צמצום הסכסוך, חולשת הימין וההזדמנויות של מתנגדי הכיבוש

מקשיב לד"ר מיכה גודמן, אבי רעיון "צמצום הסכסוך". ראש הממשלה, נפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בקואליציה יושבות היום שתי מפלגות ימין מובהקות, שבראשם עומדים אנשי ארץ ישראל השלמה – ימינה ותקווה חדשה. ראש הממשלה נפתלי בנט, כזכור, נכנס לפוליטיקה אחרי ששימש כמנכ"ל מועצת יש"ע, ועד להקמת הממשלה בראשותו איגף תמיד את הליכוד מימין. שר המשפטים גדעון סער החל את דרכו הפוליטית בתחייה, ותמיד היה איש האגף הימני בליכוד ותומך מובהק בסיפוח.

שר האוצר, אביגדור ליברמן, הוא אמנם מתנחל שקידם אידיאולוגיה גזענית אנטי-ערבית, אבל בעניין "ארץ ישראל" תמיד היתה לו עמדה אמביוולנטית. הוא תמך בחילופי שטחים, ולא ממש התנגד למדינה פלסטינית (אם מעולם לא תמך בה).

בשנתיים האחרונות ליברמן ממעט לדבר על נושאים "מדיניים", הסכים לשבת בממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, ובממשלה הנוכחית, עד כמה שזה יישמע מוזר, הוא נחשב כחלק מגוש המרכז-שמאל לצורכי קביעת האיזון בקבינט, לשם דוגמה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אבל לקראת הקמת הממשלה, או מיד אחריה, גם בנט וגם סער ויתרו, לפחות לכאורה, על רעיון ארץ ישראל השלמה ו/או הסיפוח, חלקי או מלא, ואימצו מושג מדיני חדש – "צמצום הסכסוך" שמו.

הראשון שאימץ את המושג הזה היה סער. בזמן שעדיין פרח בסקרים והאמין שיש לו סיכוי להיות ראש ממשלה, הוא פירסם את מצע מפלגתו תקווה חדשה. "בטווח הנראה לעין לא נראה הסדר קבע שיסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני", נכתב בסעיף השני בפרק המדיני-ביטחוני של המצע, "אך ניתן ליישם צעדי מדיניות ל'צמצום' הסכסוך, וזאת מבלי להתפשר על ביטחון ישראל… שיפור תנאי מעברי הגבול לפועלים באמצעות טכנולוגיות חדשות, ייעול מערך התעסוקה הפלסטינית בישראל, הסדרת משק החשמל והאנרגיה, ייעול היבוא והיצוא הפלסטיני ועוד".

בנט חיכה ממש עד להקמת הממשלה כדי לומר דברים דומים. בראיון שנערך ימים ספורים לפני השבעת הממשלה בראשותו, עימת אותו עמית סגל עם האמירה שלו שהפלסטינים הם לא יותר מ"רסיס בישבן".

"זאת אמירה שהייתי משנה אותה בדיעבד מלפני שבע שנים", אמר בנט. "לגופו של עניין, צריך לומר את האמת. הסכסוך הלאומי בין מדינת ישראל לפלסטינים הוא לא על שטח. הפלסטינים לא מכירים בעצם קיומנו פה וזה כנראה ילווה אותנו עוד זמן… אבל התפיסה שלי בהקשר הזה זה לצמצם את הסכסוך. איפה שאפשר יותר מעברים, יותר איכות חיים, יותר ביזנס, יותר תעשייה – נעשה".

בנאום ההשבעה שלו בכנסת חזר בנט על כך שהסכסוך עם הפלסטינים הוא לא סכסוך גבולות, ולכן הוא לא עתיד להיעלם, אבל "שקט יוביל למהלכים בתחום הכלכלי, הפחתת החיכוך וצמצום הסכסוך".

שימוש לא מקרי

השימוש במושג "צמצום הסכסוך" איננו מקרי. בנט, כך דווח בתקשורת, משוחח באופן קבוע עם ד"ר מיכה גודמן, מחבר הספר "מלכוד 67" ומי שנחשב לנביא של רעיון "צמצום הסכסוך". במאמר שפירסם במגזין "ליברל" במרץ 2019 תחת הכותרת "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" טען גודמן שהשמאל נכשל בניסיון שלו להביא לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ואילו הימין נכשל ברעיון ארץ ישראל השלמה, ולכן במקום לדבר על סיום הסכסוך או על המשך הסטטוס קוו, צריך לחפש דרכים ל"צמצום הסכסוך".

בעקבות המאמר של גודמן אף קמה קבוצה בשם "היוזמה לצמצום הסכסוך", שחבריה מנסים לקדם צעדים ספציפיים, כמו הקלות במעבר אלנבי, יעול מערך ההיתרים לעבודה של פלסטינים בישראל, צעדים להגברת העצמאות הפלסטינית בענייני אנרגיה (לדוגמה יבוא נפט מירדן, חוות סולאריות, קידוח גז בעזה מארין מול חופי עזה) ועוד. באופן לא מפתיע, הצעדים האלה דומים להפליא למה שנכתב במצע של תקווה חדשה.

הפגנה למען "החלת ריבונות בארץ ישראל" מול משרד ראש הממשלה בירושלים ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

קשה לדעת מה ההשפעה הממשית של הרעיונות האלה על בנט ושרים אחרים בממשלה, אבל אין ספק שהמושג הזה – "צמצום הסכסוך" – מסתובב במסדרונות השלטון החדש. לא ברור אם בנט יאמץ הצעות מעשיות בנוסח הזה ויציג אותן לנשיא האמריקאי ג'ו ביידן בפגישתם הצפויה בתחילת ספטמבר.

סביר לחשוב שעצם העובדה שאנשי ימין מובהקים כמו בנט וסער מאמצים מושג כמו "צמצום הסכסוך" נובעת מהמשבר האידיאולוגי העמוק בימין. אחרי יותר מעשרים שנה של שלטון רצוף (גם אהוד אולמרט היה ביסודו של דבר איש ימין), בימין אכן הצליחו למחוק במידה רבה את הקו הירוק, גם מעשית ובעיקר תודעתית. אבל הם לא הצליחו לגבש רעיון ברור לאן הם רוצים לקחת את הסכסוך ומהו הפתרון שהם מציעים לו.

במשך עשור טיפחו בימין המתנחלי, ואחר כך גם בימין "הלאומי" (הליכוד וש"ס), את "החלת הריבונות" – כלומר סיפוח ואפרטהייד ממוסד – כפתרון קסם. אבל החזון הזה קרס בן רגע (הרגע שבו בנימין נתניהו הכריז על "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות ובחריין), בדיוק כאשר היה נדמה שהדרך לסיפוח סלולה: נתניהו בראשות ממשלה רחבה הכוללת את המרכז, חולשה פלסטינית וערבית והסכמה אמריקאית.

על אובדן הדרך הימנית-מתנחלית של בנט מעידים גם המינויים שלו. בעוד חברתו (?) לדרך איילת שקד מינתה איש ימין מובהק, תושב מאחז בלתי מורשה בגדה המערבית, למנכ"ל משרד הפנים, בנט מעדיף אנשים שאינם מזוהים עם המחנה הדתי-מתנחלי שבו צמח פוליטית.

לא הרבה ידוע על ראש המל"ל החדש, ד"ר איל חולתא, אבל הוא לא מזוהה עם הימין, בניגוד לקודמו מאיר בן שבת ששימש למעשה כשליח פוליטי של נתניהו לחיזוק מחנה הימין. שמרית מאיר, העיתונאית שבנט מינה ליועצת המדינית שלו, היא ממש לא אשת ימין.

המינוי הטרי של מיכאל (מייק) הרצוג לשגריר בוושינגטון הוא איתות עוד יותר ברור. ברק רביד כתב בוואלה שהמינוי הזה מעיד שבנט "בחר בענייניות" במקום בפוליטיקה, אבל האמת היא שכל מינוי הוא פוליטי, בטח לתפקיד כמו שגריר בארה"ב. והרצוג, לאו דווקא בגלל אחיו, בא מאזור חיוג פוליטי שאפשר לקרוא לו "מחנה אוסלו". אם בנט מתכנן סיפוח קטן או גדול או סתם הרחבת התנחלויות, הרצוג הוא לא האיש שיגן על כך בוושינגטון.

מודה בקיומו של סכסוך

בעצם השימוש במושג "צמצום הסכסוך" בנט מודה למעשה שיש סכסוך עם הפלסטינים, ושהסכסוך הזה משפיע השפעה עמוקה על חיינו, בניגוד לאמירה שלו עצמו על "רסיס בישבן", שמשמעותה היא שאפשר להתעלם ממנו.

יותר מכך. בנט בא מאסכולה של "להכריע את הסכסוך". רק לפני שנתיים, כשרץ בראש "הימין החדש", הוא הבטיח "להכריע את החמאס". עכשיו הוא ירד מענני המלחמה האלה ומדבר על צמצום הסכסוך. בשביל אדם כמו בנט, זו כמעט הודאה בטעות.

כמעט מיותר לומר שבעוד שבנט ואולי גם סער מדברים על "צמצום הסכסוך", לסכסוך אין שום כוונה להצטמצם. רגע לפני הקמת הממשלה ראינו את המלחמה בעזה, העימותים המדממים בערים המעורבות וההרוגים הפלסטינים בגדה המערבית. רק מאז שבנט הושבע לראש ממשלה ב-13 ביוני, חיילים ישראלים הרגו שמונה פלסטינים בגדה, שלושה מהם קטינים ואשה אחת – קצב של אחד לשבוע.

אחרי הרג הילד מוחמד אל עלאמי בבית אומר ואחרי שחיילים זרקו רימוני הלם על המשתתפים בלוויה שלו, השתתפו מאות פלסטינים ביידוי אבנים על החיילים במקום. פינוי אפשרי של משפחות פלסטיניות בשייח' ג'ראח או בסילוואן יכול להצית מחדש את האש שבערה במאי תוך שעות ספורות.

נשים ממשפחת אל עלאמי בלוויה של מוחמד בן ה-12 שנהרג מאש חיילים בבית אומר (צילום: אורן זיו)

מעבר לניתוק שלו מהמציאות, "צמצום הסכסוך" הוא גם מושג מסוכן מאוד. דבר ראשון, הוא מניח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא תופעת טבע, נובע מעצם הנוכחות היהודית כאן או מכך ש"הפלסטינים לא מכירים בעצם קיומנו פה", כפי שאמר בנט לסגל, ולכן אין לו פתרון. המקסימום האפשרי הוא לצמצם אותו ואת השפעותיו. לפי המתכונת שמציע מיכה גודמן, "צמצום הסכסוך" הוא במידה רבה אפילו לא ניהול הסכסוך. הוא בעצם ניהול הכיבוש.

יותר מכך, המושג הזה מתעלם באופן בוטה מכך שה"סכסוך" כאן אינו שוויוני. לצד אחד יש מדינה, צבא וזכויות לאומיות ואזרחיות, ולצד השני אין דבר מכל אלה. לכן "צמצום הסכסוך" מקפל בתוכו הנחה שהמצב הטבעי של הסכסוך הוא שליהודים יש זכויות יתר, והפלסטינים יישארו לעד במצב נחות.

הסכנה במושג "צמצום הסכסוך" גלומה גם בכך שהוא עלול לבלוע לתוכו גם את מי שתומך עקרונית ברעיון שתי המדינות, ואפילו את מי שמתנגד באופן ברור לכיבוש, אבל לא מאמין שהוא קרוב לסופו. כך לדוגמה אפשר להבין את הדברים שאמר שר החוץ יאיר לפיד למועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי באמצע החודש שעבר.

"כרגע אין היתכנות לפתרון שתי המדינות", אמר לפיד, "זה לא סוד שאני תומך בפתרון שתי המדינות.. (אבל) מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו הוא לוודא שלא נעשים צעדים שימנעו את האפשרות של שלום בעתיד, ואנחנו צריכים לשפר את חיי הפלסטינים. כל מה שהומניטרי, אני אהיה בעדו". המושג "צמצום הסכסוך" מהדהד מאחורי הדברים האלה, גם אם הוא לא מוזכר במפורש.

אפילו איש מרצ עיסאווי פריג', השר לשיתוף פעולה אזורי, שאי אפשר לחשוד בו שהוא רוצה את המשך הכיבוש, מקבל במובלע את הגישה הזו. "מחובתנו לדאוג ליציבות הרשות הפלסטינית, גם אם ברור לי שלא תהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה הסדר ב-4-5 שנים הקרובות", הוא אמר ללילי גלילי כאן ב"שיחה מקומית". כלומר, בהיעדר סיכוי לפתור את הסכסוך, מה שנותר לעשות כעת הוא לשפר את המצב הפלסטינים.

אבל עם כל הבעייתיות הקשה של המושג הזה, אין זה אומר שלא צריך להפיק רווח מהמצוקה האידיאולוגית שנקלעו אליה פוליטיקאים ימנים כמו בנט וסער, גם אם המצוקה הזו נובעת מחוסר יכולת לממש את הרעיונות שלהם יותר מאשר מתוך שינוי ערכי. "איפה שיש סדק, צריך לעשות ממנו חור, ואיפה שיש חור, צריך לעשות ממנו בור", אמר לי פעיל שמאל נגד הכיבוש.

השאלה היא איך עושים את זה. איך מנצלים את החולשה האידיאולוגית (לא הפוליטית. פוליטית עדיין יש לימין רוב) כדי לחזק את הפלסטינים ולהחליש את האחיזה הישראלית ואת העליונות היהודית בגדה המערבית, במיוחד בשטחי C, שדה הקרב האמיתי בין מדיניות ההתנחלות הישראלית ובין הנוכחות הפלסטינית. אין פה תשובות פשוטות, אבל נדרשת כאן חשיבה.