שנה אחרי, הריסות אום אל-חיראן לא פונו והתושבים לא מתאוששים

"האדמה ריקה לגמרי, כאילו לא היו שם אנשים". הריסות הכפר אום אל-חיראן, ב-22 בנובמבר 2025 (צילום: מיה אויס)

מרים אבו אל-קיעאן הסתובבה ביום שבת בין חורבות הבית שלה, שאותו נאלצה המשפחה להרוס לפני שנה, כחלק מהפינוי הכפוי של הכפר אום אל-חיראן שבנגב לצורך הקמת יישוב יהודי-דתי במקום. "בכל פעם שאני פה, זה עצוב ומרגש", אמרה בזמן שבנותיה עסקו בחילוץ ספרי לימוד שנותרו מאחור. "אני נזכרת בתמונה של הבית שלנו, איך הוא היה מלא חיים ואנשים, ועכשיו הכול הרוס, אין זכר לבן אדם. זה עצוב לי. גם הילדות שלי עצובות כל הזמן, הן רוצות לחזור, כל הזמן שואלות".

כמאה תושבים, פעילים ומנהיגים פוליטיים התכנסו בשבת בבוקר כדי לציין שנה להריסת אום אל-חיראן. לא הרבה השתנה מאז. היישוב היהודי שהיה אמור לקום שם טרם נבנה וההריסות לא פונו. הכפר ההרוס נראה כמו אזור אסון, כמעט כמו שכונה ששוטחה בעזה. התושבים עדיין גרים במגורים זמניים, חלקם נמצאים גם הם בסכנת הריסה, מכיוון שהבטחות המדינה לפתרונות, בתנאי ש"יפנו מרצון", לא מומשו ברובן.

האירוע התקיים על חורבות המסגד של הכפר – המבנה היחיד שהתושבים סירוב להרוס בעצמם. את הבתים הם כן הרסו, כדי להימנע מקנסות ענק ומהטראומה הנוספת של הריסה אלימה. למרות זאת, ב-14 בנובמבר 2024 פשטו מאות שוטרים, כולל מסוק ויחידות מיוחדות, על הכפר הריק, והרסו את המסגד.

מאות שוטרים פשטו על הכפר הריק. הריסת המסגד באום אל-חיראן, ב-14 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

על חורבות אום אל-חיראן היה אמור לקום, כאמור, יישוב יהודי, שבתחילה אמור היה להיקרא חירן. בינתיים שמו של היישוב שונה לדרור, אולי כחלק מניסיון להסוות את ההיסטוריה של המקום. במקום שבו שכנו בתי התושבים והמסגד אמור יוקם פארק. בינואר השנה נסגרה הגרלה של רשות מקרקעי ישראל ביישוב דרור, שבמסגרתה הוגרלו 345 מגרשים של 250–850 מ"ר לבנייה עצמית של צמודי קרקע. לא ידוע מתי אמורות להתחיל העבודות במקום.

"זה דווקא טוב שלא עשו כלום", אמרה אבו אל-קיעאן. "זה נותן תקווה שאולי התוכנית לא תתממש וייתנו לנו לחזור. טוב שיש עדיין את שרידי הבית, איכשהו יש לאן לחזור, לא מחקו את כל הנוכחות שלנו. אבל יש בתים שהיו בכניסה לכפר שמחקו אותם, האדמה ריקה לגמרי, כאילו לא היו שם אנשים".

ההריסה לפני שנה היתה רק שלב אחרון במסע ההתעמרות בכפר, שנמשך שנים. סיפורו של אום אל-חיראן מכיל בתוכו את כל המרכיבים של היחס הממסדי לתושבים הבדואים: מההחלטה להרוס יישוב שלם כדי לפנות שטח לגרעין של מתנחלים, כאילו שחסרות אדמות ריקות באזור; דרך הסירוב לבחון כל חלופה של הכרה בכפר ושכנות לצד תושבים יהודים, והכחשת הקשר ההיסטורי של התושבים לאדמתם, אף שהממשל הצבאי שלח אותם לגור שם בשנות ה-50; ועד לקרב שמנהלת המדינה נגדם בכל החזיתות. בין השאר, כלל הקרב הזה את אישור בג"ץ לפינוי, את ביטול ההסכם שנועד לפצות את כלל התושבים ושנחתם על ידי ראש רשות הבדואים, ואת התעקשות על הפינוי הכפוי, אף שהתושבים שיוועו לפשרה ולפתרונות דיור.

הסיפור כולל גם את ההסתערות של מאות שוטרים על הכפר בשעות הבוקר המוקדמות בינואר 2017 ואת הירי חסר ההבחנה שהוביל למותם של יעקוב אבו אל-קיעאן והשוטר ארז לוי; ולאחריו את ההסתה נגד אבו אל-קיעאן, שהגיעה מהמפכ"ל ומרבים אחרים במערכת הפוליטית, והסתכמה בהתנצלות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-2020, ללא כל הכרה אמיתית בעוול או פיצוי. בעוד במשטרה טענו מהרגע הראשון שמדובר ב"פיגוע", ב"שיחה מקומית" פרסמנו זמן קצר לאחר האירוע עדויות שסותרות את גרסת המשטרה, ובהמשך פורסמו תחקירים נוספים שחשפו את שקרי המשטרה באותו יום.

"בנפש הגזענית אין מקום לאחר"

חבר הכנסת לשעבר טאלב א-סנע אמר באירוע בשבת: "המראה הזה, של הריסות הבתים, אומר את הכל, יותר מאלף מילים. כאן היו חיים, כאן היו חלומות, כאן שיחקו ילדים, כאן התבגרו צעירים שהיו להם הרבה תקוות והאמינו שאולי תהיה להם הזכות לחיות ביישוב שלהם. וכאן מתנפצים החלומות, על האטימות של שרים ועל האטימות של הממשלה". לדבריו, צריך להותיר את ההריסות על כנן. "צריך להשאיר את זה כאנדרטה שמסמלת את חוסר השוויון, האפליה, הגזענות, את העובדה שהורסים אצל הבדואים כדי לבנות ליהודים. אנחנו רוצים שייבנו לכולם – גם ליהודים, אבל גם לבדואים. בנגב יש מקום לכולם, אבל בנפש הגזענית אין מקום לאחר".

"חיים בפחד מהרס נוסף". מרים אבו אל-קיעאן לצד הריסות ביתה בכפר אום אל-חיראן, ב-22 בנובמבר 2025 (צילום: מיה אויס)

אחת ההשלכות המרכזיות של הרס כפרים ושכונות שלמות הוא התפרקות הקהילה: כל משפחה מתפזרת למקום אחר – רבים למגורים זמניים ולא מסודרים. מרים אבו אל-קיעאן סיפרה על הבית שבו היא מתגוררת בעיירה חורה: "זה מקום חדש, שונה. כל החיים היינו בלי מים (זורמים) ועכשיו יש מים, עשיתי גינה יפה וזה מנחם אותי ומאפשר לי לשכוח טיפה את המחשבות על הכפר. זו, בכל זאת, אינה האדמה שלנו. המגרש אינו שלנו, הכול באוויר אצל הממשלה הזו. אנחנו חיים בפחד מהרס נוסף. אנחנו נכנסים שוב ושוב לחובות, אין לנו את הכוחות שהיו לנו. אבל בכל זאת יש לנו תקווה שאולי זה יסתיים מתישהו, זה יתייצב ולא נצטרך לדאוג מעוד הרס והרס".

אום אל-חיראן אינו לבד. הריסתו היא חלק ממגמה רחבה של הממשלה הנוכחית למחוק כפרים שלמים. לפי המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, מתחילת כהונת הממשלה בדצמבר 2022 נהרסו חמישה כפרים שלמים, בהם ואדי אל-חליל, ועוד לפחות עשרה חלקים גדולים משכונות. בכפר א-סיר, למשל, המדינה הרסה בספטמבר יותר מ-35 מבני מגורים.

עוד עולה מנתוני המדינה והערכות המועצה כי מתחילת 2023 נהרסו 11 אלף מבנים, מהם 2,500 בתי מגורים, וכ-10,000 איש נותרו חסרי בית. כעת, הכפר ראס ג'ראבה שליד דימונה עומד בפני הריסה מוחלטת, לאחר שנפסק בבית המשפט העליון כי 600 תושביו, שחיו במקום לפני 1948, ייאלצו לפנות אותו תוך 90 יום. מדיניות זו אינה מוגבלת רק לנגב. פחות מ-20 קילומטר משם, מהצד השני של הגדר, נמצאים כפרי מסאפר יטא, שסובלים מאותה מדיניות של הרס, נישול וגירוש.

ד"ר מיה אויס היא פוסט דוקטורנטית במרכז ל- Digital Humanities and Multilateralism במכון ללימודים מתקדמים בז'נבה