"הם אמרו: 'רק אנחנו נהיה פה, הצבא והמשטרה לא יגנו עליכם'"
עומר מליחאת בן 14 מהקהילה מוע'ייר א-דיר שגורשה בשבוע שעבר, נפצע בראשו בהתקפת מתנחלים. "מה שעברנו זה לא צודק. ראיתי איך הם היכו את האנשים, ירו עלינו. נראה שהם רצו להרוג". כעת הוא ומשפחתו מתגוררים בבית בבנייה בעיירה טייבה, בלי חלונות, טיח או ריצוף

"הרביצו לי בחמש אלות, באבנים ובבוקסים, בכל דבר". עומר מליחאת בביתו הזמני בטייבה, לאחר שנפצע בפינוי מוע'ייר א-דיר, ב-27 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)
בשבת בערב מתנחלים תקפו את תושבי הכפר מוע'ייר א-דיר שליד רמאללה בעת שעסקו בפינוי בתיהם, לאחר ששבוע קודם לכן הוקם מאחז בתוך הכפר. במהלך האירוע, שכלל ירי, זריקת אבנים, הכאה באלות ועיכוב של תושבים ופעילים, נפצע גם עומר מליחאת, בן 14.
>> המאחז הוקם ביום ראשון; ביום חמישי הקהילה נאלצה לעזוב
עד הגירוש הכפוי של הקהילה, היה מליחאת המתאם ואיש הקשר עם האקטיביסטים הישראלים והבינלאומיים שהגיעו מדי יום לכפר לנוכחות מגינה. הפעילים ליוו את רועי הצאן ואת התושבים בזמן מילוי מים, למשל, וגם ניסו לתעד ולמנוע את הפלישות התכופות של מתנחלים ממאחזים סמוכים ועדריהם לכפר. בימי הפינוי מליחאת עזר למשפחתו ולאחרים לפרק את הבתים, והמשיך לתעד במצלמה שלו את פלישות המתנחלים.
מליחאת נפצע בראשו במהלך התקיפה, אושפז בבית החולים ברמאללה ושוחרר באותו לילה. מכיוון שגורש מביתו, משפחתו עברה להתגורר אצל קרובי משפחה בבית שנמצא בתהליכי בנייה בעיירה טייבה הסמוכה.
"מה שעברנו זה לא צודק. קשה להסביר", אומר מליחאת, כשראשו עדיין חבוש והוא סובל מכאבים. הוא תיאר בשקט את התקיפה, שהחלה בשבת בערב, כשארבעה מתנחלים ניסו למנוע מהקהילה לפרק דיר, שהיה קרוב יחסית למאחז. בהמשך הם הזעיקו מתנחלים נוספים, שפתחו במסע אלימות.
"ראיתי איך הם היכו את האנשים, ירו עלינו. נראה שהם רצו להרוג", מעיד מליחאת. "כשראינו שהם קראו למתנחלים נוספים, כולם ברחו. כשאני וקרובי משפחתי ברחנו, מתנחל ירה לכיוון הרגליים שלנו והם קראו לנו לעצור. זרקו עלינו אבנים, עד שהגענו לתחתית הוואדי, שם הם הגיעו מכל כיוון".
בתחתית הוואדי – שנמצא בין הכפר לקהילת ואדי סיק שפונתה בתחילת המלחמה – היו שבעה פלסטינים ואבישי מוהר, פעיל וצלם ישראלי, שהותקף גם הוא, וציוד הצילום שלו נגנב. מליחאת מספר: "היכו אותנו בראש, באבנים, אמרו לנו לשבת על הקרקע, כל המכות היו כשישבנו, לא נתנו לנו לקום. בהתחלה הם היכו אותי, את דודי ואת אבישי. איבדתי את ההכרה לשתיים-שלוש דקות, ירד לי דם מהראש. בוואדי אין קליטה, אז לא יכולנו להתקשר למשטרה או לצבא, וגם לא רואים אותך מהכביש הראשי. לי הרביצו בחמש אלות, באבנים ובבוקסים, בכל דבר. הם היכו את כולנו כקבוצה".
לדברי מליחאת, היה במקום מבוגר אחראי אחד: "מתנחל אחד הסתכל, ובהמשך ירה לעבר אנשים שברחו, גם לכיוון שלנו. הוא דיבר עם המתנחלים, אמר להם מה לעשות, היה מנהל הפעולה. הוא אמר, 'תביאו את זה, תכו את זה, תלכו לשם'".
משם הקבוצה נלקחה לאזור סמוך, שם ראו קרוב משפחה של מליחאת ותושב נוסף. "הם לא אזקו אותנו, אלא הורו לנו ללכת איתם וירו. כשהגענו ראינו שני אנשים בלי הכרה ליד קיר (אבנים), והיה הרבה דם. פחדנו שהם מתים", מספר מליחאת. בשלב מסוים המתנחלים שחררו את מוהר, הישראלי היחיד בקבוצה.
מליחאת מעיד שהמתנחלים, שהיו בערך 30 איש, איימו עליהם שלא יחזרו לכפר. "הם אמרו: 'רק אנחנו נהיה פה, הצבא והמשטרה לא יוכלו להגן עליכם'. הם דיברו בעברית ובערבית, חצי חצי. את חלק מאלה שתקפו אותנו ראיתי בכפר בימים שלפני התקיפה. חלקם היו רעולי פנים, זה היה מפחיד". מליחאת ציין כי אחד מהמתנחלים האלה היה לבוש במדי צבא.
מתחילת המלחמה גורשו יותר מ-60 קהילות ומקבצי רועים פלסטיניים, והוקמו לפחות 14 מאחזים על חורבותיהם או בסמוך להם. אחת הקהילות שנפגעו היא ואדי סיק שגורשה באלימות קשה, שכללה התעללות ואף תקיפה מינית – אירוע שהוביל לסגירת יחידת "ספר המדבר".
במע'ייר א-דיר גרו 150 משפחות, שחיו במקום משנות ה-80. הקהילה הועברה לשם על ידי המנהל האזרחי מאזור סמוך, שעליו הוקם בסיס צבאי. תצלומי לוויין שפרסם ארגון "כרם נבות" מוכיחים שהקהילה היתה במקום לפחות מ-1984. עם הקמת המאחז החדש לפני כשבוע וחצי, הכפר הוקף מכל צדדיו על ידי ארבעה מאחזים.
הכפר שכן צפונית לרמאללה, בלב אזור ששטחו כ-150 אלף דונם בין כביש אלון ליריחו. כפי שדיווחנו באוגוסט 2023, מתנחלים השתלטו כמעט על כל השטח באמצעות הקמת מאחזים וגירוש קהילות פלסטיניות. אחרי הגירוש הנוכחי, נותרו באזור רק הקהילות מערג'את וראס אל-עוג'א, בדרום בקעת הירדן.
לדברי מליחאת הסיבה להתקפה ברורה: "כדי שלא ננסה לחזור, כמו שקרה בכפר זנותה (כפר בדרום הר חברון, שתושביו ניסו לחזור כמה פעמים לאחר שגורשו ממנו, ובג"ץ פסק שעל המדינה לאפשר את חזרתם ולהגן עליהם; א"ז). הם אמרו שאם נחזור לכפר הם יהרגו אותנו בבתים, והאקטיביסטים לא יגנו עלינו. הם כבר רצו להרוג שניים בוואדי, כדי שנראה את זה. ואז הרחפן של הצבא הגיע, והצבא הגיש עזרה ראשונה, והם הובילו אותנו לכביש הראשי והזמינו אמבולנס פלסטיני שלקח אותי לרמאללה".
במסמך שקיבל מליחאת מהחובש הצבאי שטיפל בו, נכתב כי סבל מחבלות בראשו. העובדה שאיש מהפלסטינים לא נעצר – פרקטיקה נפוצה בגדה באירועים שבהם מתנחלים תוקפים – מעידה כי גם בצבא הבינו את אופי האירוע. "אם הצבא לא היה מגיע אלינו, היינו מתים", אומר מליחאת. "גנבו את הטלפונים, כסף, את המצלמה שהיתה לי, את הכל".
בביתו הזמני החדש של מליחאת אין חלונות, טיח או ריצוף, והמשפחה ישנה בחדר אחד שיש בו ספות, מזרונים ומטבח מאולתר. מליחאת אומר שהתחושה אחרי הפינוי קשה: "הקהילה גרה במקום חמישים שנה. החיים השתנו הרבה. אנשים עברו לביתוניא, לתורמוס עיא, למערב רמאללה, יש לי חברים שם והתרחקתי מהם".
לגבי הפעילים שהיו איתם לאורך שנים אומר מליחאת: "בלעדיהם לא היינו שותים מים, לא היינו חיים או אוכלים. הם הגנו עלינו כל הזמן. אבל כשמתנחלים רוצים לתקוף הם לא מפחדים מהצבא, מהמשטרה, מהפעילים או מהפלסטינים. הם עושים מה שהם רוצים. הם מחוץ לחוק".
מוהר, הפעיל והצלם שהותקף, הגיע לבקר את מליחאת, וסיפר ל"שיחה מקומית": "ארבעה מתנחלים הסתובבו בכפר לפני כן. התקשרתי למשטרה, ובא צבא וליווה אותם בעדינות החוצה. החיילת אמרה שהפלסטינים בכל מקרה עוזבים, אז הם לא צריכים להיות פה. בהמשך ארבעת המתנחלים חזרו למאחז, ואז כשהפלסטינים התחילו לפרק דיר כבשים שיותר קרוב למאחז, הם ניסו למנוע את הפירוק, חיפשו לריב.
"אחד המתנחלים דחף את אחד הפלסטינים, ואז התחילו לתת מכות. אחר בעט בי, והתחילו זריקות אבנים משני הצדדים. זה נגמר מהר, והמתנחלים הקפיצו עוד מתנחלים. תוך דקות הגיעו הרבה, התחילו לדחוף ומכות ואבנים. אחד המתנחלים חטף אבן גדולה בראש, ואז נפל והתעלף. גם אחד הפלסטינים חטף אבן בפרצוף. כשהמתנחל התעלף אחד הנערים לקח לו את האקדח מהחגורה והחל לירות באוויר.

"באיזשהו שלב הרגשתי מסוחרר, אמרתי שאם הם ממשיכים הם הורגים אותי". אבישי מוהר, פעיל וצלם ישראלי, מתעד מתנחלים בכפר מוע'ייר א-דיר, ב-22 במאי 2025 (צילום: אורן זיו)
"התחלנו לברוח, והגיע עוד מתנחל עם M16 שירה עלינו. ברחנו תוך כדי שהם זורקים אבנים ויורים. כמה פלסטינים עלו על משאית והצליחו לברוח, והשאר ברחו לכיוון הוואדי. בדרך תפסו אותי שני מתנחלים ולקחו לי את המצלמות. אחד מהם אמר לשני: 'תיקח לו הכל', הם עשו לי חיפוש בכיסים ולקחו את הטלפון והארנק והמטען, אפילו את המכסה של העדשה.
"בשלב הזה הפלסטינים היו רחוקים ממני. התחלתי לרוץ לכיוונם, ואז אחד המתנחלים שירה לפני כן התחיל לירות לכיוון שלי. עצרתי במקום, הרמתי ידיים וצעקתי בעברית. הוא קרא לי לבוא, אבל המשכתי להתקדם לכיוון הפלסטינים. מעלינו התאספו מתנחלים, כך שהיינו סגורים מכל הכיוונים. היו שם עוד נערים עם אלות. ברגע שהגענו אליהם, המתנחלים תפסו אותנו, לקחו את הטלפונים מכל מי שהיה לו ושברו אותם על הרצפה, והתחילו להרביץ עם אלות, אבנים ובעיטות. מהרצפה ראיתי שמכים את עומר עם אלה בראש.
"באיזשהו שלב הרגשתי מסוחרר, אמרתי שאם הם ממשיכים הם הורגים אותי, לא הצלחתי להרים את הראש מהרצפה. אחד אמר לאחרים או לי – לא נהרוג אותך, אבל נוריד לך את הביצים. ניסו לפסק לי את הרגליים ולתת לי מכות בביצים, אבל הספקתי להתהפך על הבטן, אז הם לא הצליחו ונתנו לי מלא מכות מאחורה. אחר כך אמרו לי ללכת לכביש. לאט לאט קמתי והלכתי לכביש, פגשתי שם מתנחלים חמושים, ביניהם כמה שהכרתי, עד שהגיע צבא והזמין לי אמבולנס".
פנינו למשטרה בשאלה אם בוצעו מעצרים לאחר התקיפה. תגובתם תתפרסם אם וכאשר תתקבל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית