הסדרה "התבגרות": בית הספר כמרחב של ניכור והכחשה

שגרת הלימודים חשובה יותר מהחיים עצמם. צילום מסך מתוך הסדרה "התבגרות" של נטפליקס

הסדרה "התבגרות" (נטפליקס) מציגה את חברת גיל הנעורים, המשפחה ובית הספר, על רקע מקרה רצח של תלמידה. בית הספר אינו מואשם ברצח, אלא בעיוורון מוחלט לאורחות חייהם של תלמידיו. הוא מוצג כמרחב של ניכור והכחשה, שבו "שגרת הלימודים" חשובה יותר מהחיים עצמם.

האם זה נכון גם בישראל? הדוח השנתי של המועצה לשלום הילד מציג עלייה דרמטית במקרים של אלימות במשפחה, ותסמיני דיכאון וחרדה בקרב ילדים. ומנגד, במשרד החינוך עדיין לא מצאו את הדרך לכסות על המחסור החמור באנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה והייעוץ החינוכי. להבנתי, גם אם התמונה הנשקפת בסדרה היא קיצונית, היא בהחלט ראויה להתייחסות.

>> "חדר מורים": צוהר יוצא דופן אל תרבות הכאוס הבית ספרי

"זה לא קרה בכלל בשטח בית הספר"

הסדרה "התבגרות" בהפקת נטפליקס היא צפיית חובה לכל מורה ולכל הורה. זהו סיפור על נער בן 13, תלמיד חטיבת ביניים באנגליה, החשוד ברצח תלמידה. אלא שאין זאת סדרת פלילים העוקבת אחר פיענוח הרצח, שכן הכול פחות או יותר ברור וידוע כבר מהפרק הראשון. במקום זאת, הסדרה מציגה את חברת גיל הנעורים, ואת מרחבי בית הספר והמשפחה, שבתוכם התרחש הרצח המזעזע.

המרחב החינוכי מוצג בפרק השני בסדרה, והוא אכן מזעזע. בית הספר שבו למדו החשוד ברצח והנרצחת שוכן במבנה מודרני. מסדרונות רחבים, ריהוט חדיש, עיצוב נינוח, חדר אוכל רחב ידיים, חצרות מרובות, מתקני עזר כחדר מוזיקה ומגרשי ספורט, וכיתות קטנות, שבהן עד 20 תלמידות ותלמידים, מאובזרות במיטב הציוד האלקטרוני החדשני.

ולמרות זאת, אווירת הניכור והאימה זועקת מכל עבר. התלמידות והתלמידים לובשים מדים אחידים, סימן מובהק למחיקת הזהות העצמאית של כל אחד מהם. המורות והמורים עונדים תגי שם ותפקיד, כפי שנהוג בכנסים וימי עיון. לכאורה זהו סימן לפתיחות – כדי שכולם יידעו את השמות של כולם – אבל ההשפעה הפוכה. הפורמליות שמבטאים התגים מוחקת את האינטימיות של המרחב החינוכי, שבו התלמידים פשוט אמורים להכיר את מוריהם. ומדובר בבית ספר קטן, שבו כ-200 תלמידים.

מנהל בית הספר מתלונן שהורים רבים פנו אליו ושאלו "האם בית הספר שלך בטוח?". צריך להזכיר שאנחנו נמצאים יומיים לאחר מקרה רצח. ומה ענית להם? שואלת סגניתו, "עניתי שזה לא קרה בכלל בשטח בית הספר", מצטדק המנהל, בשיאים של הכחשה והתחמקות מאחריות. והוא מוסיף ורוטן שעכשיו יאלץ לגייס מאבטחים ועובדים סוציאליים.

הוראה מנוכרת נטולת דיאלוג

בלשי המשטרה עוברים בכיתות, והמורה מציג אותם: "הם רוצים לדבר אתכם על מה שקרה לקייטי [הנרצחת]. הם פה כי אכפת להם מבית הספר הזה". כמה תלמידים מגחכים כשהם שומעים את המילה "אכפת", והמורה מתפרץ, צועק בטונים גוברים והולכים: "מספיק עם זה… אמרתי להפסיק עם זה… אמרתי די!". "כולם מאוד רגישים עכשיו", מתנצלת המורה המלווה את הבלשים.

ואף שכולם רגישים, השיעורים בכיתות מתקיימים כרגיל. בכולם המורים מקרינים בפני התלמידים סרטוני וידאו המסבירים את נושא השיעור. לפי סקר (שאיני יודע להעיד על מהימנותו), 91% מהמורות והמורים באנגליה משתמשים במתודה זאת של הקרנת סרטי וידאו.

הוראה באמצעות וידאו מופיעה גם באתר משרד החינוך בישראל, ומזלנו שאין במרבית הכיתות בישראל את האמצעים הטכניים על מנת לממשה. בסרטון ניתן לכאורה להציג הסבר קולע ומדויק ביותר לכל נושא ולהמחיש אותם. אלא שאומנות ההוראה אינה אומנות הדיוק, אלא דווקא אומנות ההתאמה. כלומר היכולת להציג כל נושא בהתאם ליכולות ולצרכים של התלמידים והתלמידות הספציפיים בכל כיתה. ההצגה האקדמית המדויקת בסרט המוקרן בכיתה, כשהמורה נוכח-שותק, היא עוד סממן לניכור החינוכי. בשביל מה צריך את המורה בכיתה, אם לא בשביל הדיאלוג?

"אני מלמד היסטוריה – אני לא רואה אותו"

בעוד המשפחה בסדרה מתבוססת ברגשות אשם, בית הספר מעדיף להכחיש. שיאו של החידלון החינוכי מוצג בשיחה של בלש המשטרה עם מחנך הכיתה שבה לומד ג'ימי, התלמיד החשוד ברצח.

הבלש: ג'ימי היה תלמיד טוב, נכון?
המורה: [מנסה להתחמק] מותר לנו לדבר על זה?
הבלש: כן. רציתי לדעת אם היו סימני אומללות כלשהם …
המורה: [בקול מצטדק] אני רק מחנך הכיתה שלו, זאת אומרת …
הבלש: כן, אבל אתה המורה.
המורה: כן, אבל אני מלמד היסטוריה. אני לא רואה אותו, אתה יודע. אני לא… אני לא… כאילו אין לי מושג, אתה מבין? אני… תשמע, הילדים האלה פשוט בלתי נסבלים. מה אני אמור לעשות?

גם בישראל – שיאים של מצוקה רגשית

האם הסדרה משקפת מצב אמיתי הנכון גם לישראל? הדוח השנתי החדש של המועצה לשלום הילד (צפוי לעלות לאתר בקרוב) מעיד על עלייה חדה במצוקה הרגשית. מאז תחילת המלחמה ועד דצמבר 2024 הוכרו 23,212 ילדות וילדים עד גיל 17 כנפגעי פעולת איבה, כלומר מי שנכחו באירוע מלחמה ונותרו עם נזק פיזי או נפשי. לשם השוואה, מקום המדינה ועד אוקטובר 2023 רק 2,900 ילדים וילדות הוכרו ככאלה. בשנה אחת פי שמונה מאשר ב-75 שנים!

במהלך השנה הראשונה למלחמה, פונו 53.5 אלף ילדות וילדים מבתיהם. לפחות אחד ההורים של 300 אלף ילדים וילדות גויסו לצבא. אחד מכל עשרה ילדים. בתקופה זאת חלה עלייה של 19% במספר הפניות למוקדי משרד הרווחה בנושא אלימות ותוקפנות במשפחה בהשוואה לשנה קודמת. 493 אלף ילדות וילדים עד גיל 17 היו מוכרים בסוף 2024 לשירותי הרווחה. אחד מכל שישה. רובם (325 אלף) הוגדרו כילדים בסיכון עקב מצבי אלימות או הזנחה במשפחה.

מספר הילדים שהוכרו כנפגעי פעולת איבה מאז 7 באוקטובר 2023 גדול ממספר כל הילדים הנפגעים מאז 1948. בובה שהוצגה בתל אביב, נובמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בהשוואה ל-2019, ב-2024 חלה עלייה של כ-40% במספר בני הנוער עם תסמינים של דיכאון ודחק פסיכולוגי, ועלייה של 75% במספר בני הנוער שחוו תסמיני חרדה. מספר ניסיונות ההתאבדות בשנה הראשונה למלחמה ירד מעט בהשוואה לשנה קודמת, אבל דווקא בקרב הצעירים ביותר, עד גיל 9, חלה עלייה של 25%.

43.6 אלף פניות הגיעו בשנת המלחמה הראשונה למוקד הסיוע של משרד החינוך, עלייה של 60% בהשוואה לשנה קודמת. 73% מהפניות היו בתחום הרגשי, ורובן (38%) על ידי הורים לילדים עד גיל 5.

פסיכולוגית חינוכית ל-1,400 תלמידים

משרד החינוך אמור לתת מענה לעלייה הדרמטית בצרכים הרגשיים. אלא שבישיבה שנערכה בנושא בוועדת החינוך של הכנסת, העדיפו נציגות המשרד לדווח על המענים הקיימים, במקום לזעוק את זעקת המחסור.

לפי מכתב של חברי הכנסת יוזמי הדיון, לא רק שהתקינה של השירות הפסיכולוגי בישראל היא נמוכה בהשוואה לעולם המערבי, אלא שבנוסף 30% עד 40% מהתקנים אינם מאוישים. לפי חישובם, באזור הדרום שנפגע במלחמה, יש פסיכולוגית חינוכית בודדת לכל 1,400 תלמידות ותלמידים.

בנוסף, תפקיד הייעוץ החינוכי עדיין לא הוגדר כתקן מחייב העומד בפני עצמו, אף שמבקר המדינה התריע על כך כבר בשנת 2014. המשמעות היא שמנהלי ומנהלות בתי הספר צריכים להכריע בין שימוש בשעות ההוראה לטובת גיוס עוד מורה, לבין שימוש באותן שעות לטובת יועצת או יועץ חינוכי.

ומי רואה את הילדות והילדים?

על פי נתוני משרד החינוך (התמונה החינוכית, אפריל 2025), רק שליש מתלמידי חטיבות הביניים והחטיבה העליונה השיבו בחיוב לשאלה: "כשעצוב לי או כשרע לי, אני מרגיש נוח לדבר על זה עם מישהו מהמורים שלי".

זה לא באשמת המורים. מצד אחד, משרד החינוך מבקש לקדם למידה רגשית חברתית בבתי הספר. אולם מנגד, לא בוצע שינוי בתוכנית הלימודים או בארגון הלימודים שיכול לתמוך בכך. כך למשל, מבנה משרת המורה לא מותיר בידם דקה פנויה כדי להיות קשובים באמת לכל ילדה וילד.

בסדרה, בדרכם החוצה מבית הספר אומר בלש המשטרה לעמיתתו: "אני לא סובל את המקום הזה. כאילו מישהו לומד שם משהו? זה נראה כמו מכלאה. סרטונים בכל שיעור, והמורה נכנס ויוצא מתי שהוא רוצה. את בעצמך אמרת שמסריח שם".

והבלשית משיבה: "באמת מסריח שם. כל בתי הספר מסריחים. אבל יש כאן כמה מורים טובים ותלמידים טובים. בית הספר שלי היה קצת כזה. הייתה לי מורה טובה, גברת נבטו. היא היתה פאקינג מדהימה. היא לימדה אותנו אומנות וצילום. אהבתי לצייר וכל מיני כאלה. ילדים צריכים דבר אחד שיגרום להם להרגיש טוב עם עצמם".