עזרו לנו להיות המורים שאנחנו אמורים וחולמים להיות
ספר שכתבה מורה ותיקה ומדריכת מורים מאשר את האמת המוכרת: המבנה של משרת המורה וסביבת העבודה שלו משרתים את צורכי השליטה הבירוקרטית ולא את הצרכים הפדגוגיים של אומנות ההוראה

המורים יודעים מה הם עושים, המערכת לא נותנת לעשות את מה שהם יודעים. מורה בבית ספר בירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש90) למצולמת אין קשר לכתבה
המורות והמורים בישראל מוכשרים ומחויבים לתפקידם. גם ידע מחקרי וניסיון מעשי באשר לאומנות ההוראה יש בשפע. אלא שכל זה נבלם לנוכח חסם מרכזי אחד: מבנה משרת המורה. משרדי האוצר והחינוך כופים עליהם להיות בכיתות ברוב שעות התפקיד, ומתעלמים מהעבודה הנדרשת כדי להבטיח את איכותן של שעות הכיתה.
>> המורים אחלה, ההוראה ככה, ולשניהם קשר קלוש להישגי התלמידים
זוהי התובנה המרכזית בעקבות קריאה בספרה החדש של מיכל לוי מדמון: זמן להוראה – כלים לשינוי המציאות החינוכית בישראל (הוצאת ניב). הספר מתאר את מערכת החינוך ואת אתגריה, מנקודת המבט של מורה. לוי מדמון היא מורה למתמטיקה, בעלת ניסיון רב שנים בהוראה ובהדרכת מורות ומורים, ומי שייסדה ומנהלת את קבוצת הפיסבוק "חינוך 2020", שבה מעל 44 אלף חברות וחברים.
נקודת המבט של המורות והמורים
אל תפקיד המורה מתנקזים כל חלקי מערכת החינוך. המורה רואה את התלמידות והתלמידים על צורכיהם הרגילים והמיוחדים; את תוכניות הלימודים ואת ספרי הלימוד; את סדרי בית הספר ואת ארגון הלימודים; את ההורים, הקהילה והרשות המקומית; את המנהלים, המדריכים והמפקחים; את שר החינוך, הכנסת והחברה בישראל. כולן וכולם רלוונטיים לתפקיד, ודורשים את תשומת לב המורים.
כל מחלקה, אגף או מִנהל במשרד החינוך, בשלטון המקומי וברשתות החינוך, תורמים את תרומתם למעשה החינוך. אולם ללא המורות והמורים, שיוציאו את המדיניות מהכוח אל הפועל, התרומה של הגופים האלה תישאר כמסמכים חסרי ערך בתיקייה.
מכיוון שכל הדרכים מובילות אל המורה, זוהי נקודת המבט האותנטית ביותר על מערכת החינוך. ימי עיון ומפגשי דיון פדגוגיים מתנהלים, על פי רוב, בשעות שבהן המורות והמורים מלמדים בכיתות, ולכן קולם כמעט ולא נשמע. מכאן חשיבותו של הספר: האמת שבאה מהשטח.
חסם הזמן במשרת המורה
קהל היעד של הספר הוא מגוון: מורות ומורים שישמחו לזהות בו את קולם; מקבלי ההחלטות בדרגים השונים, שיעמתו את עמדותיהם אל מול קול המציאות; ובעיקר הקהל הרחב של הורים לתלמידות ולתלמידים, שיתפלאו לראות עד כמה מורכבות התמונה ומהו הידע המקצועי הרב השזור בה.
כך, למשל, בפרק הראשון סוקרת לוי מדמון גישות שונות לתכנון ולארגון הלימודים. יש לנו למידה מבוססת פרויקטים, מבוססת מקום, מבוססת התנסות, או מבוססת בחירה. קיימים עוד אין ספור דגמי הוראה המוזכרים בספר, כולם פרי התנסויות שנערכו ונערכות בבתי ספר. אלא שכל הטוב הזה מסתיים באזכור הכואב: "לצערי, בשגרת העבודה שלי אני בעיקר מלמדת, עוברת מכיתה לכיתה", ולא מספיקה להתבונן "על איכות העבודה שלי".
תמונה דומה עולה גם מהפרק השני, המוקדש לתפקיד המורה. כאן מוזכרים מסמכים של הגדרת תפקיד ומסמכים של אתיקה מקצועית. יש הכשרה, השתלמויות, וקהילות לומדות. יש גישה של מורה, מחנכת, רב אומן או חונכת. יש "קידום דיאלוג איכותי" וגם "שיח של מרחב". ושוב חוזרת בסיום הפרק המסקנה: נדרשת מערכת שבה "סומכים על המקצוענות שלו (של המורה, ג"ג), ויש לו אוטונומיה מלאה".
הפרק השלישי בספר מתייחס לסביבת העבודה של המורה וההכרח ליצור שותפויות עם בעלי תפקידים רבים, בהם מטה משרד החינוך, השלטון המקומי, ארגוני המורים, רשתות החינוך, חוקרים מהאקדמיה, ארגונים פילנתרופיים וכמובן ההורים. לשותפויות יש כוח רב להניע שינוי, אבל למי יש זמן? "פעם זו משימה דחופה מהמנהלת, ופעם זה מקרה בהול של משמעת עם המחנכת, ופעם הצוות מלווה טיול שנתי, ופעם יש בערב אספת הורים…".
הפרק הרביעי מוקדש למוטיבציה של הילדים ללמוד ושל המורים ללמד, ובעיקר לתפקיד של הערכה ומדידה כגורמים שלכאורה מקדמים מוטיבציה. כך או אחרת, גם זה מסתכם בהיגד: "המורים אינם נשחקים מעצמם. לרוב מדובר בתוצאה של סביבה לא פורייה". עוד על תכני הספר ניתן לקרוא בסקירה שפרסם עמי סלנט.
קובעי מדיניות ולא רק מעבירי שיעורים
ספרה של לוי מדמון מצטרף אל מדף מכובד של ספרים שנכתבו בידי מורים, ומביאים את קולם. שיטוט במדף זה מחזק את הטענה המרכזית של הספר: גם בעבר וגם היום, המבנה של משרת המורה וסביבת העבודה שלו משרתים את צורכי השליטה הביורוקרטית, ואינם תואמים את הצרכים הפדגוגיים של אומנות ההוראה. הנה שתי דוגמאות.

הזהיר מפני חוסר העצמאות של המורים כבר לפני 45 שנה. הסופר יזהר סמילנסקי (צילום: משה שי / פלאש90)
כבר לפני 45 שנים רגשה הארץ לנוכח "משבר כוח האדם" בהוראה. כונסה אז ועדה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני, הוועדה "לבדיקת מעמד המורה ומקצוע ההוראה". יזהר סמילנסקי (ס' יזהר), שהיה סופר ומורה, הגיב למסקנות הוועדה במאמר בשם: "מעמד המורה בסימן תמורה" (בפרויקט בן-יהודה).
"רצוי מאוד שתבוא תמורה במערכת החינוך", כתב סמילנסקי, "אבל המערכת אינה סובלת תמורה". אחת מאבני הנגף שהזכיר סמילנסקי היא המדיניות האחידה שקובע משרד החינוך "לכל שפע ההתרחשויות, ההתפתחויות והקשיים". הוא דימה זאת למדיניות של "רשת העכביש, היושב לו יחידי במרכז ומטלטל משם את כל המערכת". במערכת כה מגוונת, גישה כזאת "מוכרחה להזמין כישלון", סיכם.
לנוכח הריכוזיות, כתב סמילנסקי, בית הספר "אינו עושה את תכנית לימודיו, הוא רק מבצע אותה. בתחילה הוא מקבל תכנית עבודה, ולבסוף הוא מקבל תכנית בחינות. ובין שתי הידיים המפרנסות אותו הוא חייב להספיק, להשיג הישגים במדדי כמויות". וכשמתייחסים לאיכות במדדים של כמות, "הכול יודעים שגם הכמות היא הונאה".
כדי לחולל תמורה, הציע סמילנסקי לפזר את הריכוזיות, ו"להטיל את אחריות המעשה על מקום המעשה". המורות והמורים חייבים להיות קובעי המדיניות ולא רק "סבלים המעבירים תכנים מיובאים מצד אל צד, האל יודע לשם מה, או לטובת מי".
שליטה דוחה יצירתיות
גם אם נרחיק עוד שלושים שנה אחורה, נמצא אותן טענות ממש. מרדכי סגל היה מורה בקיבוץ כפר גלעדי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ואחר כך ממייסדי סמינר הקיבוצים בתל אביב. כמורה הוא פיתח את "שיטת התהליכים": ארגון לימודים לפי נושאים רב תחומיים, שנלמדו למשך תקופה ארוכה. הדגש ניתן לבחינת כל נושא למשך זמן, על מנת לעמוד על השתנותו, ובכך לייצג את הרעיון שהידע אינו סטטי ואחיד.
לאחר שנים של הצלחה, נגנזה התוכנית בסופו של דבר, בעיקר לנוכח תוכניות הלימודים המחייבות והאחידות שקבע משרד החינוך בשנות החמישים. על כך כתב סגל בשנת 1955 את המאמר "שלטון דוחה יצירה", המופיע באסופה של כתביו: "מסות בחינוך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
סגל טען אז כי "בולמוס הצנטרליזציה" של משרד החינוך מחניק "כל כוח יוצר" של המורות והמורים. "מיטב המאמצים של משרד החינוך הושקעו באילופו של המורה. מורה ישראלי זה, שידע בעבר עמידה גאה ואמיצה כאיש ציבור וכעובד…". מה הפלא אם כך, ש"מקצוע המורה והגננת אינו נראה כיום כמקצוע מכובד, לא מבחינת המעמד הציבורי ולא מבחינת הפרנסה. וכל רחש של תנועה מתנדבת מסביב לחינוך – הן כוּבה בידיים."
ספרה החדש של מיכל לוי מדמון עומד גאה בשורה של ספרי מורים, שהמשותף להם אחד: הקריאה לשחרר את ההוראה מידיה הכובלות של "המערכת" ולהתאים את משרת המורה ואת סביבת העבודה לצרכים הפדגוגיים של אומנות ההוראה.
לאור תובנה זאת, מבקשת לוי מדמון מאיתנו, הקוראות והקוראים בספר, להירתם ולסייע בהובלת השינוי: "עזרו לנו להיות המורים שאנחנו אמורים וחולמים להיות".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן