דוח מבקר המדינה על הנגב הוא מופע מביש של האשמת הקורבן

כל עוד מדינת ישראל תמשיך להתייחס אל האזרחים הבדואים כאל פולשים זרים באדמתם, המשבר רק ילך ויחריף. אישה בדואית יושבת על הריסות ביתה באום אל-חיראן, ב-18 בינואר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר תחת הכותרת "היבטי משילות בנגב – ביקורת מעקב מורחבת", מציג תמונת מצב קודרת על הנעשה בדרום הארץ. הדוח מרבה לזעוק על "היעדר משילות", פשיעה גואה ו"פלסטיניזציה" של צעירי הנגב, אולם קריאה ביקורתית ומעמיקה, מבעד למציאות החשופה בשטח ולניתוח המשפטי-תכנוני, מגלה תמונה מעוותת מן היסוד. המבקר מתבונן על תושבי הנגב הערבים-בדואים דרך כוונת הרובה ומשקפי השב"כ, תוך שהוא הופך באבחת קולמוס את הקורבן לאשם ומתעלם לחלוטין מן האלימות הממסדית הדורסנית המופעלת נגדם.

כך נוצר היפוך מוסרי ומוסדי: המדינה – שאינה מספקת הכרה, תכנון, תשתיות ושירותים בסיסיים לעשרות אלפי אזרחים – מופיעה בדוח כמי שסובלת מהיעדר משילות; ואילו האזרחים החיים תחת מדיניות ארוכת שנים של נישול, הזנחה וקרימינליזציה, מוצגים כמי שמאיימים על הסדר הציבורי. במובן זה, הדוח אינו רק מסמך ביקורת מנהלי; הוא חלק ממנגנון רחב יותר של ייצור ידע שלטוני, המתרגם מצוקה אזרחית ותכנונית לשפה של איום, עבריינות וביטחון.

>> משרד הבריאות מתנה מתן שירותים לבדואיות ב"התנהגות טובה"

בסוף שנת 2023 מנתה האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב כ-325 אלף איש. מתוכם, כ-90 אלף בני אדם חיים מחוץ ליישובים המוכרים, בין היתר ב-37 כפרים בלתי מוכרים, בתנאי מחיה קשים וללא גישה סדירה לחשמל, מים, ביוב, כבישים ושירותי תברואה. כאשר דוח המבקר מלין על "פגיעה בתשתיות" לאומיות ועל התחברויות בלתי מוסדרות ומסוכנות לרשתות החשמל והמים, הוא מתחמק מהשאלה המכרעת: כיצד אמורים בני אדם לשרוד כאשר המדינה מונעת מהם, במשך שנים, חיבור חוקי ובטוח לתשתיות בסיסיות?

המוסר הכפול ניכר גם בפרקי הדוח העוסקים באיכות הסביבה. התושבים מוצגים כמי שאחראים להשלכת פסולת ולשריפתה, אך אחריות הרשויות לאי-אספקת שירותי איסוף אשפה, תברואה ופינוי פסולת בכפרים הבלתי מוכרים נדחקת לשוליים.

לנגד עינינו מתרחש בנגב משבר עקירה חסר תקדים, שהמדינה אינה מסתפקת בניהולו באמצעות הריסות ואכיפה, אלא מבקשת לעגנו גם כמודל תכנוני. בין השנים 2013–2025 נהרסו בנגב כשבעה מבנים בממוצע ביום. תחת הממשלה הנוכחית הואץ קצב זה לממדים חריגים: מאז שנת 2023 בוצעו בנגב יותר מ-14 אלף הריסות, ובשנת 2025 לבדה נהרסו 5,742 מבנים, מתוכם 1,106 שימשו למגורים. אין מדובר באכיפה נקודתית של דיני התכנון, אלא במדיניות מרחבית המייצרת עקירה, ריכוז וזמניות מתמשכת. כפרים שלמים נדחקים או נמחקים ממקומם כדי לפנות שטח להקמת יישובים ושכונות המיועדים לאוכלוסייה יהודית, דוגמת היישוב דרור הנבנה על חורבות אום אל-חיראן, או היישוב טליה המתוכנן במקומו של הכפר אום רתאם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בהיעדר פתרונות קבע מוסכמים, הולמים ושוויוניים, מקדמת המדינה מסגרת של מגורים זמניים ושיכוני מעבר: מבנים יבילים, תשתיות חלקיות וזמניות, דרכי גישה מינימליות, פתרונות ביוב פרטיים והיעדר חובה ממשית לחיבור לרשת החשמל הארצית. כך, מחדל המדינה בפיתוח תשתיות קבע אינו נפתר אלא מוסב לסטנדרט תכנוני מופחת, המוחל על האוכלוסייה הבדואית בלבד.

את המהלך הזה אני מכנה במחקרי "דוקטרינת ההסוואה": מעבר מנישול קנייני גלוי לנישול תכנוני-מנהלי. בעבר נשען המנגנון לשלילת זכויותיהם של הבדואים בנגב על דוקטרינות קנייניות קשיחות, ובראשן מה שניתן לכנות "הלכת הנגב המת". הלכה זו התבססה על סיווג מרחבי הנגב כקרקע "מוואת" – אדמה "מתה", או שוממה – והציבה בפני התושבים הבדואים רף הוכחה כמעט בלתי אפשרי לזיקה היסטורית לחזקה על הקרקע ולעיבודה. בדרך זו הוסבה בדיעבד נוכחות ילידית ארוכת שנים ל"פלישה" ול"הסגת גבול", וההיסטוריה המקומית נדחקה אל מחוץ לשדה המשפטי.

כיום, אותה תכלית מקבלת לבוש מוסדי חדש: לא עוד שיח קנייני מפורש של שלילת בעלות, אלא מערך תכנוני, מנהלי ואכיפתי הנחזה לניטרלי. מפות תכנון, הליכי מכרזים, גבולות שיפוט ונימוקים של "אינטרס ציבורי", "מנהל תקין" ו"הסדרה" משמשים כטכנולוגיות שליטה מרחבית. פרשת ראס ג'ראבה ממחישה היטב את הדוקטרינה הזו: תביעת הפינוי נגד כ-500 תושבי הכפר מוצגת כמהלך של אכיפת דין ותכנון לטובת הרחבת דימונה והקמת שכונת רותם / דוד לוי, אך בפועל היא משמשת להעתקת קהילה בדואית ממקומה ולכפיית פתרון מרחבי נפרד בחסות שפה מנהלית של חוקיות, סדר והסדרה.

משילות אינה נמדדת רק ביכולתה של המדינה להפעיל כוח ולגבות חובות. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בכפר תראבין בנגב, ב-31 בדצמבר 2025 (צילום: דודו גרינשפן / פלאש90)

על רקע מציאות כוחנית זו, הדיון של דוח המבקר ב"פלסטיניזציה" כ"איום אסטרטגי" הוא המשך ישיר למבט שלטוני הרואה באוכלוסייה הערבית-בדואית לא ציבור אזרחי בעל זכויות, אלא בעיה ביטחונית ודמוגרפית שצריך לנהל. מסגור קשרי משפחה ונישואין כ"יבוא נשים" אינו תיאור תמים של תופעה חברתית; הוא שיח מחפצן ומפליל, המתרגם קשרים אנושיים ומשפחתיים לשפה של חדירה, סכנה ואיום.

האיום האמיתי אינו זהותם של הצעירים הבדואים, אלא הפקרתם הממוסדת למציאות של עוני, הריסות, אי-הכרה, תשתיות חסרות ומסלולים תכנוניים של העתקה כפויה ומגורים זמניים. באותו אופן, כאשר הדוח בוחן תאונות דרכים דרך הפריזמה של "תרבות נהיגה עבריינית", הוא מתכחש לאחריות המדינה לתשתית תחבורתית רעועה, לכבישים לא מוסדרים, להיעדר שירותים נגישים ולתכנון מרחבי שמייצר סיכון יומיומי. כך הופכת מדיניות של הזנחה מתמשכת לכתב אישום נגד קורבנותיה.

משילות, במובנה הדמוקרטי, אינה נמדדת רק ביכולתה של המדינה להפעיל כוח ולגבות חובות, או בהיקף הכוחות המיוחדים והפקחים הנשלחים למחוק קהילות מעל פני האדמה; היא נמדדת בראש ובראשונה ביכולתה להכיר באזרחיה, לספק להם תשתיות בסיסיות, לתכנן עבורם מרחב חיים ראוי, להבטיח שוויון בפני החוק ולממש החלטות ממשלה שנועדו לקדם את זכויותיהם. כל עוד מדינת ישראל, כפי שעולה מהלך הרוח של דוח המבקר, תמשיך להתייחס אל האזרחים הבדואים כאל פולשים זרים באדמתם וכבעיה ביטחונית ודמוגרפית שיש להדביר באמצעות סנקציות וקנסות, כפייה וטיהור מרחבי – המשבר רק ילך ויחריף. הפתרון דורש שינוי פרדיגמה יסודי ומוחלט: מעבר ממדיניות של נישול, הזנחה וקרימינליזציה, למדיניות המבוססת על צדק מרחבי, הכרה מלאה, כבוד הדדי והתייחסות שוויונית לאזרחים הערבים-בדואים כאל בעלי זכויות מלאות במולדתם.

עו"ד מרואן אבו פריח הוא רכז סניף עדאלה בנגב