שיחות על כיבוש מאחורי הסורגים: סרבן מצפון כותב מהכלא

אני סרבן מצפון, ומסרב לקחת חלק בכיבוש העם הפלסטיני. אני מרצה כעת תקופת מאסר רביעית בכלא הצבאי נווה צדק, ומעביר את רוב זמני בשיחות על פוליטיקה ומוסר בסיטואציה הקיצונית של כליאה עם חיילים שונים ממני מאוד, שאולי מעולם לא פגשו שמאלן לפני כן.

כשהגעתי לרצות את תקופת המאסר השלישית, האסירים הוותיקים כבר זיהו אותי. הם מכירים אותי בתור השמאלני, זה ש"אוהב ערבים". עוף מוזר. בכל פעם שמגיע אסיר חדש הם ממהרים להציג אותי בפניו, לראות איך יגיב אלי.

גם המפקדים נלחצו. הסרבן ערן אביב מחוץ לבקו"ם בתל השומר, ב-31 באוגוסט 2021 (צילום: אורן זיו)

באחד הימים, בכליאה הראשונה שלי, שמרתי על אחד האסירים הוותיקים שכבר שמרתי עליו בעבר, ועל אסיר חדש. הוותיק אמר לחדש: "אתה יודע מי זה? זה אוהב ערבים!" החדש שאל אם אני באמת אוהב ערבים. עניתי שאני שמאלני, שרוצה שערבים ויהודים יחיו בשוויון, ושאני מסרב להתגייס לצה"ל כי אני לא מוכן לשתף פעולה עם מדיניות הכיבוש. הוותיק התעצבן וקילל אותי. הוא איים עלי שיתקוף אותי, ו"יקבל עלי עוד ימים (בכלא)".

אסיר ותיק אחר שישבתי אתו בתא זיהה אותי מיד. "אתה זה שהצטלם עם עופר כסיף (חבר הכנסת מהרשימה המשותפת), נכון?" הוא שאל. הוא ראה את התמונה והסיפור ברשתות החברתיות, ולדבריו "חקר הרבה" עלי, קרא את כל מה שהיה ניתן למצוא, והגיע למסקנה שעשיתי מעשה "חמור מאוד". ולא רק האסירים, גם המפקדים נלחצו, והמ"מ הכריזה שאם תשמע אותי מדבר שוב על פוליטיקה, היא תיתן לי עוד ימים "בפנים".

חשבתי הרבה על מה נמצא בבסיס העימות היומיומי הזה בין סרבן מצפון לבין שאר האסירים שכלואים אתו. רוב האסירים בכלא הם קרביים. הם התחילו את התפקיד עם תחושת פטריוטיות גדולה. בשיחות בינינו הם מעמתים אותי עם מה שראו כלוחמים בשטח. מבחינתם, הם ראו "אספסוף" עוין, שהם – יחד עם המתנחלים – מוקפים בו.

הם לחמו בפלסטינים בתנאים קשים, שבגללם חלקם ערקו. הם חושבים שצה"ל נמצא שם כדי "שהפלסטינים יוכלו לחיות, בלי שהמתנחלים ושאר הישראלים היהודים יירצחו". זה כמובן מייצר שנאה כלפי הפלסטינים ותחושת קורבנות. התחושות האלה מתחזקות על ידי פיסות מידע חלקיות וסיסמאות שהתקשורת והסביבה מספקות, שמסבירות להם בפשטות את מה שהם חווים, ומצדיקות את העוינות של סביבתם ושלהם עצמם כלפי הפלסטינים.

דוגמאות לכך הן למשל אי תשלום המסים של הפלסטינים בשטחים, והתנאים הטובים לכאורה שהפלסטינים מקבלים בכלא הישראלי לעומתנו. וגם האמונה שאצל כל הערבים קיים רצון להשמיד יהודים. כך הם מאמצים את אתוס הסכסוך, ומתחזק אצלם היצר החשדני והאלים.

מאמצים את אתוס הסכסוך. חיילים מול מפגינים פלסטינים בכפר בית דג'אן ביוני 2021 (צילום: נאסר אישתאיה / פלאש 90) למצולמים אין קשר לכתבה

רוב האנשים שאתם דיברתי לא יודעים דבר על 1967, רק על 1948, כי זה מה שמלמדים בבית הספר. כשדיברתי אתם על כיבוש השטחים, הם ענו לי שב-1948 הפלסטינים לא קיבלו את הצעת החלוקה וניסו להשמיד אותנו, אבל אנחנו ניצחנו  וכתוצאה מכך האו"ם הכיר בנו, וכעת הם לא מוכנים לקבל את ההפסד ורק זורעים הרס.

הם חושבים שהם לוחמים בשטחים בשביל לשמור על הזכות של הפלסטינים להישאר פה, למרות התנהגותם האלימה. אני לעומתם סבור שחיילים לוחמים כדי שהמיעוט היהודי המתנחל יוכל להישאר בשטחים הפלסטיניים שישראל כבשה ב-1967.

כיבוש השטחים קרה 19 שנה אחרי הקמת המדינה ב-1948. ישראל הכתירה את עצמה כריבון באותם שטחים (גם אם לא באופן חוקי), ואט אט העבירה אליהם עוד מתנחלים יהודים, שלא היו שם קודם. מכאן מגיעה ההתנגדות הפלסטינית. הם מתקוממים כנגד הדיקטטורה הצבאית היהודית שנכפתה עליהם, כדי שאותם מתנחלים יוכלו לחיות שם כאדוני הארץ, תוך רמיסה בלתי נמנעת של זכויות הפלסטינים.

בניגוד למה שקרה ב-1967, את שטחי 1948 ישראל סיפחה דה יורה, ובכך העניקה אזרחות לכלל התושבים אשר תחת חסותה. השטחים שנכבשו ב-1948 מותירים לעם הפלסטיני נתח מארץ ישראל (הגדה המערבית ורצועת עזה), שבו הם יכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית.

החיילים לא תמיד רואים את הקשר בין האלימות הפלסטינית לבין הכיבוש, אף שמיקום רוב רובם של העימותים מבהיר היטב את הסיבה. ישראל הנציחה את "הבעיה הפלסטינית" ב-1967, וכעת לא מעוניינת אף לפתור אותה, מכיוון שחזון ארץ ישראל השלמה והתמכרות לאתוס הכוחני וה"צודק" גוברים מבחינתה על האלימות וחוסר היציבות שהסכסוך מביא עמו. מאז 1967 התהפכו היוצרות, וישראל למעשה נהפכה לסרבנית החלוקה, שנלחמת על אי מימוש זכותו של העם השני להגדרה עצמית.

בהיעדר רצון לפתור את הסכסוך, ישראל מעמיקה את מדיניות הכיבוש. לשם כך, היא מנצלת את הנוער הפטריוטי. מחנכים נערים לתפיסה מעוותת, שלפיה קיומם של היהודים נמצא תמיד בסכנה מתמדת, וכל הערבים הם רוצחים פוטנציאליים שאין מנוס מלנהוג כלפיהם באלימות. אין פלא שכאשר הם מתגייסים לצבא ומקבלים נשק ותפקיד קרבי, תפיסתם היא שאלימות כלפי פלסטינים היא מוצדקת ואף הכרחית.

כך פועל מעגל הדמים של הכיבוש: ישראל הכובשת מדכאת עוד ועוד את העם הפלסטיני הנכבש. ככל שישראל מדכאת אותם יותר, כך הפלסטינים עוינים יותר. כל עוד מעגל הדמים נמשך, שני הצדדים נפגעים ואף אחד לא מרוויח. עלינו לדרוש את שינוי המדיניות הזאת, בשבילנו ובשבילם. עלינו לדרוש מישראל לסיים את הכיבוש.

* אביב מצולם במדים לאחר שבמאי החל את תהליך החיול כשהובטח לו שיקבל תפקיד "במנותק מהכיבוש". לאחר שהצבא לא עמד בהבטחתו הוא בחר לסרב, אך מבחינת הצבא הוא נחשב חייל