"אנחנו צריכים לחפור בידיים כדי לחלץ פצועים שעדיין חיים"
בלי בולדוזרים ובלי אמצעים לאיתור נפגעים, צוותי החילוץ וההצלה בעזה עובדים מסביב לשעון כדי לחלץ את מי שנקברו תחת ההריסות אחרי כל הפצצה ישראלית. עם יותר מ-8,000 נעדרים מאז תחילת המלחמה, לעתים קרובות מדי זה קרב אבוד
"הקולות והצעקות של האנשים שקבורים מתחת להריסות רודפים אותי כל הזמן". עובדי הצלה מנסים לחלץ ניצולים מתחת להריסות אחרי הפצצה ישראלית ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-24 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
"אני לא יכול לישון, אפילו לא לרגע. הקולות והצעקות של האנשים שקבורים מתחת להריסות רודפים אותי כל הזמן, מתחננים שנחלץ אותם".
כך מתאר איברהים מוסא, בן 27 ממחנה הפליטים אל בורייג' שבמרכז רצועת עזה, את חייו מתחילת ההפצצות הישראליות. לא רק שהוא נאבק לשרוד מדי יום ביומו, כמו כולם ברצועה הנצורה, מוסא הוא אחד מיותר מ-14 אלף עובדי חילוץ והצלה שמרכיבים את צוותי ההגנה האזרחית בעזה, המובילים את המאמצים להציל את חייהם של מי שנלכדו מתחת להריסות אחרי כל הפצצה ישראלית.
מוסא עובד בהגנה האזרחית של עזה כבר חמש שנים – וכבר חווה התקפות ישראליות רבות ברצועה, כמו גם תקופות של "רגיעה" יחסית, שבהן עבודתו כרוכה בחילוץ אנשים ממצבי חירום שגרתיים יותר – אך הוא מעיד כי מעולם לא חווה שום דבר כמו מה שקורה עכשיו. לפי משרד הבריאות בעזה, יותר מ-8,000 בני אדם נעדרים מאז תחילת המלחמה, כאשר ככל הנראה רובם לכודים תחת הריסות. רבים מהם כנראה כבר מתו, למרות מאמציהם הכבירים של עובדי ההגנה האזרחית כמו מוסא, שאינם מסוגלים להתמודד עם היקף ההרס שנגרם בעזה בשבועות האחרונים.
"אין לנו ציוד מתאים לפנות את ההריסות", מסביר מוסא. "אם מדובר בבניין בן כמה קומות, אנחנו לא יכולים לעשות יותר מדי. לוקח לנו שעות ארוכות וניסיונות רבים כדי להשיג התקדמות כלשהי".
כשעובדי ההגנה האזרחית מגיעים לזירת הרס אחרי הפצצה ישראלית, הם חייבים להבין במהירות עם מה הם מתמודדים. "אנחנו לא יודעים לרוב מי תקוע מתחת להריסות וכמה אנשים אנחנו מחפשים, ולכן אנחנו צועקים לתוך ההריסות ושואלים אם יש שם מישהו חי, שיאמר לנו כמה אנשים גרו בבית הזה", אומר מוסא. "אנחנו צורחים עד שמישהו שומע אותנו. לפעמים מישהו מגיב מיד, אבל לעתים קרובות אנחנו שומעים רק אנחות, ומנסים לעקוב אחרי הקולות כדי להציל את האנשים האלה".
תרחיש שעובדי ההצלה בעזה מתמודדים איתו כל הזמן הוא ניסיון להרגיע ילדים שתקועים מתחת להריסות ביתם. "הילדים קוראים מההריסות ושואלים לגבי בני משפחתם", אומר מוסא. "לפעמים אנחנו משקרים להם ואומרים שכולם בסדר, כדי שלא ייכנסו להלם. פעמים אחרות, הם קוראים ואומרים לנו שבן משפחה ששוכב לידם מת".
מוסא מרגיש לעתים קרובות שהוא ועמיתיו נלחמים בקרב אבוד. "זה לא רק בית או שניים שהופצצו, אלא מתחמי מגורים שלמים", הוא מסביר. "כל האזור נמחק לגמרי והפך לערימת הריסות אחת גדולה. אנחנו צריכים לחפור בידיים כדי לחלץ פצועים שעדיין חיים. אנחנו מנסים להיזהר, כי משקל ההריסות על גופם לפעמים עלול לפצוע אותם, אפילו לגרום לכריתת אברים, במהלך הניסיון לחלץ אותם".
"היום שלי התחיל ב-7 באוקטובר, ועדיין לא נגמר"
אחמד אבו ח'ודייר מדיר אל-בלח שבמרכז עזה הוא חבר נוסף בצוות ההגנה האזרחית. כמו מוסא, הוא מתאר את המלחמה הזאת כ"אגרסיבית ואלימה יותר" מכל ההתקפות הישראליות הקודמות על הרצועה; למעשה, הוא מאמין שהצבא הישראלי מבקש לגרום לאוכלוסייה האזרחית של עזה את הנזק הרב ביותר האפשרי.
עובדי ההגנה האזרחית עצמם אינם חסינים בפני ההתקפות הישראליות: לפחות 32 מהם נהרגו מאז תחילת המלחמה, ובהם שבעה מצוותו של אבו ח'ודייר. הוא חושב שזה לא קרה בטעות.
"כוחות הכיבוש מכוונים בכוונה על צוותי ההגנה האזרחית והאמבולנסים", אומר אבו ח'ודייר. "נפצעתי כשעבדתי בבית שהופצץ בדרום הרצועה. חילצנו גופות של שלושה הרוגים והצלנו כמה פצועים, אבל אז הבית הופצץ שוב. כשעליתי לגג אחד הבתים הסמוכים כדי לחפש אנשים, נחשפנו לכמה טילים".
מוסא מסכים עם הערכתו של אבו ח'ודייר: "כולם בעזה הם מטרות".
"אנחנו עובדים רק עם כוח אנושי". צוות הגנה אזרחית מכבה שריפה אחרי הפצצה ישראלית בצפון העיר עזה, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
אף שהם עובדים לעתים קרובות 24 שעות רצופות, אנשי ההגנה האזרחית חייבים לקבל את העובדה שלא יוכלו להציל את כל מי שנלכדו תחת ההריסות. "אין ציוד", אומר אבו ח'ודייר, ומסביר שאין לרשותם בולדוזרים כדי לפנות גושי בטון גדולים או אמצעים אלקטרוניים שיכולים לקבוע את מיקום הקורבנות. "אנחנו עובדים רק עם כוח אנושי".
אירוע מחריד במיוחד, שנחקק בזיכרונו של אבו ח'ודייר, קרה אחרי הפצצה לילית ליד תחנת דלק באל-קרארה, עיירה בדרום רצועת עזה. "הלכתי לאתר, ובהתחלה לא הצלחתי למצוא קורבנות", הוא נזכר. "ואז שמעתי אנחה, והלכתי לכיוון הקול. חפרתי בהריסות ומצאתי שתי רגליים תקועות. שחררתי אותן – הן היו שייכות לילדה בת 12 בשם עיישה". הילדה אמרה לו ששמונה מבני משפחתה לכודים מתחת להריסות, וכן משפחות נוספות, כולל תשעה ילדים קטנים מאוד.
למרות מאמציהם של אבו ח'ודייר ועמיתיו, לא היתה להם את היכולת לחלץ אותם. הוא תיאר את האירוע כ"אחד מהרגעים הקשים ביותר שחוויתי מעולם – לעזוב מקום בידיעה שיש אנשים חיים מתחת להריסות, אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר בשבילם, וכמה מהם ימותו בוודאות".
בנוסף לניסיון לחלץ זרים כל יום ביומו, לעובדי ההצלה יש משפחות משלהם לדאוג להן. מוסא עובד סביב השעון, רחוק מביתו ומשפחתו, מאז היום הראשון של המלחמה. הוא מתגורר בבית החולים שוהדא אל-אקצא עם עמיתיו.
"בזמן מלחמות, אנחנו בצוותי ההצלה לא יודעים מתי הימים שלנו יתחילו ומתי ייגמרו", הוא מסביר. "היום שלי התחיל ב-7 באוקטובר, ועדיין לא נגמר".
מכיוון שהוא רחוק ממשפחתו, מוסא לא תמיד יודע מה מצבם. הוא מקבל מדי פעם עדכונים בטלפון. "לפעמים הם מסתתרים באחד מבתי הספר בגלל ההפצצות הכבדות על השכונה שלנו במחנה אל-בורייג', ובימים אחרים הם חוזרים הביתה", הוא אומר. "הילדים שלי מתגעגעים אליי כמו שאני מתגעגע אליהם".
מוסא ראה את אישתו ואת שני ילדיו רק פעם בחודשיים וקצת האחרונים – אחרי הפצצה ליד ביתם. "הם אמרו לי שהיתה הפצצה של בית במחנה", נזכר מוסא. "חששתי מאוד לגורל משפחתי. כשרכב ההגנה האזרחית נסע לשם, התקרבנו יותר ויותר לרחוב שבו נמצא ביתי, עד שמצאתי את עצמי בדלת הבניין שבו אני גר".
לדברי מוסא, ההפצצה היתה מכוונת לבית של דודו, שגר באותו בניין. "שמעתי את כולם צורחים ובוכים. חיפשתי את דודי ואת ילדיו ואת כל מי שהיה בבית. אמרו לי שאחי בן ה-19, עבדול רחמן, היה איתם, אבל לא הצלחתי למצוא אותו. גופתו נקרעה לגזרים, ואחותי זיהתה אותו רק לפי הבגדים שלבש; היא קנתה לו אותם ממצרים כמה ימים בלבד לפני המלחמה.
"אז ראיתי את ילדיי ואת אישתי לכמה דקות", ממשיך מוסא. "הם היו בסדר, אבל מבועתים".
למרות הזוועות שעמן הם מתמודדים, מוסא ואבו ח'ודייר יודעים שלעבודתם יש משמעות. "אנחנו מרגישים שאלה הילדים שלנו, האחים שלנו, המשפחות שלנו, שאנחנו מצילים", מסביר מוסא. "אנחנו מרגישים תחושת ניצחון כשאנחנו מצליחים להוציא מישהו בביטחה מבין ההריסות. אבל כשאנחנו שומעים קריאות לעזרה מפי ילדים שקבורים מתחת להריסות, אף אחד מאיתנו לא מצליח לעצור את הדמעות".
"זו העבודה שלנו", אומר אבו ח'ודייר. "אף שישראל לא מכבדת את החוק הבינלאומי, החוק נמצא לצידנו, ורצונו של אלוהים מגן עלינו".
רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
