פלסטינים עזבו את ישראל ל"שווייץ של המזה"ת", ומצאו שם מלחמה

"מצאנו כאן יציבות שאין דומה לה". מטוס בשדה התעופה של דובאי על רקע עשן שעולה מהפצצה איראנית, ב-16 במרץ 2026 (צילום: AP)

מאז נחתמו "הסכמי אברהם" ב-2020, אלפי פלסטינים אזרחי ישראל העתיקו את מגוריהם לאיחוד האמירויות, אחת משתי מדינות המפרץ החתומות עליהם. הם חיפשו מקום שקט במדינה ששיווקה את עצמה כ"שווייץ של המזרח התיכון", אפשרויות להתפתח כלכלית באחת המדינות העשירות בעולם, וגם דרך להתרחק מהפשיעה המאורגנת המאיימת על חיי התושבים והתושבות ביישובים הערביים בישראל.

אבל עכשיו הם מגלים שהמלחמה רדפה אחריהם עד לאמירויות. את הפיצוצים שהם התרגלו לשמוע ביישוביהם בגליל, בשל המלחמה מול חזבאללה, הם שומעים כעת בדובאי או באבו דאבי. רק היום (חמישי) פורסם כי שני בני אדם נהרגו ועוד שלושה נפצעו באמירויות מנפילת רסיס. הפלסטינים אזרחי ישראל ששוחחנו איתם אינם מתכוונים בשלב זה לעזוב את האמירויות, בין היתר משום שהחיים נמשכים פחות או יותר כרגיל, ומשום שבישראל המצב מסוכן לא פחות, ואולי אף יותר. עם זאת, כפי שאומרת אחת מהם: "אף אחד לא ציפה למה שקורה כאן עכשיו".

הפלסטינים אזרחי ישראל שדיברו עם "שיחה מקומית" העדיפו להתראיין בעילום שם. הם חששו להפר את האיסורים המחמירים המוטלים באמירויות בכל הנוגע למלחמה. גם בישראל מוטלת צנזורה צבאית באשר לאתרי נפילת טילים, ואסור לפרסם פרטים עליהם ללא אישור, אך באמירויות חל איסור מוחלט על צילום זירות פגיעה ופרסום התיעוד. הפרקטיקה דומה, אבל הנימוקים שונים. בישראל המלחמה היא מציאות מתמשכת וחלק מן השגרה, והנימוקים הם בעיקר ביטחוניים; באמירויות נראה כי איסור הפרסום קשור למאמץ לשמר את הדימוי שטופח במשך שנים – המרחב בטוח, יציב ומנותק מן הסערות האזוריות.

א', צעיר מאזור נצרת העובד בדובאי בענף הנדל"ן, אומר: "נכנסתי לתחום הזה כשהגעתי לכאן. בישראל עסקתי במשהו שונה לגמרי. התקדמתי מאוד, ובשנים האחרונות הצלחתי לשווק מאות דירות לרוכשים מישראל. כשניסינו לשכנע אנשים (לקנות דירות), הנימוק המרכזי היה היציבות. תרחיש כזה לא עלה בדעתנו".

"מעולם לא העליתי בדעתי שמשהו כזה יקרה", אומר ע', יזם צעיר מאחד הכפרים הערביים בצפון, המנהל עסק גם בישראל, שרכש לאחרונה בית בדובאי ועבר לשם עם משפחתו. לאחר שנחתמו הסכמי אברהם, הוא החל לבקר בדובאי באופן קבוע, ולפני שנתיים הפך לשותף בחברה מקומית, הביא את משפחתו ורשם את ילדיו לבית ספר בינלאומי. "אנחנו חיים חיים שקטים, ברמה גבוהה בהרבה מזו שבישראל, במיוחד בכל הקשור לביטחון האישי, הן בגלל האלימות והפשיעה בחברה הערבית והן בגלל מצב החירום והמלחמה המתמשכת בישראל. מצאנו כאן יציבות שאין דומה לה", מתאר ע'. "אף אחד לא שואל מאיפה אתה או מביט בך באי-נוחות, ולא מתייחסים אליך לפי הזהות או השפה שלך.

"מצאנו כאן את מה שבאמת חסר לנו במולדת. נכון, החום כבד וחסרים דברים רבים, בהשוואה לכפרים ולערים שלנו – בעיקר קשרים חברתיים ומשפחה – אבל כשאתה עסוק בעבודה ובמשפחה הגרעינית, ומבקר בכפר מדי פעם, זה מפצה על כך".

ע' אומר כי היה מודע לאיומים איראניים על מדינות המפרץ, וכן לאיומים מצד החות'ים בתימן, והזכיר את ההתקפה האיראנית על קטר לאחר שהאמריקאים הפציצו את מתקני הגרעין של איראן ביוני 2025. "אבל לא ציפינו שזה יהפוך למשהו בקנה מידה כזה, או שיחרוג מעבר לפגיעה בבסיסים אמריקאיים, שרובם ממילא מחוץ לערים".

הוא מספר כי בימים הראשונים למלחמה הפחד היה גדול, ושירותים מרכזיים במדינה נסגרו. "נכון שאנחנו מכירים את הקולות האלה (הפיצוצים) מישראל, אבל כאן זה תלוש לחלוטין. אין כאן מקלטים ואין אזעקות. יש יישומון של משרד הפנים האמירתי, שממנו מתקבלות ההתרעות וההנחיות".

על אף התקיפות וההתרעות כמעט מדי יום, ע' מספר שהחיים החלו לחזור למסלולם. "כשמתקבלת התרעה, זמן קצר לפני הפגיעה, מי שנמצא בחוץ נכנס לבניין הקרוב ביותר או לקומות תת-קרקעיות". עם זאת, הוא מתאר, החזרה לשגרה אינה מלאה. בתי הספר, שהיו בחופשה ברמדאן ובחג, עברו ללמידה מרחוק, וחלק ממרכזי המסחר הגדולים עדיין סגורים. המסעדות והקניונים פועלים כרגיל.

הפלסטינים אזרחי ישראל, שעברו להתגורר באיחוד האמירויות, הצטרפו למאות אלפי פלסטינים החיים שם זה שנים. הקהילה הפלסטינית נחשבת לאחת הגדולות במדינה המפרצית, וחבריה חיים לצד מיליוני זרים ממדינות ערב ומרחבי העולם. מתוך עשרה מיליון תושבי האמירויות, רק 12% הם אזרחי המדינה, והשאר זרים.

ע' מספר כי היחס אליהם, כזרים או כפלסטינים, לא השתנה מאז תחילת המלחמה. "יש הקפדה גדולה שלא לצלם או לפרסם דבר, וגם שמעתי על מעצרים של ערבים ישראלים בגלל צילום זירות נפילה. מעבר לכך ההתנהלות רגילה, וייתכן שהיחס אלינו, כבעלי אזרחות ישראלית, אפילו טוב יותר. אני לא יודע כיצד מתייחסים לפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אבל בסך הכול לא חל שינוי".

"ייתכן שהיחס אלינו, כבעלי אזרחות ישראלית, אפילו טוב יותר". דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על קיר בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לדבריו, נראה כי המדינה חזקה ויכולה לעמוד במלחמה, "אך המשך המלחמה והאפשרות להסלמה נוספת מדאיגים. אנחנו תמיד יכולים לחזור לישראל, אבל לא שוקלים זאת כרגע. למרות שיש סיכון כאן, הוא עדיין קטן מזה שבישראל. פה לאף אחד אין מקלט; בישראל רק בכפרים שלנו אין (מקלטים)".

על פי דיווחים, איחוד האמירויות ספגה טילים וכטב"מים איראניים יותר מכל מדינה אחרת: יותר מ-2,000 טילים וכטב"מים פגעו במדינה, בעיקר באזור דובאי – שדה התעופה, מגדלים ואתרי צבא אמריקאיים, ועוד. לישראל שוגרו, לפי ההערכה, "רק" 800 טילים. מספר הטילים ששוגרו למדינות מפרץ אחרות נמוך מזה שנורה לעבר האמירויות.

למרות זאת, הרשויות באמירויות פועלות להציג את המצב כפחות חמור מכפי שהוא: "המסרים הרשמיים מכוונים להרגיע ולהדגיש שהכול בשליטה ושהחיים נמשכים כסדרם", מספר ע'. "הילדים שלנו, בניגוד לרוב הילדים כאן ולחבריהם בבתי הספר, לא נבהלים במיוחד מהפיצוצים. זה מפחיד אותם, אבל לא זר להם. רוב הילדים האחרים מעולם לא שמעו קולות כאלה".

בתגובה לפרסומים כי ארה"ב עשויה לשלוח חיילים להשתלט על האי האיראני ח'ארג', שבו נמצאים רוב מתקני ייצוא הנפט של איראן, דיווחה הטלוויזיה הממלכתית האיראנית כי במשמרות המהפכה נערכים לתגובה שתכלול השתלטות על חופי איחוד האמירויות ובחריין. ידיעות כאלה מעלות, כמובן, את המתח באמירויות.

א', העובד כאמור בתחום הנדל"ן, אומר כי התושבים באמירויות ממתינים לראות כיצד יתפתחו הדברים. "אם המלחמה תימשך ותסלים, ייתכן משבר עמוק", הוא אומר, "ומצד שני, יכול להיות שהאמירויות תצא ממנה מחוזקת, כמדינה ששמרה על יציבותה למרות ההפגזות – מה שעשוי דווקא לחזק את שוק הנדל"ן".

א' מספר כי הממשלה הנהיגה הקלות מסוימות בעסקאות בשל המצב, וכי לא נרשמה ירידה ממשית במחירים. "מצד אחד, לקוחות ישראלים וערבים כמעט הפסיקו לרכוש, אך מנגד גורמים אחרים ממשיכים לרכוש, במיוחד משקיעים הודים, שמנצלים את ההקלות ואת הירידה בביקוש".

א' מדגיש כי למרות המאמץ של הממשלה להציג חזות של "עסקים כרגיל", אי אפשר לומר שזה המצב. "באבו דאבי, בשארג'ה (שתיים מהאמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות; ב"ז) ובאזורים אחרים השגרה נשמרת, אך בדובאי עצמה המצב שונה", הוא אומר. "'הכפר הגלובלי', למשל, שהוא אתר תיירות מרכזי, סגור עכשיו, וכך גם מרכזים גדולים נוספים, כמו פארקי שעשועים". הוא עצמו עזב את דובאי ועבר לשארג'ה. "יש לי כאן קרובי משפחה וחברים, וכאן בטוח יותר", הוא מסביר.

למרות המאמץ של הממשלה להציג חזות של "עסקים כרגיל", אי אפשר לומר שזה המצב. הכפר הגלובלי בדובאי, ב-14 בדצמבר 2022 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

א' מציין כי הפיקוח באמירויות על המתפרסם קיים תמיד, לא רק בזמן מלחמה. "קיימת בקרה הדוקה, במיוחד ברשתות החברתיות", הוא מספר. "אני מכיר אנשים שגילו להפתעתם כי נאסר עליהם להיכנס למדינה בשל דברים שכתבו בעבר. ברור שבתקופה הנוכחית עוקבים אחרי כל פרסום וצילום. כמעט בכל פינה יש מצלמות או נוכחות ביטחונית, במיוחד בזירות נפילה. לשם מגיעים מיד כדי לוודא שאף אחד לא מתעד. הם לא מתגמשים בכל מה שנוגע לפגיעה בדימוי המדינה כמרחב יציב, שקט ובטוח – דימוי שהם עמלו שנים לבנות".

"אני מנסה לומר לבתי שאין מה לפחד"

מ', במקור מכפר בגליל העליון, מספרת שהיא חיה באבו דאבי כבר יותר מארבע שנים, לאחר שהיא ובעלה ובתם חיו בירדן כמה שנים (לבעלה אזרחות ירדנית). "לאחר שעברנו לכאן, הבנתי מה המשמעות של חיים בביטחון, שלווה ויציבות", היא אומרת. "אף אחד לא ציפה למה שקורה כאן עכשיו. אפילו האמירתים, כשבנו את הערים שלהם, לא העלו בדעתם תרחיש כזה. רוב הבניינים כאן עשויים זכוכית".

כמו מרואיינים אחרים, מ' מספרת שהחיים באמירויות נמשכים פחות או יותר כרגיל. "המדינה כאן מצליחה לתת תחושת ביטחון מסוימת, אין פאניקה", היא אומרת. "במסרים הרשמיים מדגישים כל הזמן שהמצב בשליטה ושאין סיבה להיבהל: הכול זמין וימשיך להיות זמין, וגם זה נותן לנו תחושת רוגע.

"מסתגלים, במיוחד משום שהבנו כאן שהתקיפות אינן אקראיות, ושלא תוקפים בנייני מגורים אלא מטרות מסוימות, ובעיקר אתרים אמריקאיים. בהתחלה קיבלנו התרעות לטלפונים עם אזעקה חזקה. עכשיו ההתרעה מגיעה עם צליל בשעות היום בלבד, ובלילה היא נשלחת כהודעה רגילה – לא כמו הצליל המפחיד שאתם מקבלים בארץ בכל פעם שנורים טילים".

עם זאת, גם עבור מי שהתרגלה למלחמות ולרעשי פיצוץ, המצב באמירויות שונה: "קולות הפיצוצים חזקים מאוד, גם כשהם רחוקים", מספרת מ', "אני תושבת הגליל והטילים אינם דבר חדש עבורי. עברתי את מלחמת 2006 ושמענו אז פיצוצים, אך כאן שומעים את הפיצוצים חזק מאוד – אולי כי פה המרחב פתוח ובגליל יש הרים וגבעות שמעמעמים את הקול. אני מנסה לומר לבתי ולחברים כאן שאין מה לפחד, ושאני רגילה לקולות כאלה מהחיים בכפר שלי. אבל האמת היא שקולות הפיצוצים מפחידים מאוד".

למרות זאת, מ' אינה חושבת על תרחיש שבו היא ומשפחתה יעזבו את אבו דאבי. "אנחנו לא חושבים לעזוב – לא לישראל ולא לירדן, שאינן בטוחות יותר. אנחנו מרגישים שהסכנה כאן לא מכוונת אלינו, והירי כאן אינו אקראי כמו בישראל. לעומת זאת, אני מכירה שכנים ועמיתים רבים ממדינות אירופה שחזרו הביתה עם תחילת המלחמה וההפצצות באיחוד, וחלקם אינם מתכוונים לחזור לכאן".

בימים הראשונים למלחמה חזרו אלפי ישראלים בטיסות חילוץ שיצאו מדובאי. ג', המתגוררת עם בעלה וילדיה בדובאי ומנהלת את העסק שלה בישראל מרחוק, בעוד בעלה עובד שם, אומרת כי לדעתה רוב מי שחזרו לישראל היו תיירים. "משפחות ואנשים שמתגוררים כאן, אם יחליטו לעזוב, ישראל לא תהיה בהכרח היעד. אף אחד לא עוזב אזור מלחמה כדי לעבור לאזור מלחמה מורכב יותר. אני הצלחתי לצאת עם משפחתי למדינה אירופית, ואנחנו רואים בזה מעין חופשה. אם המצב יימשך כך, במיוחד עם החזרה ללימודים, סביר שנחזור לדובאי, אלא אם המצב יסלים. במקרה כזה ניאלץ לחזור לישראל".

על רקע ההתקפות בדובאי פרסם המטה לביטחון לאומי אזהרה לישראלים השוהים במדינה להתרחק ממקומות ציבוריים, בעיקר אלה המזוהים עם ישראלים, כגון בתי כנסת, עסקים בבעלות ישראלית והתקהלויות בנמל התעופה. ג' מסכמת: "אני מרגישה שהאזהרות הללו אינן מכוונות אלינו. אנחנו גם ככה לא מגיעים למקומות המזוהים עם ישראל. מול הרשויות אנחנו מציגים את עצמנו כישראלים, אך בחיי היומיום ובמפגשים עם אנשים אנחנו מדברים ערבית, בניב הפלסטיני, ואין לנו צורך להדגיש שאנו מחזיקים באזרחות ישראלית".