איך אוצרים ג'נוסייד?

"אנחנו מקווים שהתערוכה תגרום לאנשים לחשוב על הצורך במתן דין וחשבון". פייסל סאלח, אוצר התערוכה על עזה בביאנלה בוונציה (צילום: אורן זיו)

הביאנלה ה-61 לאומנות נפתחה בשבוע שעבר בוונציה, בצל הפגנות ושביתות שהזכירו את הקשר ההדוק בין אומנות לפוליטיקה. המחאות פרצו בעקבות החלטת הנהלת הביאנלה לאפשר לרוסיה להשתתף, לאחר שנעדרה מהתערוכה מאז תחילת המלחמה באוקראינה, וכן בשל התעלמות ההנהלה מהקולות שקראו למנוע מישראל להשתתף. רבים מהמפגינים היו אומנים ואוצרים המשתתפים בביאנלה, בתערוכה המרכזית או כנציגים לאומיים.

>> אומנות ואפרטהייד לא הולכים יחד. המחאה נגד ישראל בביאנלה בוונציה

כשבוע לפני פתיחת הביאנלה התפטרו חברי חבר השופטים, לאחר שהצהירו כי לא ישפטו את הביתנים של מדינות "שמנהיגיהן מואשמים בפשעים נגד האנושות על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי" – כלומר ישראל ורוסיה.

נשיא הביאנלה, פייטראנג'לו בוּטאפוֹקוֹ, עיתונאי וסופר המזוהה עם הימין העמוק, שמונה לתפקיד לפני שנתיים על ידי שר התרבות בממשלת הימין של ג'ורג'יה מלוני, אמר במסיבת עיתונאים כי "הווטו היחיד שלנו הוא נגד הדרה מונעת… הביאנלה הזו אינה מבקשת לפתור סוגיות, אלא להציג אותן, להעלות שאלות".

מכיוון שאיטליה אינה מכירה במדינת פלסטין, לא היה בביאנלה ייצוג רשמי לפלסטינים – אך פלסטין בכל זאת נכחה בה. בתערוכה המרכזית, In Minor Keys, הוצגו כמה עבודות שהתייחסו לסוגיה. כמו כן, בכניסה לתערוכה המרכזית בארסנלה הוצג שירו של רפעת אל-ערעיר, "If I must die"; ובדוכן הכרטיסים הישן, בכניסה למתחם ביתני המדינות, הציג קולקטיב "פירס פוסי"(Fierce Pussy)  עבודת אומנות של דגל פלסטין מפורק לחלקים.

אחד מהאירועים הנלווים הרשמיים בביאנלה הוא תערוכה שנועדה להשמיע את הקול הפלסטיני באמצעות אומנות, "Gaza – No Words – See Exhibit", שאצר המוזיאון הפלסטיני בארה"ב. בתערוכה מוצגות מאה עבודות טטריז (רקמה) של נשים פלסטיניות ממחנות פליטים, המבוססות על דימויים מעזה. התערוכה ממוקמת בלב התיירותי של העיר ופתוחה למבקרים ללא תשלום. בימי הפתיחה נכנסו אליה אלפי אנשים מדי יום, בהם תיירים שלא הגיעו לביאנלה. רבות מהעבודות המוצגות בה מוכרות, משום שהן מבוססות על תצלומים שהפכו לאיקוניים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

פייסל סאלח, פלסטיני-אמריקאי, הוא מייסד המוזיאון הפלסטיני, הממוקם בוודברידג', קונטיקט. משפחתו גורשה ב-1948 מהכפר סלמה. הוא גדל ברמאללה, היה עד לכיבוש הגדה המערבית ב-1967, נסע ללמוד בארה"ב ונעשה איש עסקים. לאחר שפרש לגמלאות פתח את המוזיאון הפלסטיני הראשון בארה"ב. בראיון ל"שיחה מקומית" דיבר סאלח על התערוכה, על המחאות ועל ההיסטוריה האישית שלו.

מה היתה הכוונה שעמדה מאחורי התערוכה?

"רצינו שהעולם יתמודד פנים מול פנים עם מה שהוא מאפשר שיתרחש. רצינו גם לסמן כמה מהדימויים האיקוניים שרבים בעולם מכירים, שישמשו עדות. אנחנו מקווים שהתערוכה תגרום לאנשים לחשוב על הצורך במתן דין וחשבון. במילים אחרות, לא רצינו שהדברים האלה יישכחו, ולכן אנחנו מציגים תזכורות שיישמרו לנצח.

"הרעיון היה להביא את הסוגיה הזאת ואת האומנות הפלסטינית לפסגת עולם האומנות. הביאנלה בוונציה היא אירוע האומנות החשוב בעולם, האולימפיאדה של עולם האומנות; זה המקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו בתחום הזה. רצינו להביא את הנשים הפלסטיניות שנמצאות במחנות פליטים, שעובדות ומשקיעות, לפלטפורמה מרכזית, באותה קומה עם אומניות ממדינות אחרות, כך שלשמות שלהן תהיה משמעות. זה דבר נהדר שהנשים שלנו, מהמחנות ומהכפרים, נמצאות כאן. רובן יצרו עבודות לפרויקטים מסחריים רבים שסוחרים מכרו, אבל עכשיו העבודות מוצגות תחת שמן".

למה בחרתם בטטריז (אומנות הרקמה הפלסטינית) ולא בצילום, ואיך בעצם נוצרה התערוכה?

"הרעיון בפרויקט הזה היה להשתמש בטטריז הפלסטיני כדי להציג ולקדם את הסיפור הפלסטיני, ובעצם את הנרטיב הפוליטי. במוזיאון בארה"ב כבר מוצגות מאה עבודות טטריז על ההיסטוריה הפלסטינית. את התערוכה הזאת יצרו שבע קבוצות של נשים פלסטיניות במחנות פליטים בלבנון, בכפרים בגדה המערבית ובירדן. המתאמת שלנו הזמינה עבודות מסוימות מנשים מסוימות, ולאחר מכן אספנו אותן. העבודות מהגדה המערבית נשלחו לעמאן, העבודות מלבנון הגיעו לביירות, ואנשים מטעמנו הביאו אותן. אמרתי לקבוצה שלי שאנחנו רוצים ליצור מאה עבודות רקמה בשנה אחת. את מאה העבודות שמוצגות במוזיאון לקח 12 שנה ליצור, אבל אמרתי שיש תחושת דחיפות בכל הנוגע לעזה.

"הטכניקה הזאת מאטה במידה מסוימת את האופן שבו רואים את המציאות הנוראית שמוצגת בדימויים האלה. הרקמה עצמה אורכת הרבה זמן. נדרשים חודשיים וחצי ליצור כל עבודה כזאת. האישה הרוקמת מתבוננת בה במשך חודשיים וחצי, רואה את הדימוי מתפתח אט-אט וצריכה לחיות איתו במשך כל הזמן הזה. זה מה שרואים בדימוי. איכשהו זה הרבה יותר נוגע ללב כשרואים את זה ברקמה וחושבים על מי שעשתה את זה ועל איך שהיא עשתה את זה. זו פשוט תחושה אחרת מאשר להסתכל על תצלום. הנשים, שהן פליטות מ-1948, רואות מול העיניים את מה שקורה בעזה כהמשך מוקצן נוסף של מה שקרה ב-1948, כהמשך של אותה מדיניות.

"לא רציתי לעשות תערוכת צילום כי אנשים כבר ראו את כל התצלומים האלה ברשתות החברתיות. תצלום הוא לעיתים קרובות מפורש מאוד, לעומת ציור או רקמה, שיש בהם הפשטה. העבודות האלה עשויות מנקודות: יש 55 אלף תפרים בכל עבודה. אם עומדים במרחק של שני מטרים מהעבודה רואים אותה כמו תצלום, אבל כשמתקרבים מתחילים לראות את הנקודות. בכל מקרה אנחנו נותנים קרדיט לצלמים; כתוב 'בהשראת תצלום של הצלם הזה'".

במהלך ימי הפתיחה של הביאנלה ראינו מחאות המוניות ושביתה בקריאה לא לאפשר לישראל להשתתף. מצד שני, שמענו את נשיא הביאנלה אומר שהם לא מתכוונים לאסור דבר. מה דעתך על זה?

"לדעתי, עד עכשיו היה אפשר אולי להתנהל לפי התפיסה שהציג נשיא הביאנלה, לפי דרך החשיבה הזאת, אבל מה שישראל עשתה הגיע לעומקים מסוימים, לרמות כאלה של זוועות ודברים נוראיים שאי אפשר לתאר במילים, שמחייבים סטנדרט חדש של התנהגות אנושית, שמתחתיו אין לאפשר לאף אחד להשתתף בתחרויות בינלאומיות – לא רק הביאנלה, אלא גם האירוויזיון, פיפ"א, האולימפיאדה, תחרויות סרטים של הוליווד וכדומה. צריך ליצור סטנדרט חדש, משום שישראל שברה את כל גבולות הסובלנות האנושית, והביאנלה, יחד עם כל הארגונים האחרים, צריכה להגדיר היכן מתחילים והיכן מסתיימים גבולות האנושיות.

"באיזשהו שלב, מישהו פוסל את עצמו מלהיות חלק מאומות העולם שמאמינות בזכויות אדם ואינן מוכנות לרדת מתחת לרף מסוים, ואלה שחוצים את הגבול הזה צריכים להיות מודרים מהשתתפות. לדעתי, בשלב הזה אסור לאפשר לישראל להשתתף. לא הייתי רוצה להיות באותו מקום עם האנשים שעשו את כל הדברים הנוראיים האלה, וזה לא הוגן לצפות מאומנים ממדינות אחרות להיות שם. זה מעמיד אותם במצב מביך, שבו הם נדרשים לבחור בין כיבוד חיי אדם וזכויות אדם ובין הצגת העבודות שלהם".

האם אתה חושב שהתערוכה הזאת היא מעין תשובה לאנשים שאומרים שאומנות צריכה להיות א-פוליטית, ניטרלית?

"עזה שברה את כל הכללים. יש את כל שאר הדברים, ויש את עזה. כדי לאצור את התערוכה הזאת נדרשתי להתמודד עם השאלה: 'איך אוצרים ג'נוסייד?'. אין לזה מדריך, אין ספר שאומר לך איך לעשות את זה. הייתי צריך לחשוב הרבה, לחבר בין הרבה נקודות, כדי להגיע למשהו חזק שמספר את הסיפור הפלסטיני בעזה. אני יכול להבטיח לך שכל מי שעובר דרך התערוכה הזאת יוצא אדם אחר. היה אפשר לראות את זה בתגובות של האנשים".

אתה מקווה שיום אחד יהיה לפלסטין ביתן בביאנלה?

"אם זה יקרה, תצוץ בעיה נוספת. אם איטליה תכיר בפלסטין ופלסטין תהיה זכאית לביתן, נחש מי ינסה לשלוט בביתן הזה? (הרשות הפלסטינית; א"ז). זו בעיה עבורנו, הפלסטינים, כי האנשים שאנחנו מדברים עליהם לא מייצגים את הפלסטינים. הם מייצגים את עצמם, והם לא עובדים בשביל העם. הם בעצם עובדים בשביל מדינת ישראל, עושים את העבודה המלוכלכת שלה בגדה המערבית. אנחנו הפלסטינים לא נקבל בשום פנים ואופן שהם יהיו אחראים על משהו חשוב כזה. לכן אני מקווה שאם דבר כזה יקרה, יתקיים תהליך דמוקרטי שיקבע מי יציג ואיך זה יעבוד, ושהדבר יהיה פתוח, בלי שום שחיתות או שליטה של צד מסוים".

ספר קצת עליך ועל המשפחה שלך. אתם פליטים מהנכבה של 1948?

"נולדתי באל-בירה (בנפת רמאללה; א"ז) ב-1951. אנחנו מהכפר סלמה, שישראל שינתה את שמו לכפר שלם, בדרום תל אביב של היום. הכפר שלנו רוקן והוחרב לחלוטין. באל-בירה גרנו בחדר אחד. הייתי הילד ה-11 במשפחה שלי. אלה לא היו חיים קלים, אבל כולנו הצלחנו. הגעתי לארה"ב ב-1969, למדתי, הייתי איש עסקים במשך 40 שנה, ואז פרשתי. התחלתי לפעול למען הסוגיה הפלסטינית. עבדתי עם כמה אנשים שרצו להקים מוזיאון, אבל לא אהבתי את הדרך שבה הם עשו את זה, אז עזבתי אותם ועבדתי לבד. יצרתי את המוזיאון הפלסטיני הראשון ביבשת אמריקה, Palestine Museum US. זה היה למעשה המוזיאון הפלסטיני הראשון בחצי הכדור המערבי.

"ב-1967 יכולנו לראות מרמאללה את ההפצצות בנבי סמואל ובירושלים. הם הפציצו את רמאללה ונכנסו אליה, פוצצו כמה בניינים והצבא הירדני ברח. למחרת בבוקר ראינו את החיילים בני ה-18 הולכים ברחובות, ואמרנו שיכולנו להתמודד איתם בעצמנו".