בסיקור "טרור הילדים", כתבי החדשות הפכו לשופרות של בן גביר

הכתב נכנס למצב הסברה. צילום מסך מתוך הכתבה בחדשות 12. השואל הוא הצעיר הפלסטיני, המשיב – הכתב אורי איזק

לאחר ששלושה מחמישה פיגועים שאירעו לאחרונה בירושלים בוצעו בידי נערים פלסטינים בני 13-14, התקשורת הישראלית נזכרה לעסוק בצעירים החיים במזרח ירושלים. בימי שגרה, הערוצים לא ממש מתעניינים בשלום הילדים הפלסטינים – שמאות מהם נעצרים מדי שנה בפשיטות ליליות, למרות נוהל חדש של המדינה שאמור למנוע זאת. גם באלימות שהם נחשפים אליה מדי יום מחלון ביתם או בדרכם לבית הספר, בהריסות הבתים ובדיכוי המחאות, אף אחד לא מתעניין.

אבל עכשיו הכתבים האמיצים יצאו לשטח, כלומר לשער שכם, כדי להתחקות אחרי הסיבות לכך שצעירים פלסטינים יוצאים לבצע פיגועים, בשתי כתבות – בכאן 11 ובחדשות 12. אמנם מדובר בשלושה נערים, מתוך עשרות אלפים שמתגוררים במזרח העיר, שביצעו תקיפות בסכין או באקדח בשבועות האחרונים, אבל בעיני הכתבים הנחושים כל פלסטיני חייב הסברים למעשיהם – בדומה להגיון שלפיו פלסטינים צריכים להיענש קולקטיבית אם קרוב משפחה ביצע פיגוע. "הם גיבורים, הפיגועים גרמו ליהודים להיות בלחץ", אמר צעיר בשער שכם לכתב כאן 11. עכשיו הכל ברור.

כתב התחום הערבי בכאן 11, עומרי חיים, הפיק כתבה על "טרור הילדים הזה, שלאחרונה מרים ראש", כפי שהגדירה זאת המגישה מיכל רבינוביץ' במהדורה. "שלושה אלמנטים המשולבים זה בזה הם אלה שיוצרים את הארס שבגינו ובשמו יוצאים אותם מחבלים צעירים לעשות את הפיגועים הרצחניים האלה", קובע חיים, ומפרט: "האחד חינוך, או ליתר דיוק התכנים בספרי הלימוד הפלסטינים, שנלמדים בחלקם במזרח ירושלים… האלמנט השני הוא התמיכה שמקבלים המחבלים, בלי קשר לגילם, מבית ומהסביבה שממנה באו". והאלמנט השלישי, לפי חיים, הוא אולי החזק ביותר, הוא, כמובן, "הרשתות החברתיות".

אף מילה על הכיבוש. אף מילה על ההקשר הרחב של האירועים. אף מילה על מספר ההרוגים הפלסטינים, שהגיע לשיא של 17 שנה ב-2022; וחודש ינואר 2023, שהיה הקטלני ביותר בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מאז 2015.

לתוך הבלילה הזאת הכניס הכתב ציטוט של מוסא עלקם, אבי היורה מנווה יעקב שהרג שבעה אנשים, שבו הוא מתגאה בבנו. בעיה אחת: חיירי עלקם, היורה, אינו אחד משלושת הנערים המדוברים, וכלל לא היה קטין. מיד לאחר מכן מוצג בכתבה סרטון שבו מוצגת אמא של חמוש בג'נין שנהרג, שמספרת על שמחתה על הרובה שהשיג, מבלי שמצוין שמה, שם בנה או מה ההקשר שבו נורה. בכל מקרה, ברור שלא מדובר בקטין או במזרח ירושלים. כאן הבעיה היא אפילו לא חוסר ההקשר, אלא כשל לוגי, אולי מתוך הנחה שבעיני הצופים כל הפלסטינים חד הם, ולכן אפשר לערבב פנימה ציטוטים שכלל אינם קשורים לנושא הכתבה.

כתב חדשות 12, אורי איזק, יצא גם הוא לשער שכם לכתבה דומה, אך במקרה שלו נראה שהוא מעוניין יותר להציג את דעתו מאשר להקשיב לתשובות. "קשה עדיין לעכל שלא מדובר כאן במחבלים בוגרים, מונעים מאידיאולוגיה, אלא בילדים שהפכו גם הם לפצצות מתקתקות", מכריז איזק בתחילת הכתבה, כי ברור שאייטם על פלסטינים במהדורה המרכזית מעניין רק כשהם עומדים להתפוצץ. גם איזק מאשים את הרשתות החברתיות, שגורמות לכך שבני הנוער "מושפעים ומוכנים מבחינתם לצאת לקרב".

איזק עומד בשער שכם, ומציין כי "בעיר העתיקה היום, קשה לקבל תשובה מחבורות הנערים לשאלה אחת: איך יכול להיות שנער בן 13 לוקח סכין ומבצע פיגוע?". קצת מוזר, לנוכח העובדה שכבר בשנה א' בלימודי עיתונות לומדים שאם לא קיבלת תשובה, כנראה שלא שאלת את השאלה הנכונה.

"לך תשאל את המשפחה שלהם למה עשו ככה", עונה לו צעיר אחד בחוסר סבלנות מופגן. אך הכתב מתעקש, ושואל אותו אם הוא הולך עם סכין, כאילו שהוא מאבטח בכניסה לקניון או במחסום. הצעיר השני עונה בזעם: "לא! הוא לא הולך עם סכין ולא עם כלום!". הכתב עוזב את חבורת הצעירים, שנראה כי לא הבינו מאיפה נפל עליהם התשאול הביטחוני הזה. אבל התקשורת לא מתייאשת. "כשמנסים עוד קצת ומגרדים את מחסום הפחד", מבהיר איזק, משל היה חוקר שב"כ, "מצליחים בכל זאת להגיע אליהם וללמוד משהו על המכניזם של מה שקורה בשבועות האחרונים, בעיקר במזרח ירושלים".

מיד לאחר מכן, עובר כתבנו לחשוד הבא, צעיר בעיר העתיקה. הפעם זה מצליח לו. הוא שואל את הצעיר איך יכול להיות שילדים בני 13-14 לוקחים סכין ודוקרים אנשים ברחוב. הצעיר עונה לו בשאלה: "של מי הארץ הזאת?". הכתב לא מתבלבל ונכנס מיד למצב הסברה, ועונה: "הארץ של היהודים". לא לאזרחים, לא לתושבים, לא למי שחי בה, חס וחלילה. הצעיר לא נשאר חייב, ועונה לו: "לא, אחי, היא לא הארץ שלכם, זאת הארץ של הערבים".

הכתב ממשיך שואל: "וזה בסדר שבגלל זה מישהו ירצח שבעה אנשים בפיגוע?". גם פה, כמו בכתבה של כאן 11, עברנו פתאום – בבלבול מכוון – מכתבה על "טרור ילדים" לפיגוע בנווה יעקב, שמבצעו לא היה ילד. "כן, אין בעיה", עונה הצעיר. והכתב ממשיך להקשות: "אם הוא היה רוצח אותי? זה בסדר?". "זה גם כן בסדר", עונה הצעיר.

לקטינים פלסטינים אין הגנות גם בתקשורת

ההזדמנות היחידה, בשתי הכתבות האלה, שבה מוזכרת המילה "כיבוש" היא כשאיזק מראיין צעיר בשער שכם, שמסביר לו ברוגע: "זאת התוצאה של מדיניות הכיבוש, הלחצים ש… למשל, הילד הקטן הזה בגיל 13, רואה שאח שלו בכלא ושהיהודים מכים אותו במחסום". הכתב לא מאשר ולא מכחיש. "הכל  כאן מחובר להכל", הוא אומר. "מבחינת הצעיר המזרח ירושלמי, מה שקורה באל אקצא, בשכם, בג'נין, בחברון ואפילו ברצועת עזה, יכול להיות בכל רגע הגפרור שמדליק את האזור". ועדיין, איזק ממשיך בלי להתייחס לאותו קשר שהוא עצמו הכריז עליו.

צעיר אחר בכתבה דווקא מפנה לכתב שאלה: "האנשים שמתים בג'נין, האנשים שמתו בעזה ועדיין מתים, מה, הם לא בני אדם?". לשאלה של מי הארץ הזאת לא היתה לאיזק בעיה לענות, אבל מול השאלה הזאת, הוא שואל, "מה הקשר בין ג'נין לירושלים?", והצעיר עונה בפשטות: "כולם ערבים, הכל אסלאם, הכל פלסטין בסופו של דבר". מעניין אם הכתב היה שואל בירושלים למה מעניין את האנשים מה שמתרחש בשדרות, או אפילו יהודים בניו יורק.

בשתי הכתבות לא מצוינת העובדה שהמרואיינים כנראה ברובם תושבים, שישראל כבשה, שאינם אזרחים שיכולים, למשל, להצביע בבחירות. גם לא מוזכר במילה המצב הכללי במזרח ירושלים, שהיא שטח כבוש לפי כל סטנדרט בינלאומי.

בכתבה בכאן 11, הכתב מציין ששניים מהנערים הם ממחנה הפליטים שועפט, אבל לא מתייחס כלל למצב במחנה, ולא מדבר על האנשים שכלואים בצד הלא נכון של חומת ההפרדה, על מצב התשתיות החמור, על העובדה שהם משלמים ארנונה לעיריית ירושלים אך לא מקבלים תמורתה דבר, או על הענישה הקולקטיבית שמוטלת עליהם אחרי כל פיגוע.

יש הרבה מה לומר על צעירים שיוצאים עם סכין או אקדח מול חיילים, שוטרים ומתנחלים, כשהסיכוי שימותו גבוה מאוד. אך זו אינה הדרך להתעמק בנושא. באף אחד מהכתבות האלה, למשל, לא רואיין מומחה, איש חינוך או פעיל פלסטיני.

נקודה לא פחות חשובה, שבלטה בשתי הכתבות, שכפי שלצעירים הפלסטינים אין הגנה מפני האלימות של הרשויות בישראל, גם כלי התקשורת לא מחילים עליהם את ההגנות הבסיסיות, שחלקן קבועות בחוק – למשל אזכור שם התוקפים, בניגוד למשל לשם הצעיר היהודי שהיה מעורב ברצח בדומא, ששמו לא פורסם; או פרסום שם ופנים של קטינים ללא טשטוש, שספק אם הכתבים ביקשו כחוק את אישור הוריהם כנדרש. אולי זה נובע מחוסר מחשבה על כך שהחוקים להגנת הילדים חלים גם עליהם, או מתוך הנחה שאיש לא יתבע.

נראה למישהו שלעיתונות האמיצה מעין זו אין השפעה על המציאות? לאחר פרסום הכתבה בכאן 11 ובעקבות הנחייה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, המשטרה עצרה את הקטין יוסף אבו אל-הווא מהעיירה אל טור, שהתראיין בכתבה. הוא שוחרר למעצר בית של יומיים ונאסר עליו להתראיין בתקשורת או להשתמש במדיה חברתית במשך חודש.