בהודעה, "נותר האדם, ככל הנראה, כשהוא לבדו במבנה".

לדברי מהא חוסייני, מנהלת אסטרטגיה ברשת יורו-מד לזכויות אדם, "הצבא הישראלי השתמש באופן שיטתי בכלבים כדי לתקוף ולפגוע באזרחים פלסטינים", במיוחד באזורים כמו שג'אעיה, שהצבא הורה לתושביהם לעזוב. "נעשה שימוש בכלבים כדי לסרוק את האזורים ולתקוף תושבים כצורה של ענישה ונקמה על כך שלא צייתו להוראות".

לפי חוסייני, הדבר הגרוע ביותר היה שהצבא שחרר בכוונה כלבי תקיפה נגד האנשים המוחלשים ביותר. "תיעדנו מקרים של נשים ואנשים בעלי מוגבלויות שנפגעו מתקיפות רבות של כלבים בתוך ביתם", היא אמרה למגזין 972+. "עדי ראייה וקורבנות דיווחו שחיילים עמדו בצד ולא עשו דבר בזמן התקיפות, ובכמה מקרים אפילו צחקו ולעגו לפלסטינים".

לנבילה נשארו רק הזיכרון המחריד של ההתקפה ותמונת בנה המת. "לעולם לא אשכח את האירוע הזה. ראיתי את הכלב תוקף את מוחמד, קורע את זרועו וכתפו. לא יכולנו להציל אותו, לא מהחיילים ולא מהכלב".

"בגלל הנכות שלי לא הצלחתי לצאת מההריסות"

נור ארשי ג'ודע נולדה עם עיוות ברגליים – ככל הנראה לאחר שאימה שאפה גז מדמיע שנורה על ידי הצבא הישראלי בזמן האינתיפאדה השנייה, כשהיתה בהריון – והיא מרותקת לכיסא גלגלים. למרות מוגבלותה, נור הצליחה למצוא לעצמה מסלול בחיים, ובסרטונים בפייסבוק ובטיקטוק היא פעלה לנפץ סטיגמות על נכות אצל מאות אלפי עוקביה.

כל זה נעצר ב-22 באוקטובר, כשהבית של דודהּ בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, הצמוד לביתה שלה, הופצץ על ידי טיל ישראלי. ביתה של נור נפגע, ויותר מ-45 מבני משפחתה נהרגו.

"הייתי בחדר שלי, שמשקיף על ביתו של דודי, והתכוונתי להתחיל שידור חי בטיקטוק", סיפרה נור. "תכננתי לדבר על מה שקורה ברצועת עזה – על הטבח והמצב המתמשך – על מה עוד אפשר לדבר? ואז התרחש הפיצוץ, וההריסות נפלו עליי".

נור נשארה מתחת להריסות במשך שלוש שעות, עד שעובדי ההגנה האזרחית ומשפחתה הצליחו לחלץ אותה. היא זוכרת שבזמן שהיתה לכודה, "הרגשתי כאב בכתף וברגליים. צרחתי, ואז פתאום הרגשתי מטושטשת. בגלל המוגבלות שלי לא הצלחתי לחלץ את עצמי, אף שבדרך כלל אני נעה די בקלות ויכולה להתמודד עם מטלות הבית. באותו הרגע הייתי חלשה".

נור הצליחה לצאת בחיים, אבל לעזתים בעלי מוגבלות רבים שעמדו מול התקפות דומות – במיוחד אנשים שסובלים ממוגבלות נפשית – לא היה כזה מזל. מחמוד באסל, דובר שירותי ההגנה האזרחית בעזה, אמר למגזין 972+ כי "המקרים הכי קשים שאנחנו רואים בזמן פעולות חילוץ הם של אנשים שלא מודעים למה שקורה סביבם. אנחנו מנסים לתקשר איתם, אבל נראה שהם לא מבינים את מה שאנחנו אומרים".

הוא אישר שעזתים רבים שסובלים מפגיעה קוגניטיבית מתו בזמן פעולות החילוץ, רק מכיוון "שהם לא ידעו איך לפעול בזמן הפצצה, או איך לעקוב אחרי הנחיות ההגנה האזרחית. באופן דומה, אחרים איבדו את חייהם רק מכיוון שלא יכלו לזוז או לחלץ את עצמם מההריסות בגלל מוגבלות פיזית או שיתוק".

אחרי ההתקפה על ביתו של דודה, נור סבלה משברים ברגליה ובכתפה הימנית, ובפעם הראשונה הרגישה באמת חסרת אונים. היא איבדה את דודתה ודודה, שסיפקו לה תמיכה עצומה בחייה. חדרה, שצויד בציוד מיוחד כדי להתאים למצבה הפיזי ושבו צילמה את הסרטונים שלה, נהרס, וכך גם כיסא הגלגלים שלה והמטבח שבו גילתה את אהבתה לבישול ולאפייה – האהבה שבזכותה התחילה לצבור פופולריות ברשתות.

נור שוהה כיום בביתה של אחותה, שאינו מונגש ומותאם למצבה, ומנסה להסתגל ולחזור לצלם סרטונים. אבל כל מה שהיא מצליחה לחשוב עליו עכשיו הוא איך תצליח לברוח במקרה ששוב יפציצו אותם והם ייאלצו לפנות את הבית.

"כל לילה אני מתכננת תוכניות למקרה שנצטרך לברוח. אבל האם התוכניות האלה יעבדו? אני לא יודעת, זה תלוי באופי ההתקפה. אני יודעת שהמשפחה שלי לא תשאיר אותי מאחור, אבל אני עדיין חושבת על זה הרבה", היא אומרת.

"אנחנו לא שומעים את ההפגזות, רק מרגישים אותן"

כשהכוחות הישראלים מפציצים אזורי מגורים בעזה, הם טוענים לעיתים קרובות שהם מספקים לאזרחים הודעה מראש, בהתאם לחוק ההומניטרי הבינלאומי. אבל גם אם קיימות הודעות כאלה, לרוב הן לא מותירות לפלסטינים מספיק זמן לברוח – בעיקר לאנשים שסובלים ממוגבלויות פיזיות או נפשיות. "ההתראות, אם הן מתקבלות בשיחות טלפון ואם בעלוני נייר שמוצנחים ממטוסים או מרחפנים, לא מועילות לאנשים עם מוגבלויות, אלא במקרה שיש מישהו שעוזר להם", אמר אל-ע'ורה.

צווי הפינוי של הצבא מתעלמים מאנשים בעלי מוגבלויות. "מוגבלות מנעה מרבים לעבור לחלק הדרומי של רצועת עזה", אמר אל-ע'ורה. "אנשים עם צרכים מיוחדים לא יכולים לרוב לנוע בלי סיוע או ציוד מיוחד, במיוחד בזמן מלחמה, דרך תשתיות הרוסות, דרכים משובשות ומרחקים ארוכים – אתגרים שקשים גם לאנשים בלי מוגבלויות".

שאדי בראכאת, בן 28 מהעיר עזה שנאלץ לעבור לאל-מוואסי, סובל מלקות שמיעה. "ברגעים קריטיים, חירשים כמוני מוצאים את עצמנו לכודים, ללא יכולת להבין מה קורה באזור, מה שמפעיל עלינו לחץ פסיכולוגי", הוא אמר למגזין 972+ בשפת הסימנים.

"אנחנו כל הזמן צופים במה שקורה, אבל אנחנו לא שומעים את מקור ההפגזה; אנחנו רק מרגישים את זה", הוא המשיך. "בשל כך אנחנו עוקבים אחרי מי שסביבנו, בורחים מתי שהם בורחים, מה שגורם למצב כאוטי שקשה מאוד להבין. זה מגדיל את הסבל שלנו ומעצים את תחושת הבידוד והפחד".

המציאות הזאת עומדת בניגוד מוחלט לאמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, שקוראת לנקוט "בכל האמצעים הנחוצים כדי לספק הגנה ובטיחות לאנשים עם מוגבלויות במצבי סיכון, כולל מצבים של סכסוך מזוין".

לא רק שישראל כשלה בהגנה על האנשים הפגיעים ביותר בקרב האזרחים הפלסטינים, היא גם הרסה מתקנים רבים שסיפקו להם שירותי שיקום ורפואה חיוניים. לפי מרכז אל-מיזאן לזכויות האדם, אלה כוללים את בית החולים שייח' חמאד לשיקום ולפרוטזות; בית החולים אל וואפא לשיקום רפואי וכירורגיה מיוחדת; המרכז לאביזרי עזר של אגודת הסיוע הרפואי; מטה האיגוד הפלסטיני הכללי לאנשים בעלי מוגבלויות; ובניין "עיר של תקווה" לבניית מסוגלות שמפעילה אגודת הסהר האדום.

כפי שמציין אל-ע'ורה, הרס תשתיות הבריאות מונע מאנשים שסובלים ממחלות ובעיות קודמות גישה לטיפול, אך גם יצר אוכלוסייה חדשה לגמרי של בעלי מוגבלויות בעזה. "לפי הערכות, יותר מ-10,000 ממי שנפצעו במלחמה הפכו לבעלי מוגבלויות", הוא אמר למגזין 972+. "רובם לא היו מגיעים למצב קבוע כזה אם היתה מערכת בריאות מתפקדת שתטפל בפציעות שלהם".

חיוך של תקווה

בלי טיפול הולם, רוב העזתים שסובלים ממוגבלויות – כמו רוב תושבי הרצועה – נאלצים לנסות לשרוד במקלטים או במחנות אוהלים צפופים, ללא הצרכים הבסיסיים ביותר המאפשרים חיים בכבוד. ביולי 2024, כמה פלסטינים נקטו ביוזמה והקימו את בסמט אמל ("חיוך של תקווה"), מחנה מיוחד בדיר אל-בלח שנותן מחסה לאנשים עם סוגים שונים של מגבלות פיזיות ומספק להם שירותים חיוניים שמותאמים לצורכיהם.

"במחנה נמצאים אנשים עם סוגים שונים של מוגבלויות", אמר חמזה אל-פאליט, אחד מהמארגנים, למגזין 972+. "הרעיון הגיע מכמה אנשים, ומפקחים עליו שלושה ארגונים מקומיים: האגודה הפלסטינית לפיתוח חקלאי, אגודת הסהר האדום הפלסטינית, ועמותת הטפלונה לטיפול בילדים חירשים.

"המחנה שואף לספק את הצרכים החיוניים של אנשים עקורים בעלי מוגבלויות, כמו גם אמצעים שמבטיחים להם נוחות, לנוכח ההרס של רוב בתי החולים, המרפאות והמרכזים הרפואיים", המשיך אל-פאליט. "אף שהעקירה החוזרת והנשנית מתישה את כל הפלסטינים, היא קשה במיוחד לאנשים עם נכויות עקב הניידות המוגבלת שלהם, המתווספת להשפעה הפסיכולוגית ההרסנית של הצורך לברוח שוב ושוב ממקום למקום".

עד כה שוהות ב"חיוך של תקווה" כמאה משפחות פלסטיניות. הן גרות באוהלים בשטח אדמה קטן שמשתרע על כ-7 דונמים. מורים שבעצמם סובלים ממוגבלויות מפעילים תוכניות חינוכיות ומספקים תמיכה פסיכולוגית לילדים ששוהים במקום.

סאמיה אבו-נאמוס, אם בת 54 מח'וזאעה, מזרחית לח'אן יונס, שוהה כיום במחנה עם שלושת בניה, שסובלים כולם ממוגבלויות פיזיות ולקות שמיעה: עבדאללה (23), נאדר (21) ואוסאמה (18). הצרכים שלהם מטופלים, וכל השלושה לומדים נגרות.

אחרי שנעקרו שוב ושוב מביתם ומצאו מקלט בשלושה מחנות שונים, סאמיה חשה הקלה כשמצאה סוף סוף מקום הולם שבו בניה יזכו לטיפול. "כל מחנה עקורים היה קשה, ואפילו בתי הספר (ששימשו כמקלטים) לא היו מותאמים לאנשים עם מוגבלויות ולא סיפקו שירותים שהתחשבו בצרכים שלהם", היא הסבירה.

"בבסמט אמל סיפקו לנו אוהל, מזרונים ושמיכות, והם תיקנו את מכשירי העזר שנפגעו בזמן העקירה", סיפרה סאמיה. "הם נותנים מזון, מים נקיים, תרופות ותמיכה פיזית ונפשית, ויש כאן שירותים שמתאימים למוגבלויות של בני, אפילו שזה עדיין לא כמו בבית".

"הוא נעלם, ולא הצלחנו למצוא אותו"

בתוך האכזריות של המלחמה הרצחנית הזאת, יוזמות כמו בסמט אמל יכולות להקל באופן זמני את סבלם של פלסטינים בעלי מוגבלויות. אבל עבור רבים, בעיקר כאלה שנעקרו שוב ושוב ממקומם ברחבי עזה, שום דבר לא יכול להחליף את הנוחות והביטחון של חיים בביתם שלהם.

לפני 7 באוקטובר, מאהר קהיל, בן 62, גר עם אחותו מאיסון, ליד אחיו והמשפחות שלהם בעיר עזה. הוא סבל ממגוון בעיות בריאותיות ופסיכולוגיות שדרשו מעקב וטיפול תרופתי רצופים, אך הצליח למצוא הנאה בטיפול בחתול שלו ובגינה.

בתחילת המלחמה, מאהר נאלץ לברוח מצפון עזה ביחד עם אחיו, ומצא מקלט אצל אחותו מאהא ברפיח. "אחיי ברחו עם הנשים והילדים שלהם לביתי בתל אל-סולטן, מערבית לעיר, והביאו איתם את מאהר", אמרה מאהא למגזין 972+. "הם מטפלים בו ביחד עם אחותי מאיסון, שכבר עזבה את עזה כדי להמשיך בעבודתה כעיתונאית במצרים".

ברפיח, מאהר לא יצא מהבית. כולם דאגו לוודא שהדלת נעולה, מכיוון שהוא הביע שוב ושוב את רצונו לחזור לביתו בעיר עזה. "הדלתות עזרו לנו לשמור על ביטחונו של אחי, והחיים היו קלים יותר בבית שלי ברפיח, שהיו בו מים וחשמל", אמרה מאהא.

אבל כשבוע לפני שישראל פלשה לרפיח במאי, המשפחה ברחה מביתה של מאהא, ועברה לבית של קרוב משפחה באזור אל-מוואסי. בגלל המרחב המצומצם, אמרה מאהא, "הוקם אוהל שבו ישנו אחיי והבנים שלהם, כולל מאהר. הם חלקו באחריות הטיפול בו, ואני הייתי אחראית על המזון והתרופות שלו, מכיוון שאני רופאה".

ב-4 במאי מאהא קמה מוקדם כדי להכין למאהר ארוחת בוקר ולתת לו את התרופות, אבל הוא לא היה באוהל. "השתגעתי לגמרי, רצתי מסביב לאוהל, בסביבה, לכל כיוון, וקראתי לו עם האוכל ביד אחת והתרופות ביד השנייה. הוא נעלם, ולא הצלחנו למצוא אותו".

ליבה של מאהר דואב, וכל המשפחה מתאבלת על היעלמותו. "הוא כמו ילד. הוא רצה לחזור הביתה, לשכונה שלו בעיר עזה. הוא ביקש ממני שוב ושוב לקחת אותו בחזרה". מאהא היתה מנחמת אותו ומבטיחה לו ש"הזמן לחזור הביתה מתקרב, כאשר ההפגזות יגמרו".

מאהא ומשפחתה הפכו כל אבן במאמץ לאתר אותו. הם שאלו עליו בכל בית חולים ותחנת משטרה, פנו לסהר האדום וניסו ליידע את הקהילה בכל דרך אפשרית. "כל היום אנחנו מחפשים, בין החיים ובין המתים, שואלים בכל שכונה ובכל בית שעדיין עומד", אמרה מאהא, "אבל עד כה לא מצאנו שום רמז למקום הימצאו".

המצב קשה במיוחד עבור אחותה של מאהא, מאיסון, שנמצאת במצרים ומתאבלת על אובדן אחיה שגר איתה. "הלב של אחותי בוכה על אחי", אמרה מאהא. "היא מתקשרת 100 פעמים ביום, ושואלת אם יש חדשות לגביו".

אפילו אם הם היו יודעים שאחיהם נהרג, אמרה מאהא, זה היה קל יותר מאשר להמשיך לחיות באי ודאות הזאת. "אני רק מקווה שהמלחמה הזאת תיגמר, ושנמצא את אחי, ושהסיוט הזה שאנחנו חיים בו יגיע לסופו".

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס