שלום אחר כך, או בכלל לא: הדבק בין עבאס לגוש השינוי
אף שהמספרים מראים כי התחזקות הרשימה המשותפת עשויה להוריד את גוש נתניהו אל מתחת לסף ההכרעה, ב"מחנה השינוי" ממשיכים להציג אותה כסכנה. מאחורי הטיעונים האלקטורליים מסתתר חשש עמוק יותר: לא מהפסד בבחירות, אלא מהצורך לחולל שינוי
בסך הכול "אזרח נורמטיבי ששואף להשתלבות". מנסור עבאס ויאיר לפיד (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
"סקרי השבוע שעבר הראו עד כמה באמת כינון של רשימה משותפת של המפלגות הערביות הוא, באופן הכי אבסורדי, סכנה של ממש לסיכוי להחליף את שלטון בנימין נתניהו", כתב רביב דרוקר ב"הארץ" לפני כשבועיים. "ראש הממשלה היה באופוריה מהסקרים האלה, ובצדק מבחינתו. גוש השינוי התרחק מ-61. בסקר חדשות 13 אף עבר גוש נתניהו את הגוש השני".
בינתיים התפרסמו סקרים אחרים. בסקר שהתפרסם שלשום (שלישי) באותו ערוץ גוש נתניהו ירד ל-50 מנדטים, בעוד "גוש השינוי" עמד על 55 מנדטים. 15 מנדטים ניתנו לרשימה המשותפת. אם כך נראית האופוריה של נתניהו, אובדן של 18 מנדטים לגוש שלו, מעניין איך נראים הסיוטים שלו.
מבחינת ריאל-פוליטיק נטו, קשה להבין מדוע מי שרואה בעקירתו של נתניהו ממשרד ראש הממשלה חזות הכול, יכול להתנגד לכך שבכנסת הבאה יישבו 15 ח"כים שבשום קונסטלציה לא יצטרפו לממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ'. אם גוש נתניהו אכן יקבל 50 מנדטים בבחירות הקרובות, יעמדו בפניו שתי אפשרויות להרכיב את הממשלה הבאה, ושתיהן אינן נראות ריאליות במיוחד.
במקרה הראשון, הוא יצטרך לשכנע את נפתלי בנט – בהנחה שבנט יעמוד בראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי – להצטרף לממשלה בראשותו. בנט הוא איש ימין מובהק, אין ספק, אבל הוא יצטרך לגלות אווילות פוליטית מוחלטת כדי לשבת תחת מישהו שיקבל פחות מנדטים מהגוש "שלו", ולא סתם מישהו, אלא זה שקהל המצביעים של בנט, ושל גוש השינוי בכלל, רוצה לראות גולה לאמריקה במקרה הטוב או הולך לכלא במקרה הרע.
אם בנט יסכים לשבת בממשלת נתניהו, הוא יוכל להגיד שלום לקריירה הפוליטית שלו. בנימין נתניהו ונפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אם בנט יסכים לשבת בממשלת נתניהו, הוא אולי יקבל תואר כלשהו של כבוד, כמו ראש ממשלה חלופי, אבל יוכל להגיד שלום לקריירה הפוליטית שלו. בוחריו לא יסלחו לו על הצלת הקריירה של נתניהו. האפשרות שנתניהו יסכים להיות שני בממשלת רוטציה אינה קיימת. גם האפשרות שהליכוד יזיז את נתניהו אינה קיימת, שלא לדבר על כך שלבוחרי "גוש השינוי" יהיה קשה יותר לעכל ממשלה בראשות יריב לוין או ישראל כץ מאשר ממשלה בראשות נתניהו. אם גדי איזנקוט יעמוד בראש המפלגה הגדולה ב"גוש השינוי", הסיכוי לממשלה בראשות נתניהו יפחת עוד יותר.
האפשרות השנייה היא שנתניהו "יגנוב" ח"כים מהרשימה של בנט. איננו יודעים כרגע מי המועמדים שבנט יגייס, אבל גם אם יחזור על הבחירות הגרועות שבהן הוא כה הצטיין, כמו עידית סילמן או עמיחי שיקלי, זה לא יהיה פשוט. בהנחה שנתניהו יקבל 50 מנדטים, גם הודות לגודלה של הרשימה המשותפת שדוחפת אותו כלפי מטה, הוא יצטרך לפתות לפחות עשרה ח"כים עתידיים לערוק כדי שיהיה ראש ממשלה. אפילו לאיש מכירות כמו נתניהו זו תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית.
במילים אחרות, אם הרשימה המשותפת תתרום את חלקה להורדת גוש נתניהו לאזור ה-50 מנדטים, היא תפחית מאוד את סיכוייו של נתניהו להישאר בשלטון. במקרה כזה, בפני מי שיעמדו בראש "גוש השינוי" יעמדו שתי אפשרויות: ללכת לבחירות חדשות, כלומר להעניק לנתניהו הזדמנות שנייה להתאושש מתבוסתו, או למצוא רוב כלשהו בתוך הכנסת בלי נתניהו. אם בהישענות על הרשימה המשותפת – כולה או חלקים גדולים ממנה – ואם בקואליציה מפתיעה עם רשימות חרדיות.
סוד ההיקסמות מעבאס
אם כך, את ההתנגדות בקרב תומכי "גוש השינוי" להקמתה המחודשת של הרשימה המשותפת לא צריך לחפש בנימוקים של כדאיות פוליטית. ההתנגדות הזו באה ממקום אחר: מתוך עקשנות כמעט דתית שלפיה אסור שהממשלה הבאה תעשה צעד כלשהו לקראת פיוס עם הפלסטינים, או אפילו תרמוז שהיא מוכנה למהלך כזה. השיח על הכדאיות הפוליטית הוא רק מסך שנועד לכסות על האמת הפשוטה הזו.
מכאן נובעת גם ההיקסמות בקרב "מחנה השינוי" ותומכיו ממנסור עבאס. הדבר בא לידי ביטוי בראיון הארוך שעבאס נתן לדנה ויס מערוץ 12 בשבוע שעבר. שניהם, גם עבאס וגם ויס, הסכימו עם ההנחה שלפיה הקמת הרשימה המשותפת היא משהו "שנתניהו לא היה יכול לבקש יותר ממנו" (ויס), ושהיא "מרחיקה אותנו מממשלת שינוי שנייה" (עבאס). לזכותו של עבאס ייאמר כי לקראת סוף השיחה הוא אמר – ובצדק לדעתי – שלא צריך להתרגש מהאמירות העכשוויות של בנט ובני גנץ שלא יישענו על "מפלגה ערבית" לצורך הרכבת ממשלה, שכן ברגע האמת הם יצטרכו להסביר לציבור שלהם למה ויתרו על הקמת ממשלת שינוי.
אבל הראיון לא צלל לשאלת ההיתכנות הפוליטית של ממשלה בראשות נתניהו, אולי משום שדיון ענייני כזה היה מייתר את ההבחנה בין "ערבים טובים" שאפשר להקים איתם ממשלת שינוי, כמו עבאס, לבין ערבים "שמחבקים את מי שביצע את הלינץ' בשומר חומות", כפי שאמרה ויס בלי לציין שם ספציפי, שהם פסולי חיתון. שהרי בשאלת החסימה של ממשלת נתניהו, כל הח"כים הערבים מצויים באותו הצד.
לצד ההזדמנות להשתלח בראשי המפלגות הערביות, לב הראיון היה אחר. הלב היה אמירתו של עבאס כי "בנט הוא העתיד", וכי הוא, עבאס, לא ייכנס לממשלה כדי "להשפיע על מדיניות הביטחון או החוץ" של ישראל, שכן הוא בסך הכול "אזרח נורמטיבי ששואף להשתלבות". עבאס לא אמר שהוא מתכחש לזהותו הלאומית פלסטינית, או שהוא חושב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו חשוב, ובוודאי שאינו מתנגד למדינה פלסטינית. אבל למעשה הוא אומר: לא עכשיו. שלום אחר כך, או שלום אולי, או שלום אם יסתדר, או שלום בכלל לא. אין טעם לעסוק בזה כעת.
זוהי תמונת מראה של מי שעבאס רואה כ"עתיד" שלו – בנט. בעוד עבאס מצניע את עמדותיו הפוליטיות לגבי הסכסוך – בדיקה של קבוצת המחקר "תמרור פוליטוגרפיה" מעלה כי בשלושת הרבעונים האחרונים של 2025 הוא הזכיר את רעיון שתי המדינות פעמיים בלבד – בנט בוטה הרבה יותר בעמדותיו הימניות. אבל בנט – ובמובן הזה הוא דומה לעבאס – כאילו אומר: לא עכשיו. לא עכשיו לספח את הגדה, לא עכשיו לצאת למלחמה חדשה בעזה. אחר כך.
קשה מאוד לאפיין מיהם מצביעיו של בנט, שכן מפלגתו עוד לא התמודדה בבחירות ולא ידוע כיצד תיראה רשימת מועמדיה. אבל לא מופרך לומר שגם אם הימניוּת הגזענית של בנט (אסור להקים מדינה פלסטינית כי הפלסטינים יהרגו אותנו, הערבים משתלטים על הדרום) אינה מפריעה להם, הם לא יצביעו לו משום שעמד בראש מועצת יש"ע והוא תומך בסיפוח, אלא למרות העמדות האלה. הם מוכנים, אולי בעצם רוצים, להשעות את הדיון בכל השאלות האלה לאחר כך, לרגע שאחרי נפילת נתניהו.
"תמרור" גם מצא כי ברבעון האחרון של 2025, מתוך כ-1,400 ציוצים של ראשי כל מפלגות (כולל חד"ש, תע"ל ורע"ם, אבל בלי בל"ד שאינה מיוצגת כיום בכנסת), רק 81 עסקו בכלל בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ורוב הציוצים שעסקו בנושא תמכו בהמשך הסטטוס קוו, בדרך זו או אחרת.
הספירה הזאת מעוותת במידת מה את התמונה, שכן הפוליטיקאי המרבה לדבר על ה"סכסוך", בצלאל סמוטריץ' (שרק שלשום אמר כי משימתה של הממשלה הבאה תהיה "עידוד הגירה" של פלסטינים מהגדה ומעזה), הוא שר האוצר וה"צאר" של הגדה המערבית בתפקידו כשר במשרד הביטחון, והוא משנה עובדות בשטח. כלומר, שתיקת הפוליטיקאים אינה מעידה על קיומו של סטטוס קוו. יש תנועה, והיא כולה לקראת סיפוח והעמקת האפרטהייד והגירוש.
האפשרות שהרשימה המשותפת תחזור להיות כוח משפיע בכנסת מאיימת על הנינוחות של פוליטיקה בלי ערבים. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
אחת הסיבות להפיכה המשטרית, כפי שכתבנו כאן במרץ 2023, היתה הרצון של הימין להבטיח שמה שקרה בארבע מערכות הבחירות מ-2019 עד 2022 – כלומר כניסת הנציגים הפוליטיים של המיעוט הפלסטיני למשחק ההרכבה או אי-ההרכבה של ממשלה, לראשונה מאז ממשלת רבין ב-1992 – לא יחזור על עצמו. סמוטריץ' הבין את הסכנה הזו בזמן אמת. אם הערבים ייכנסו למשחק הפוליטי, הוא כתב בזמנו בפוסט בפייסבוק, הימין יישאר לנצח במיעוט.
היו רגעים במחאות נגד ההפיכה המשטרית שבהם נדמה היה כי חלקים ב"מחנה השינוי" הבינו שאי אפשר לנתק את ההפיכה המשטרית מהרצון להרחיק את האזרחים הערבים מהמשחק הפוליטי, וכי בבחירה שהימין כפה על החברה הישראלית בין "יהודית" ל"דמוקרטית", הם, אנשי המחאה, מעדיפים את הדמוקרטיה. אבל 7 באוקטובר מחק את הזיכרון הזה, וכך בנט או גנץ יכולים לומר כי לאחר 7 באוקטובר אי אפשר להישען על מפלגות ערביות, אף שמי שמימן את חמאס היו נתניהו והימין, ולא אחמד טיבי או איימן עודה.
בלי עזה, בלי רמאללה
האפשרות שהרשימה המשותפת תחזור להיות כוח משפיע בכנסת, ובייחוד האופציה שלא יתאפשר להרכיב ממשלה חלופית לממשלת נתניהו בלי להישען על קולות חבריה, כולם או חלקם, מאיימת על הנינוחות של פוליטיקה בלי ערבים. היא מאיימת על הסטטוס קוו של דחיית הדיבור על עזה, על הגדה המערבית או על מצבה הבינלאומי והאזורי של ישראל לאיזה "אחר כך" בלתי מוגדר.
נכון, העדיפות הראשונה של כל מרכיבי הרשימה המשותפת, ושל הציבור הפלסטיני בתוך ישראל בכלל, היא המלחמה בפשיעה. אבל כניסתה של הרשימה המשותפת למשחק הפוליטי תכפה גם עיסוק בשאלות הכיבוש ויחסי ישראל ופלסטינים. הרי גם ממשלת שינוי, ראוי להזכיר, נפלה בגלל המאמץ לאשר מחדש את תקנות איו"ש, המאפשרות את מצב החירום המתמשך בגדה המערבית.
על הרקע הזה אפשר להבין את הדברים שכתב דרוקר בסוף אותו מאמר ב"הארץ": "עבאס יכול לדרוש שהרשימה המשותפת לא תתחבר רק על בסיס טכני, אלא תתבסס על עקרון-על משותף… התמקדות בבעיות פנים, בחברה האזרחית, ולא בעניינים מדיניים-ביטחוניים… מבחינת בל"ד וחד"ש זו עצם קשה לבליעה, אולי בלתי אפשרית. אם בכל זאת יקבלו אותה, הרשימה המשותפת תהיה לגיטימית יותר בעיני נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. קמפיין הבחירות של המשותפת ייראה בהתאם: קרקעות, השתלבות, פשיעה. לא רצועת עזה ורמאללה".
התירוץ הוא לכאורה אלקטורלי, אבל כפי שראינו, הטיעון הזה עומד על כרעי תרנגולת. דרוקר, ויס, ואני מניח שגם יאיר גולן, יאיר לפיד וגדי איזנקוט, מבינים היטב כי "עזה ורמאללה" ישפיעו על סדר היום הישראלי, הפלסטיני, האזורי והעולמי, בין שירצו בכך ובין שלא. הם מבינים שמה שקורה שם יכריע אם ישראלים ופלסטינים יחזרו להילחם בקרוב, או שיש סיכוי להתקדם לקראת הסכם כלשהו. אבל מתוך פחדנות או עצלנות, או משום שהתרגלו לכך ש"אלה הם החיים", שנגזר על ישראל לחיות על חרבה, הם מעדיפים לא לעסוק בכך עכשיו, ובוודאי אינם רוצים שהבוחרים הפלסטינים ונציגיהם בכנסת ידחפו אותם לשם.
מבחינתם, אם האזרחים הפלסטינים מתכוונים להצביע למועמד שאינו חלק מ"גוש השינוי", למי שאינו רואה את בנט כ"איש העתיד", עדיף שיישארו בבית. תמיכתם בחד"ש, תע"ל או בל"ד, כולן יחד או כל אחת מהן לחוד, רק מסבכת את העניינים. היא מקשה על הקמת ממשלת שינוי, והיא בעיקר עלולה לכפות על ממשלת השינוי לעשות את מה שהיא ממש לא רצתה ולא תרצה לעשות: לחולל שינוי.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
