newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בנט הציג בארה"ב תוכנית אפרטהייד, והשמאל-מרכז שותק

המדיניות בנוגע לסכסוך שראש הממשלה הציג בפני הנשיא ביידן היא גרועה מזו של קודמו. הרצון בשקט אחרי עידן נתניהו מובן, אך יש סכנה של ממש שעם ההתרגלות לבנט, שגובלת בהתאהבות קלה, תתקבע התחושה שזה דיבור לגיטימי

מאת:

ייקח לנו עוד זמן לדעת מה באמת דובר בפגישה של ראש הממשלה נפתלי בנט עם הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, וגם בפגישה שלו עם שר החוץ אנתוני בלינקן – עד כמה דובר שם על העניין הפלסטיני ואם כן מה נאמר שם, ועד כמה ביידן ובנט אכן הפכו לידידים, שמעלים זיכרונות משותפים מהנסיעות ברכבת האמטרק מדלוור לוושינגטון.

אבל דבר אחד קרה בוודאות, והוא עבר כמעט ללא תשומת לב. בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, אולי מאז ימיה של גולדה מאיר אי שם בראשית שנות ה-70, הגיע לוושינגטון ראש ממשלה ישראלי שתוכניתו המדינית היא אפרטהייד.

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, נפגש עם ראש הממשלה, נפתלי בנט, בבית הלבן בוושינגטון, ב-27 באוגוסט 2021 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

בנט אומר בפומבי שהמדיניות הרשמית של ישראל היא אפרטהייד. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, נפגש עם ראש הממשלה, נפתלי בנט, בבית הלבן בוושינגטון, ב-27 באוגוסט 2021 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"הממשלה הזו לא תספח וגם לא תקים מדינה פלסטינית, כולם מבינים זאת", אמר בנט ל"ניו יורק טיימס" לפני נסיעתו.

בתרגום למונחים של הסכסוך: מצד אחד, ישראל לא תסיים את הכיבוש הצבאי הישיר של הגדה המערבית ואת הכיבוש העקיף את רצועת עזה, ולא תאפשר לפלסטינים החיים בהם לנהל את חייהם בעצמם; ומצד שני היא לא תכניס אותם תחת חסותה ולא תעניק להם זכויות אזרח, כפי שסיפוח השטחים, כולם או חלקם, היה מאלץ אותה.

ישראל, על פי בנט, "תמשיך את המדיניות הרגילה של גידול טבעי" בהתנחלויות, כלומר תקיים משטר אחד לאזרחיה, ומשטר שני, נחות, לפלסטינים החיים באותם אזורים ממש. זו תוכנית הקבע שלו. לא מצב ביניים.

"הממשלה הזו היא ממשלה שתחולל פריצות דרך דרמטיות בכלכלה", אמר בנט ל"ניו יורק טיימס" (ונחזור לכלכלה בהמשך), "היא לא תתהדר בכך שפתרה את הסכסוך בן 130 השנה כאן בישראל".

בנט, כמובן, לא המציא את הנוסחה הזו. הלכה למעשה, בדרך כזו או אחרת, זו המדיניות הישראלית מאז יוני 1967. אבל לפחות כלפי חוץ, ישראל טענה שהשטחים שכבשה ב-1967 הם "פיקדון" שיוחזר לעת שלום, ומאז שנות ה-90 ראשי הממשלה השונים אימצו, לפחות מהשפה אל החוץ, את רעיון שתי המדינות, כלומר את סיום הכיבוש בשטחים הפלסטיניים.

זה תקף לגבי יצחק רבין, אהוד ברק ואהוד אולמרט, אבל גם לגבי אריאל שרון ואפילו בנימין נתניהו, מנאום בר אילן ב-2009 עד קבלת "עסקת המאה" של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שכללה הקמת מדינה פלסטינית, גם אם נכה ומקוטעת.

לעובדה שבנט בא עכשיו ואומר למעשה בפומבי, לא בקריצה או ברמיזה, שהמדיניות הישראלית הרשמית היא אפרטהייד יש משמעות קריטית. איש חכם אמר לי פעם, מה שחשוב הוא לא מה שמדינאים אומרים בחדרי חדרים, אלא מה שהם אומרים בפומבי.

ועניין לא פחות חשוב: הדברים האלה נאמרים מפוזיציה של ראש של ממשלה שיושבות בה כל המפלגות של המרכז-שמאל הציוני, בתוספת מפלגה ערבית-פלסטינית-אסלאמית.

donate

נכון, ברגע שהוקמה הממשלה הזו היתה הבנה שהיא לא תניע מהלכים מדיניים – לא סיפוח ולא משא ומתן עם הפלסטינים. זה היה המחיר תמורת הזזתו של בנימין נתניהו מרחוב בלפור.

זו היתה הסיבה שיו"ר יש עתיד יאיר לפיד, יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי ויו"ר מרצ ניצן הורוביץ היו מוכנים להעניק לבנט – איש מועצת יש"ע – את ראשות הממשלה, אף שהוא לא היה לשון מאזניים, אלא סתם סרח עודף פוליטי שעמד בפני בחירה של כיליון פוליטי בבחירות חדשות או ישיבה באופוזיציה לצדו של נתניהו.

כשמיכאלי אמרה, עוד לפני הבחירות, שהיא תעדיף ממשלה עם מפלגות ימין כמו ימינה, תקווה חדשה או ישראל ביתנו על פני המשך שלטון נתניהו, היא הסבירה ש"כשנתניהו יילך,  נוכל לחזור לפוליטיקה של בני אדם": אפשר יהיה לדבר ימין ושמאל, מדינת רווחה או קפיטליזם, הסדר מדיני או המשך הסטטוס קוו.

היה בזה הגיון, שכן השיח "רק ביבי" מול "רק לא ביבי" שיתק את הפוליטיקה הישראלית. אבל עכשיו בנט דיבר, הציג את פוליטיקת האפרטהייד, ומהמרכז-שמאל היהודי, זה שפעם קראו לו "מחנה השלום", לא נשמע ציוץ. בנט חזר, או בעצם לא הפסיק, לעשות פוליטיקה. המרכז-שמאל יוצר את הרושם שהוא ויתר על המגרש הזה לחלוטין.

גרוע מכך, במחנה הזה מתחילות להופיע תופעות שאפשר לקרוא להן "התאהבות" בבנט. אפשר לראות את זה אצל פוליטיקאים, אבל בעיקר בתקשורת. ההתמוגגות מהמסע "המוצלח" של בנט לארה"ב ומה"דִפְדוּף" של הנושא הפלסטיני, כפי שהכריזה בעליצות דנה ויס בערוץ 12 ביום שישי, הן אינדיקציה לכך.

שר החוץ יאיר לפיד, ראש הממשלה נפתלי בנט, שר המשפטים גדעון סער ושרת התחבורה מרב מיכאלי, ב-21 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

רצו להחזיר את הפוליטיקה. שר החוץ יאיר לפיד, ראש הממשלה נפתלי בנט, שר המשפטים גדעון סער ושרת התחבורה מרב מיכאלי, ב-21 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

אז נכון שלחדר הסגלגל בבית הלבן נכנס ישראלי שלא קוראים לו נתניהו, אבל חייבים להיות הגונים: המדיניות שהוא הציג לסכסוך הישראלי-פלסטיני גרועה מקודמו.

השתיקה הזו מובנת. כמו נפגעי טראומה, המרכז-שמאל, ואולי בעצם חלקים ממה שהיה פעם כאן הימין הישראלי, רוצים קודם כל שקט – אחרי רכבת השדים שנתניהו העביר את החברה הישראלית, במיוחד בשלוש השנים האחרונות לשלטונו.

השתיקה גם מובנת גם משום שבנט משדר סוג של ענייניות מאז שנכנס למשרד ראש הממשלה. הוא ככל הנראה מקשיב גם לשרים וגם למומחים, והרושם הוא שההחלטות – בעיקר במה שנוגע לקורונה – לא מתקבלות על ידי איש אחד ועל פי צרכיו המשתנים, כפי שהיה כאן עד לפני שלושה חודשים.

די בכך שההחלטות אם ולמי לתת חיסון שלישי מתקבלות בהצבעה (!), ברוב קולות (!) במועצה של מומחים (!). בעידן נתניהו כל המושגים האלה לא היו אפשריים.

שתיקה מובנת, אבל לא יכולה להיות מקובלת. הדעות חלוקות עד כמה התקציב החדש הוא רפורמה או קטטסטרופה ניאו-ליברלית (תלוי בנקודת המבט), אבל גם אם יש בו הרחבה בנושאים כמו בריאות או תחבורה, די ברור שהוא המשך של הלוגיקה הכלכלית הישנה מימי נתניהו.

ההצדקה שנותן בנט להימנעות שלו מסגר (הימנעות מוצדקת בעיני) – שלפיה הסגרים הקודמים עלו 200 מיליארד שקל וכל משפחה ישראלית נכנסה לחוב של 105 אלף שקל – באה מהעולם הניאו-ליברלי, או בעצם הקפיטליזם הכי פשטני שיש.

אם הדחתו של נתניהו פירושה חזרה לפוליטיקה, זה מקום שבו מי שמגדירים את עצמם כשמאל היו צריכים להחזיר אותה: לדבר על הרחבת הגירעון, על הגדלת ההוצאה האזרחית, על הגדלת היחס חוב-תוצר. זה לא קרה. היו שרים מהעבודה או מרצ שדרשו תיקון במקום כזה או אחר, אבל לא היה איתגור של החשיבה כולה.

אבל בעוד בכלכלה הלשון של בנט קצת מעורפלת (הוא מדבר על "פריצות דרך בכלכלה", בלי לציין איך הן התרחשו בדיוק), בעניין הפלסטיני הוא מציע מתווה הרבה יותר ברור – מתווה אפרטהייד. ולכן, אם השמאל-מרכז היהודי רוצה לחזור לעשות פוליטיקה, אסור לו לשתוק בעניין הזה.

אחרת, יש סכנה של ממש שיחד עם ההתרגלות לבנט, הגובלת אפילו בהתאהבות קלה בו, תתקבע גם התחושה שהדיבור הזה הוא לגיטימי – שהוא אפילו הדיבור הנכון לשעה זו, שבה אין משא ומתן, ואין לחץ אמריקאי, ויש רשות פלסטינית ופוליטיקה פלסטינית משותקות.

אבל למלים יש משמעות, ודיבור על הפיכת הסטטוס קוו ליעד הרצוי היא לא רק לא מוסרית. זה ברור. היא גם הרסנית מבחינה פוליטית.

נתניהו עבד קשה מאוד כדי להוריד את הסיפור הפלסטיני מהשולחן. עכשיו נתניהו הלך, וכנראה לא יחזור. אסור שאת החלל הזה שנותר ימלא בנט עם הפיכת התיאוריה שבעל פה של נתניהו – קידוש הסטטוס קוו – לתיאוריה שבכתב, למדיניות. אם המרכז-שמאל לא יתנגד עכשיו, זה עשוי להיות מאוחר מדי. די להתאהבות, כן להתנצחות.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קיבלו השראה מפורום קוהלת. שר האוצר אביגדור ליברמן עם מנכ"ל משרדו רם בלניקוב (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

קיבלו השראה מפורום קוהלת. שר האוצר אביגדור ליברמן עם מנכ"ל משרדו רם בלניקוב (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

זה לא צמצום הבירוקרטיה. זה ריסוק הדמוקרטיה

המטרה המוצהרת של הקמת "רשות הרגולציה" הכלולה בחוק ההסדרים היא להפחית בירוקרטיה. אבל תחת הכותרת הזו, מכוונים בעצם לפגוע בזכויות אדם, להגדיל פערים, להרחיב את ההפרטה ולזהם את הסביבה. את זה צריך לעצור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf