newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ה"אזור ההומניטרי" בעזה: אדמה צחיחה, ריקה מצורכי קיום בסיסיים

ישראל הורתה לפלסטינים רבים בעזה להתפנות לאזור אל-מוואסי, רצועת קרקע צרה ליד הים, שרוחבה קילומטר אחד ואורכה 14 ק"מ. מי שעבר גילה שאין שם מחסה, מזון או מים, וכעת העקורים נאלצים לנהל מאבק הישרדות יומיומי בתנאי מזג אוויר קשים

מאת:
פלסטינים במחנה עקורים זמני ליד רפיח, בדרום רצועת עזה, ב-4 בדצמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"כשהגענו זה נראה כמו מדבר ריק, בלי מים, בלי שירותים, בלי כלום". פלסטינים במחנה עקורים זמני ליד רפיח, בדרום רצועת עזה, ב-4 בדצמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

אל מוואסי היא רצועת קרקע צרה ליד הים בעזה, שרוחבה קילומטר אחד ואורכה 14 ק"מ – מח'אן יונס ועד לעיר הדרומית ביותר ברצועה, רפיח. לפני המלחמה, התגוררו בה קצת יותר מ-6,000 תושבים, רובם משפחות בדואיות פלסטיניות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות ודיג. רוב השטח היה ריק מאדם.

כיום המקום מאוכלס בצפיפות רבה מאוד, לאחר שהגיעו אליו מאות אלפי פלסטינים שברחו מהמתקפות הישראליות על הרצועה הנצורה. הם תקועים שם בקור, ללא אספקה של צורכי הקיום הבסיסיים ביותר.

מאז תחילת דצמבר, ישראל קראה לפלסטינים לפנות כ-20% מהשטח של ח'אן יונס, שלפני המלחמה התגוררו בה כ-400 אלף איש. זאת בנוסף לקריאה מאמצע אוקטובר לכמיליון תושבי צפון רצועת עזה להתפנות מביתם ולעבור דרומית לוואדי עזה, מה שהוביל לעקירה המונית מהעיר עזה וממחנה הפליטים ג'באליה.

>> האם ישראל מבצעת דומיסייד בעזה?

אבל התושבים שעקרו לאל-מוואסי, שהוגדר על ידי ישראל כ"אזור הומניטרי", לא מצאו שם מחסה או תשתיות. במקום זה, הם מצאו שטח ריק שבו ניתן להקים אוהל, לחכות לתום הקרבות ולהתמודד עם פגעי מזג האוויר החורפי. וכל הזמן הזה מגיעים עוד ועוד אנשים לאזור הקטן הזה.

קשה לדעת במדויק את מספר האנשים שעברו לאל-מוואסי בשבועות האחרונים, אבל לפי הערכות מדובר בכ-300 אלף איש. כ-85% מאוכלוסיית רצועת עזה – כ-1.9 מיליון איש – נעקרו מביתם מאז 7 באוקטובר.

מוחמד סאדיק, בן 36, גר במרכז העיר ח'אן יונס לפני המלחמה, ברח לאחרונה לאל-מוואסי. "חשבנו שהאזור שלנו [בח'אן יונס] בטוח", אמר. "לא עזבנו את הבית במלחמות קודמות. אבל נדהמנו מפקודת הצבא הישראלי להתפנות משם. ציפיתי שהפינוי יהיה רק מהחלקים המזרחיים של העיר, אבל הכיבוש אמר גם לתושבי מרכז העיר להתפנות".

לדברי סאדיק, "לא היה לנו לאן ללכת. כל קרובי המשפחה שלנו והחברים שלנו גרים באותו אזור. האפשרות היחידה היתה ללכת לאל-מוואסי. זו אדמה צחיחה, יש שם רק חול".

סאדיק אומר שבאל-מוואסי אין תנאי מחייה הולמים למשפחות, ובוודאי שהמקום אינו יכול לכלכל כניסה פתאומית של אלפים רבים. "עזבנו את הבית בוכים על החום והביטחון שהשארנו מאחור, והלכנו לאדמה ריקה ליד הים. לקחנו איתנו קצת מצעים, אבל כשהגענו זה נראה כמו מדבר ריק, בלי מים, בלי שירותים, בלי כלום". סאדיק ומשפחתו הקימו שני אוהלים, אחד מניילון ואחד מבד, כשבתוך אחד האוהלים יש בית שימוש בסיסי, שכולם משתמשים בו.

"אני לא מאמין שעזבנו את ביתנו ושאנחנו ישנים כאן, בשטח הפתוח, ובקור הקיצוני הזה. כולנו חולים, ולא ניתן להשיג טיפול רפואי, כי אי אפשר לנסוע. חיל הים הישראלי גם יורה לפה. אין שום מקום בטוח בעזה. אם אנחנו יוצאים, זה רק למען הילדים שלנו [להביא להם אוכל או מים], לא בשביל עצמנו".

"הילדים שלי הולכים לישון רעבים"

רבים מהתושבים החדשים באזור הם פלסטינים שברחו מצפון הרצועה. רים אל-אטרש, בת 40 מבית חאנון, תיארה מצב דומה לזה של סאדיק. בתחילת המלחמה, היא ומשפחתה, שמונה שש נפשות, ברחו דרומה לח'אן יונס, והסתתרו בבית ספר של אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב). זמן קצר אחרי שהגיעו לשם, הצבא הישראלי הורה לאזור שלהם להתפנות, והם נאלצו לברוח שוב, הפעם לאל-מוואסי.

"אני לא יודעת מה קרה לבית שלי, אבל אני לא יכולה לחיות במדבר הזה", היא אומרת. "אין כאן מים ומזון. הילדים שלי מתעוררים בלילה, כואבים מהקור. אני אומרת להם שמחר נחזור הביתה. תתאזרו בסבלנות. אני לא יודעת אם אני מדברת בכנות או לא, אבל אני בהחלט ממקווה לחזור הביתה. המצב פה לא נוח לאף אחד".

מכיוון שאל-מוואסי הוא אזור נידח יחסית, מי שגר באזור כמעט לא משיג גישה למשאבים הבסיסיים ביותר – אתגר שהופך מורכב אף יותר בגלל המצור המוחלט שישראל הטילה על הרצועה, שבמסגרתו לא נכנסות למקום סחורות, פרט לטפטופים של סיוע הומניטרי.

פלסטינים מכינים לחם ברחוב ברפיח, ב-28 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הסבל גובה מהמשפחות מחיר נפשי כבד. פלסטינים מכינים לחם ברחוב ברפיח, ב-28 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אני עושה לחם עם הנשים, אבל אין כאן הרבה עץ לבעירה, והגברים עובדים יחד כדי לאסוף את כל מה שהם מצליחים", מספרת אל-אטרש. "לפעמים אין מספיק לחם והילדים שלי הולכים לישון רעבים. אני לא יכולה לעשות שום דבר בשבילם. המרחק [לעיר] גדול, ואני צריכה מים לשתייה ולרחצה. אנחנו מנסים למצוא כאן מקור מים, ולפעמים מוצאים קצת, אבל בקושי רב".

"אני מקווה שהמלחמה תיפסק בקרוב", היא מוסיפה. "היה כבר מספיק סבל ואי צדק".

כמו אל-אטרש, גם איה עווד, בת 27, אם לשניים מח'אן יונס, נעקרה פעמיים בשלושת החודשים האחרונים. "לא בכיתי בפעם השנייה", היא אומרת. "במקום, שתקתי מול זוועות המלחמה הזאת, הטירוף שלה, הדיכוי, ומראות העקירה המבהילים".

גם עווד מתארת חיפוש תמידי אחר הצרכים הבסיסיים ביותר. "כולם עומדים בתורים כשהם מחזיקים במכלים צהובים [למים]. מחפשים קרשים למדורה אבל לא מוצאים. נאלצים לעקור עצים עתיקים, כפות דקלים ועמודי תאורה שאין בהם יותר צורך מכיוון שאין חשמל. אפילו אוספים ניירות ושקיות ניילון. הנשים לובשות בגדי תפילה ומבשלות; הגברים מדליקים מדורה והילדים מנפנפים עליה כדי שהאש תמשיך לבעור. לכל בני המשפחה יש תפקיד במאבק ההישרדות הזה".

פלסטינים בחלוקת מים לשתייה ברפיח, ב-23 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"לכל בני המשפחה יש תפקיד במאבק ההישרדות הזה". פלסטינים בחלוקת מים לשתייה ברפיח, ב-23 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הסבל גובה מהמשפחות מחיר נפשי כבד. "אנשים מסתובבים כמו סהרורים", היא אומרת. "אף אחד לא יודע לאן הוא הולך. הרחובות זרים לנו – רחובות ריקים בלי בניינים. רוב האזור הוא קרקע חקלאית והתנחלויות נטושות [גוש קטיף, שפונה בהתנתקות ב-2005]".

"העקורים נושאים איתם את האוהלים, המצעים, הבגדים והצער, והולכים אל עבר הלא נודע, כשהם כורעים תחת משקל הפחדים שמשתוללים במוחם, תחושת חוסר הביטחון, והרצון להיעלם מהמקום הזה", אומרת אל-אטרש בעצב. "איך הגענו עד הלום? אנחנו רק עוברי אורח כאן, שחיים את הסיוטים שלנו לפני שאנחנו אפילו חולמים אותם".

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf