שחקנית איראנית נותנת לקולנוענים הישראלים שיעור בהתנגדות ואומץ
למאבק בפשיזם יש מחיר, ומי שלא מוכנים לשלם אותו יגלו עד מהרה שמדובר בחיה שלא יודעת שובע ושהחלופה הרבה יותר גרועה. אולי כדאי להם ללמוד משהו מתראנה עלידוסתי, ששילמה מחיר כבד על התנגדות לשלטון
סחיטה מהסרטים. שר התרבות והספורט מיקי זוהר (צילום: פלאש90)
עוד בטרם יבשה הדיו על המחמאות שהורעפו על הפורשים מטקס פרסי הנאמנות למשטר בתחום הקולנוע, שאותו יזם השר מיקי זוהר במטרה לקעקע את פרסי אופיר "השמאלניים", חזרו בהם השבעה והחזירו את המועמדויות שלהם לטקס – "למען עתיד הקולנוע הישראלי", לא פחות. בתמורה להתקפלות, כך הובטח להם, יחזור בו גם השר מהאיום לפגוע בתקציבי הקולנוע ולבטל את חוק הקולנוע. מה שנקרא, סחיטה מהסרטים.
מופע ההתבריינות של זוהר והאיומים המפורשים שפיזר העמידו את קהילת הקולנוענים הישראליים בפני דילמה של ממש. מצד אחד, מיד לאחר שהכריז על כוונתו לקיים טקס חלופי לטקס פרסי אופיר, פרסמו אנשי הקולנוע אסנת טרבלסי, לירן עצמור ואורי רוזנווקס מאמר, שבו כינו את החלטתו של זוהר "דרך מתוחכמת לסתום פיות, להקטין ולצמצם עד כמה שניתן את מקומם של סרטים ביקורתיים ולקדם סרטים שעושים נעים לשררה ולשלטון", והפצירו בעמיתיהם: "אל תתנו יד למיזם הזה! זה טקס כניעה. עדיף למשוך את הסרטים שלכם ממנו עוד לפני שיתקיים מאשר להתבזות אחרי".
מנגד, השחקנית נטע ריסקין, זוכת פרס אופיר לשחקנית הראשית על תפקידה בסרט "נאנדאורי", אומנם לא הציגה את מועמדותה לטקס של זוהר, אבל תהתה אם לא נכון היה לעשות זאת.
"מיליון השקלים שיחולקו בשבוע הבא מגיעים מכספי המיסים שלנו", היא כתבה, "עבדנו קשה בשבילם […] התרגלתי שהמיסים שלי הולכים להתנחלויות, לישיבות, לרבני ערים, לג'ובים לחברים של דודי אמסלם, להוצאות האבטחה של אורית סטרוק ויאיר נתניהו, לליווי פורעים בגדה המערבית. והנה, מחלקים 100 אלף שקל על הצטיינות במקצוע שלי – למה שלא אתמודד עליהם?"
את התשובה לשאלה הזו סיפקה השבוע השחקנית האיראנית, תראנה עלידוסתי, בראיון יוצא דופן לתחנת BBC בפרסית. עלידוסתי היא אולי השחקנית המוערכת והפופולרית ביותר באיראן בעשור האחרון, ושיחקה בכמה מהסרטים והסדרות הבולטים ביותר, בין היתר בסרט זוכה פרס האוסקר, "הסוכן", ובסדרת המופת "שהרזאד", שליאור שטרנפלד כתב עליה כאן. אחרי הרצח של מהסא אמיני שהצית את מחאת "אישה, חיים, חרות", היא חברה לתנועת ההתנגדות והפכה לאחד הקולות המרכזיים שלה.
"כאשר הקולנוע מפגר אחרי העם, אחרי המציאות, זה כבר לא באמת קולנוע". השחקנית האיראנית, תראנה עלידוסתי, עם שלט "אישה חיים חרות" (צילום: האינסטגרם של תראנה עלידוסתי)
בסרט הדוקומנטרי ששודר השבוע, שהפך בתוך שעות לנושא הלוהט בכל הרשתות החברתיות בפרסית, עלידוסתי מדברת ללא כיסוי ראש על הרדיפה נגדה, על מעצרה לעיני ילדתה הקטנה, על התקופה בתא הבידוד, על שכנותיה בתאים הסמוכים בכלא, וגם על המחלה האוטואימונית שלקתה בה ושהשחיתה את עורה. היא חושפת את הקעקוע שעל זרועה, "האגרוף הפמיניסטי", ומספרת איך הראו לה שבעקבות הקעקוע הזה, גרף החיפוש בגוגל בפרסית את המילה "פמיניזם" זינק לשמיים. בגאווה רבה דיברה על הסיפוק מכך שבזכות הקעקוע הזה, למרות מה שספגה בגללו (המשטר כמובן האשים אותה בגללו בשחיתות מוסרית), המוני נערות יודעות מה זה פמיניזם.
בסוף הסרט, שביימה פגאה אהנגרי, עלידוסתי שוחה בבריכה פרטית כלשהי עם בגד ים, מוציאה את הראש מהמים ומחייכת. זהו רפרנס לסרט שהיא מזכירה בראיון, שבו גילמה שחיינית מקצועית אבל לכל אורכו היתה מכוסה מכף רגל ועד ראש. קשה להסביר את מידת האומץ הדרושה להצטלם לראיון כזה, לא כל שכן לסצינה כזו, בטהראן כיום.
בחזרה לשאלה של ריסקין. עלידוסתי מביעה בראיון הבנה מפוכחת שלא תוכל לעבוד עוד כשחקנית באיראן בגלל עמדותיה הפוליטיות. "כאשר הקולנוע מפגר אחרי העם, אחרי המציאות, זה כבר לא באמת קולנוע", היא אומרת, ומספרת על שיחות עם מעריצים שהתרעמו על ההיעדרות שלה מהמסכים בשנים האחרונות. "שאלתי אותם – אילו סרטים ראויים נעשו פה בשנים האלה שבהם חסרתי לכם?"
זאת היא התשובה הראויה ביותר לשאלתה של ריסקין. מדוע לא להתמודד בטקס של זוהר? מפני שלמאבק בפשיזם יש מחיר, ובמוקדם או במאוחר, כל מי שרואה את עצמו כחלק במאבק הזה צריך להיות נכון לשלם אותו. תשאלו את יונתן פולק, את מאיר ברוכין, את ישראל פריי, את יפעת דורון ועוד שורה ארוכה של פעילות ופעילים. מפני שקבלת כספי השוחד של זוהר, שאכן משולמים מהמסים שלנו, תהיה הכשרת אחד הסממנים המובהקים ביותר של משטרים טוטליטריים ופשיסטים – הכפפת התרבות לרצון השלטון.
נכון, מדובר בסכומים שלא קל לוותר עליהם, וההחלטה קשה עוד יותר כאשר זוהר מאיים לכרות למעשה את הענף כולו. אבל במקום להיכנע, אפשר היה לחשוב על דרכים יצירתיות יותר למאבק: להקים רשתות לגיוס כספים ממקורות אלטרנטיביים; לנסות להפעיל לחצים מצד גופים בינלאומיים, שאולי היו משכנעים את כבוד השר לרדת מהעץ אם המחיר היה מסתמן ככבד מדי, ועוד. אבל זאת לא באמת שאלה של אלטרנטיבות: גם אם אין כאלה בנמצא, מוטב להשבית כליל את תעשיית הקולנוע הישראלית, או להשאיר אותה כמצורעת בידי הימין המתנחלי, מאשר להתקפל בפני איומיו של האיש שמושג התרבות זר לו מן היסוד והוא בז לו מעומק ליבו.
אנשי הקולנוע הישראלים לא צריכים להרחיק לכת עד איראן כדי לקבל השראה לעמוד שדרה ואומץ לב מול דיכוי משטרי; שיעור מאלף על אומץ וזקיפות קומה מול בריונות משטרית אפשר היה ללמוד ממוחמד בכרי, השחקן ואיש התיאטרון והקולנוע הענק שהלך לעולמו בשבוע שעבר. במשך שנים ארוכות, בכרי נרדף על ידי המכונה הישראלית המשומנת בטינה יוצאת דופן, מכיוון שהעז לעסוק ביצירתו בברבריות של צבא הכיבוש. בשל החטא הנורא הזה הוא נרדף, מילולית, עד הקבר. לאורך כל השנים האלה, הוא הופקר כמעט על ידי כל עמיתיו היהודים, למעט הבמאי רם לוי, שכתב תצהיר מטעם ההגנה במשפטו של בכרי במשפט "ג'נין ג'נין". גם לוי, למרבה הצער, הלך לעולמו לאחרונה.
מי שלא התייצבו לצדו של בכרי, מי שחשבו ששתיקה והתעלמות יקנו להם חסינות, מגלים כעת שהפשיזם הוא חיה שלא יודעת שובע. אם ימשיכו להיכנע לה, לרַצות אותה, להתפשר איתה, התיאבון שלה יגדל. הדרך היחידה לעצור אותה היא לשים לה גבול, להיאבק בה. כן, יש לזה מחיר. אבל אפשר להבטיח נאמנה לאומנים שלנו: המחיר יהיה לאין ערוך קטן יותר מזה ששילמו תראנה עלידוסתי ומוחמד בכרי. כנסו לפרופורציות.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
