newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

באו לרסק ויצאו מרוסקים

תנועת ההתנגדות להפיכה המשטרית כבר עשתה את מה שנראה בלתי אפשרי מול ממשלה אידיאולוגית עם רוב מוצק בכנסת. כישלון הימין עשוי לפתוח אפשרות שהכוחות החדשים ידרשו שינוי אמיתי, כזה שישראל לא ידעה מאז 1948

מאת:
שר המשפטים יריב לוין בכנסת, ב-22 במרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הימין הגזעני, ביהירותו, הקים על עצמו כוחות שלא שיער שקיימים. שר המשפטים יריב לוין בכנסת, ב-22 במרץ 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אחת השאלות המרתקות שישאלו ההיסטוריונים שיחקרו את שלושת החודשים האחרונים – והם יחקרו, כי זו בכל קנה מידה תקופה היסטורית – היא מה גרם למאות אלפי יהודים-ישראלים, למעשה לחלק הארי של המעמד הבינוני היהודי, לחוש ש"הרפורמה" שהכריז עליה שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023 היא לא רפורמה אלא "הפיכה משטרית", איום ישיר על דרך חייהם, על זהותם, על חירותם; מה גרם להם לצאת לא רק מדי שבוע, אלא מדי יום, מדי שעה, אפילו בהתראה של כמה דקות כמו שהיה אתמול, למאבק הרחב ביותר, ואולי המוצלח והיעיל ביותר, בתולדות ישראל, תוך נכונות לשלם מחירים לא פשוטים, בזמן, בכסף, וגם בגוף שהעמידו מול המשטרה ומול מפגיני הימין?

השאלה עוד יותר מורכבת, משום שכמעט בלתי אפשרי להצביע על גורם אחד, מפלגה אחת, אישיות אחת, שעמדו מאחורי המחאה או שחילקו לה הוראות. מארגני המחאה שמרו על עמימות מסוימת, וייתכן שבעתיד נדע קצת יותר, אבל ממה שידוע עד כה מדובר על התארגנות מבוזרת מאוד. התפקיד של מה שמכונה "ראשי המחאה" היה בעיקר תיאום בין עשרות גופים שקמו בן לילה. כסף לא חסר, זה נכון, אם ממימון המונים ואם מתרומות של הייטקיסטים ואחרים, אבל לא כסף הוא מה שהניע את הנכונות של מאות אלפים לצאת לרחובות. ההוכחה היתה אתמול. שום ארגון ושום מימון לא יכלו להוציא עשרות אלפי אנשים בהתראה כה קצרה בכל כך הרבה מקומות בארץ. א.נשים פשוט קמו ויצאו, כי הרגישו שזה הדבר הנכון לעשות.

למרות היעדר יד מכוונת ברורה ולמרות הרקעים השונים (גם במעמד הבינוני והעליון יש הרבה גוונים, גיל, תחום עיסוק, הכנסה, מקום מגורים, מוצא עדתי) שמהם באו מתנגדי הרפורמה, הסנטימנט של מאות האלפים היה כמעט אחיד: מה שהממשלה מקדמת זו דיקטטורה, ואנחנו רוצים דמוקרטיה. העובדה שנוצר קונצנזוס כזה בקרב שכבות כה נרחבות בציבור הישראלי רחוקה מלהיות מובנת מאליה. נכון שהצעדים שלוין ושמחה רוטמן קידמו אכן נועדו להעניק לממשלה כוח כמעט בלתי מוגבל, אבל זה לא הסבר מספיק. גם משום שכבר שנים בנו בציבור סנטימנט חזק נגד בג"ץ והפרקליטות, וגם משום שנדרשה מומחיות לא קטנה כדי להבין את המשמעות של הסעיפים השונים ברפורמה. לא כל אחת ואחד מבינים מהי "פסקת התגברות", מהי "עילת הסבירות" ואיך עובדת הוועדה למינוי שופטים.

מי שתרם תרומה מכרעת ליצירת הקונצנזוס הזה נגד ההפיכה המשטרית היתה הממשלה עצמה. עוד לפני שלוין הכריז על הרפורמה שלו, חברי הקואליציה יצרו את התחושה שהם באים לחולל הפיכה. מאיומים לבטל את מצעדי הגאווה או להטיל עונשי מאסר על נשים שיתלבשו באופן לא צנוע בכותל, ועד פירוק התאגיד וחוקי דרעי למיניהם ועוד עשרות יוזמות נוספות, יצרו תחושה של איום מידי ומצב חירום אצל חלקים נרחבים בציבור החילוני-ליברלי. העברת הסמכויות "האזרחיות" של הכיבוש בגדה המערבית לידי בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר עוררה חששות לא רק בקרב הפלסטינים והשמאל הרדיקלי היהודי, אלא גם בקרב המיינסטרים הביטחוני, שהבין מה עלולה להיות המשמעות של השינוי הזה. ה"רפורמה" של לוין, עם הברוטליות שבה הוצגה והשינוי הדרמטי שהיה כרוך בה, נתפסה כמצע שעליו תנוע כל ההפיכה האנטי-דמוקרטית והאנטי-חילונית הזו, כמבנה-העל שלה.

טירוף הנקמה של הקואליציה

צריך לחזור קצת לאחור כדי להבין את טירוף הנקמה של הקואליציה הזו. את הטון בגוש "רק ביבי" נותנות שלוש קבוצות מרכזיות – המתנגדים לשלטון החוק מסיבות אישיות-עברייניות כמו נתניהו, אריה דרעי ואחרים; הגזענים שוחרי הנכבה החדשה כמו סמוטריץ' ובן גביר; והחרדים שרוצים לשמור על האוטונומיה שלהם במימון המדינה.

יש הרבה שוני בין הקבוצות האלה, אבל מה שאיחד אותם היתה הסכמה לא רק שמהותה של מדינת ישראל היא להעניק זכויות יתר ליהודים, אלא שיש להם, לחברי הקואליציה הזו, את הסמכות לקבוע מי ייחשב יהודי. חובבי פלסטינים, מגיני ערכים ליברליים, נשים עצמאיות מדי, אוכלי טרף, להט"בים המתעקשים על להט"ביותם – כל אלה נתפסו כמי שיש ספק ביכולתם לממש את הפרויקט של העליונות היהודית.

לבחירות הראשונות של 2019 ניגש הגוש הזה מתוך ביטחון מלא שהם הרוב. דמוגרפית זה נשמע הגיוני: חרדים, דתיים-לאומיים, מזרחים מסורתיים – זה נראה מספיק כדי להבטיח 61 מנדטים. אבל במשך ארבע מערכות בחירות לא רק שהרוב הזה לא הושג, אלא שלמשחק הפוליטי נכנסה קבוצה שעד אז נחשבה מוקצה – הפלסטינים אזרחי ישראל – התחילה ליצור בריתות עם מפלגות יהודיות במרכז-שמאל, ואחת המפלגות המייצגות את הפלסטינים אפילו הצטרפה לקואליציה.

סמוטריץ' הבין את הסכנה הזו בזמן אמיתי. אם הערבים ייכנסו למשחק הפוליטי, הוא כתב בזמנו בפוסט בפייסבוק, שבו הסביר מדוע הוא מתנגד אפילו לתמיכה מבחוץ מצד מנסור עבאס – הימין יישאר לנצח במיעוט.

זה בעצם מה שעמד מאחורי שאיפת הנקם של הקואליציה הנוכחית ומאחורי הרפורמה של לוין: ניסיון להבטיח שמה שקרה בארבע מערכות הבחירות מ-2019 עד 2022 לא יחזור על עצמו; להבטיח את שלטון הימין ולאפשר לו לממש את האג'נדות שלו: ממיסוד האפרטהייד בשטחים, דרך הוצאת מפלגות ערביות מחוץ לפרלמנט בישראל ועד ריסוק מוקדי הכוח החילוניים-ליברליים בחברה היהודית. את זה אפשר לעשות רק על ידי עיקורו של בית המשפט העליון. במילים אחרות, קואליציית הימין החליטה להעמיד באופן רשמי את ה"יהודית" מעל ל"דמוקרטית". כלומר ישראל צריכה להיות מדינה יהודית, ויהודית בלבד. אם היא יכולה להיות גם דמוקרטית זה בסדר, אבל זה ממש לא הכרח.

מכאן נולדה התחושה של ישראלים-יהודים רבים כל כך שסכנה של דיקטטורה מאיימת עליהם (הפלסטינים כבר רגילים לשלילת זכויות, אז הם פחות התרגשו), מכאן נולדה הדבקות בסיסמה "דמוקרטיה". נכון  שהמושג "דמוקרטיה" יכול להיות מעורפל מאוד. הוא יכול גם לבטא תפיסה המתנגדת להפיכה המשטרית משום שהיא מעניקה ל"מדינה" – כלומר לקואליציה הנוכחית – יותר מדי כוח על חשבון האליטות המשרתות הנוכחיות.

הסנטימנט הזה היה ונשאר חזק מאוד במחאה. העמדות הנחרצות של נשיאת העליון אסתר חיות ושל היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה נובעות מהסנטימנט הזה, ככה גם מחאת ההייטק ואזהרות אנשי הכלכלה. בוודאי שמחאת המילואימניקים נובעת מהמקום הזה. מה שהוליד את המחאה הספונטנית העצומה אתמול היה פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, משום שנתפס נאמן לאליטה הצבאית, שהתנגדה בתוקף לרפורמה, והואשם בכך שהוא מגן על האלפים – טייסים ואחרים –שהודיעו ש"לא ישרתו תחת הדיקטטורה".

הפגנה נגד ההפיכה המשטרית באשדוד, ב-18 במרץ 2023 (צילום: פלאש90)

הפגנה נגד ההפיכה המשטרית באשדוד, ב-18 במרץ 2023 (צילום: פלאש90)

מה יוגדר כניצחון?

אבל המחאה יצרה גם דינמיקה משלה. ככל שהיא גדלה והתפשטה במהירות שאיש לא שיער, היא יצרה תחושה של העצמה ומסוגלוּת אצל ציבורים שהרגישו לא רלוונטיים מבחינה פוליטית כבר הרבה שנים, חשו "גלות פנימית" כמו שאמר דויד גרוסמן בנאומו באחת ההפגנות הראשונות. יותר מכך, היא גם שימשה שיעור אדיר באזרחות מעשית למאות אלפי אנשים. בבתי קפה אנשים התחילו לדון בשאלות של "עריצות הרוב" וזכויות המיעוט. איל ברקוביץ, ממש לא אינטלקטואל, הפך ללוחם בדרכים למען הדמוקרטיה ומחץ את הדוברים של פורום קהלת.

המחאה גם גרמה לאנשים רבים להגיע למסקנה שהבעיה היא לא רק נתניהו והשחיתות (לכאורה) שלו, אלא בעצם התפיסה של הימין, שרואה בשוויון ערך מסוכן וחתרני. לא במקרה הסיסמה הכי שגורה בקרב אלה שהשתלטו על נתיבי איילון אתמול היתה: "אם לא יהיה שוויון, נחסום את איילון, נפלתם על הדור הלא נכון".

ההתפתחות הזו, שספק אם מישהו מיוזמי המחאה חשב עליה מלכתחילה, הביאה לכך שהמחאה כבר מזמן לא עוסקת בהפיכה המשפטית, הקורסת בשעות אלה מול עינינו. היא מסתכלת רחוק יותר. המפגינים דורשים עכשיו "חוקה", דורשים חוקי יסוד המגינים על זכויות האזרח. זה בא לידי ביטוי ב"מתווה העם" שפרסם הנשיא יצחק הרצוג וכלל דרישה "לעגן בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו את הזכות לשוויון ואיסור הפליה, והזכות לחופש הביטוי, הדעה, ההפגנה והאספה", מהלך שישראל לא היתה מסוגלת לממש מעולם בגלל המחויבות שלה לעליונות יהודית והחשש שלה מהחרדים.

זה בא לביטוי גם בדבריה של שקמה ברסלר, מהדמויות הבולטות במחאה. "ההבדל האמיתי בין המחנות הוא אחר", היא אמרה בראיון ל"הארץ" לפני שבועיים. "יש מחנה דמוקרטי שמאמין בחופש ובזכויות אזרח ותומך בשוויון. כנגדו יש את המחנה השני, שמחזיק בתפיסת עליונות מוחלטת שלו עצמו על אחרים. הוא ואנשיו — לעומת כל היתר. עליונות יהודית, אם תרצי. זו החלוקה בין המחנות". כלומר ברסלר, ממש לא אשת שמאל, לפי עדותה, מסמנת מושג כמו "עליונות יהודית" – שרק השמאל הרדיקלי השתמש בו עד לפני זמן לא רב – כאויב שלה.

ההפיכה המשטרית קורסת, וייתכן שתביא גם לקריסת הממשלה. זהו ללא ספק הישג אדיר של תנועת מחאה, שעשתה את מה שנראה בלתי אפשרי מול ממשלה מלוכדת ואידיאולוגית, עם רוב מוצק של 64 מנדטים בכנסת. אבל השאלה הגדולה היא מה יקרה עם הכוחות האדירים שהיא שחררה, רגע לאחר שיושג הניצחון. או יותר נכון, מה המחאה הזו תגדיר כניצחון.

אפשרות אחת, סבירה למדי, היא חזרה לעמדות המוצא: כלומר הטייסים יחזרו להפציץ בעזה או בכל מקום אחר שהממשלה תורה להם, בעלי הפריבילגיות הכלכליות יחזרו לתפקידיהם במערך הניאו-ליברלי, ובית המשפט העליון ימשיך לא לייצג את האוכלוסייה בישראל: ערבים, מזרחים, אתיופים ואחרים.

אבל יש בהחלט גם אפשרות אחרת. התחושה היא – אולי התקווה היא – שמאות האלפים שירדו לרחובות למדו שפה חדשה. הם לא מוכנים לחזור לעמדות המוצא של 3 בינואר 2023, יום לפני שלוין הכריז על הרפורמה. במשך שלושה חודשים הם צעקו "דמוקרטיה או מרד", ועכשיו יש אפשרות שיתחילו להתייחס ברצינות למושג "דמוקרטיה". הם יכולים, אולי, להיות הסוכנים של דמוקרטיזציה הרבה יותר ממשית בתוך ישראל. הדרישות לחוקה או לחוקי יסוד בעלי משמעות בהחלט יכולות לשמש כבסיס. קשה לראות מנהיג מהמרכז-שמאל שחוזר לשלטון ומתעלם, לדוגמה, מהסעיפים האלה במתווה של הרצוג.

צריך להודות ביושר. ה"דמוקרטיזציה" הזו כמעט ולא עסקה בכיבוש ובשליטה על הפלסטינים. אני כותב "כמעט", כי כל מי שהצטרף ל"גוש נגד הכיבוש" בתוך המחאות בקפלן או במקומות אחרים ראה את השינוי לאורך השבועות האלה. מעוינות ואפילו אלימות נגד נושאי דגל פלסטין, או הערות נוסח "אתם לא נמצאים במקום הנכון", התגובות של המפגינים ה"לא-כיבושניקים" הפכו הרבה יותר מקבלות ואפילו אוהדות.

הגוש נגד הכיבוש בהפגנה בתל אביב, ב-18 במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

הגוש נגד הכיבוש בהפגנה בתל אביב, ב-18 במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

אירועי חווארה, והאמירה המפלצתית של סמוטריץ' בדבר מחיקת העיירה, יצרו חיבור ישיר בין מחוללי האפרטהייד בשטחים ובין מחוללי ההפיכה המשטרית. אפילו חלק מהמילואימניקים הציגו את חווארה כסיבה לסירוב שלהם. בהקשר הזה, דרך אגב, הפיכת הסירוב לכלי פוליטי לגיטימי עשויה גם לסמן שינוי ביחס למאבק בכיבוש.

כל מי שינסה להפוך את ישראל ל"דמוקרטית" על חשבון "היהודית", כל מי שינסה לקבוע לה חוקה או לעגן את השוויון בחוקי היסוד, ייתקל מהר מאוד בפיל הענק שבחדר: זכויות היתר של היהודים בתוך ישראל והכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים. אנחנו עוד רחוקים מאוד משם. אבל ביום כזה, אפשר להרשות קצת אופטימיות. הימין הגזעני, ביהירות שלו, הקים על עצמו כוחות שלא הוא ולא הכוחות הלא-ימניים בישראל שיערו שקיימים. הכישלון של הימין עשוי לפתוח אפשרות שהכוחות החדשים האלה ידרשו שינוי ממשי, כזה שישראל לא ידעה מאז 1948. מתנה יפה ליום העצמאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf