אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

"עד לפני שנתיים, לא רק שלא חשבתי על הגירה, אלא גם התנגדתי לה באופן מוחלט", אומרת אמאני טאטור, בעלת בית הקפה "אמאני" בנצרת, שפתחה לאחרונה בית קפה בברלין ועברה להתגורר שם. "לפני חמישה חודשים התחלתי לעבוד על הקמת בית הקפה (בברלין), ולפני כחודש פתחתי אותו. כיום אני גרה בברלין, אם כי אני עדיין חוזרת מדי פעם, במיוחד משום שבית הקפה בעיר העתיקה בנצרת עדיין פעיל".

>> גרמניה משתפת פעולה עם ישראל במחיקת הזהות הפלסטינית

מאז אוקטובר 2023, השיח על הגירה מישראל תפס תאוצה.. למרות זאת, קשה למצוא נתונים מדויקים על שיעורי ההגירה. לאחרונה הלמ"ס פרסם נתונים מעודכנים ומהם עולה שב-2023 עזבו את ישראל 55.3 אלף ישראלים, זינוק דרמטי של 46.4% לעומת 2022. לגבי 2024 – עדיין אין נתונים. אין גם נתונים שיוכלו ללמד כמה מאותם עשרות אלפים שעזבו את ישראל הם ערבים. בעבר הגירה כמו זו של טאטור נתפסה כאירוע יחסית יוצא דופן בחברה הערבית, אבל כיום התחושה הרווחת היא שההגירה היא תופעה משמעותית, שאינה מוגבלת עוד למקרים בודדים, כפי שהיה בעשורים האחרונים.

לגבי היהודים המהגרים מישראל, נראה שהסיבות המרכזיות היא המלחמה וההפיכה המשטרית. לרבים מהם יש אזרחות אירופית כלשהי, ולפיכך ההחלטה להגר היא קלה יחסית. אצל האזרחים הפלסטינים, המצב יותר מורכב. שיעור העוני בחברה הערבית עומד על כ-40% לעומת 17% בקרב היהודים, הביטחון האישי כמעט ואינו קיים בחברה הערבית בגלל התפשטות האלימות והפשיעה המאורגנת, ומשבר הדיור רק מחמיר עם השנים.

לכך כמובן צריך להוסיף את הגזענות הממסדית, שרק החריפה מאז תחילת המלחמה, והמלחמה עצמה שבה היישובים הערביים בצפון היו חשופים לפגיעות ישירות של רקטות יותר מיישובים יהודיים, בשל היעדר מקלטים או מערכות הגנה אווירית מספקות.

"מאז תחילת 2023, מחשבות על הגירה התחילו להעסיק אותי יותר ויותר", מספרת טאטור. "המצב הכלכלי, עליית ממשלת הימין והצהרותיה המוקדמות על כוונותיה, מקרי הרצח – ובפרט הטבח ביפיע, שבו נרצחו חמישה צעירים יחד. ואז הגיע 7 באוקטובר, מלחמת ההשמדה בעזה שבאה אחריו והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו. כל אלה חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ, או לפחות לחפש מקום שישמש כאפשרות שנייה."

"המציאות שהתפתחה כאן בישראל אמרה לי כל יום מחדש שאין לי עתיד כאן", אומר א', צעיר מאזור הגליל שחי כיום עם משפחתו באחת ממדינות מערב אירופה והעדיף להישאר בעילום שם. "אם זה היה תלוי רק בי או בי ובאשתי, היינו מחזיקים מעמד. לעזוב את הארץ, שאנחנו שייכים אליה ואוהבים אותה, זו לא החלטה קלה. אבל מכיוון שהחלטנו להביא ילדים לעולם, האחריות שלנו היא להבטיח להם עתיד בטוח וחיים בכבוד. כאן בארץ זה כבר מוטל בספק.

"אין שום אופק לסיום מכת הפשע המאורגן. החיים שלנו הפכו למסוכנים בכל מקום. אפילו ללכת למאפייה או לחנות הפך למקור דאגה. אני מפחד שיירו על המקום בזמן שאני שם. בתקופה האחרונה, לפני שעזבתי, לא נכנסתי עם הילדים שלי לחנויות ביישוב שלי או ביישובים סמוכים.

"אבל הדבר המסוכן יותר הוא המציאות הפוליטית. הרחוב הישראלי הפך לימני בצורה מובהקת, ומי שבעבר התייחס אלינו כאל גיס חמישי בחצי פה, מתייחס אלינו כיום כאויבים, ובגלוי. זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. כבר באירועי מאי 2021 שמנו לזה לב. מה שהשתנה אחרי 7 באוקטובר הוא שגם קבוצות שבעבר נחשבו למרכז המתון ואולי אפילו לשמאל, אימצו את עמדות הימין הקיצוני. ולזה צריך להוסיף את הכלכלה, את השירותים הדלים ביישובים הערביים, את משבר הדיור וכל השאר. עם כל האהבה והחיבור לארץ ולמולדת, הנסיבות האלה יכולות להוביל כל הורה, בלי יוצא מן הכלל, להגר, או לפחות לחשוב על הגירה."

לא נתנו מקום למחאה. טקס לציון יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, ב-15 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)

טאטור אומרת שאחד הדברים שדחפו אותו לעזוב היה צמצום מרחב השיח המותר לפלסטינים בישראל אחרי 7 באוקטובר, העובדה שכל הזדהות עם הסבל של האזרחים בעזה הפכה לעניין מפחיד. "בחמש השנים האחרונות אירחתי קבוצות יהודיות בבית הקפה בנצרת", היא מספרת. "היינו משוחחים, מדברים פוליטיקה בלי פילטרים. אבל לצד העובדה שאחרי 7 באוקטובר הביקורים של יהודים (בנצרת) פחתו באופן משמעותי, השיחות השתנו לגמרי. כבר אין מקום לדיון פתוח או לדעה שונה על מה שקרה, על הסיבות, על המציאות או על הקורבנות בעזה. זה מחניק, גורם לי לאבד תקווה, ומכאן נובע דחף נוסף להגירה. במיוחד כשהעמדות האלה חוזרות על עצמן בכל מקום, בכל דיון, כמעט עם כל ישראלי, ללא קשר לרקע הפוליטי שלו".

ד"ר הוניידה ע'אנם, מנכ"לית "מדאר", המרכז הפלסטיני ללימודי ישראל ברמאללה ובעצמה אזרחית ישראלית, מסבירה את ההגירה של אזרחים ערבים בכך שכבר זמן ממושך, במיוחד מאז שהימין בראשות נתניהו חזר לשלטון, יש תחושה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל שהמצב הולך ומידרדר בהתמדה. זה משפיע בעיקר על צעירים. "בעבר היינו אופטימיים ואומרים: 'מחר יהיה יפה יותר', אבל זה הולך ונעשה מופרך", אומרת ע'אנם, "כי אין שום דבר שמרמז שמחר יהיה טוב יותר. להיפך, הכול מעיד על כך שמחר יהיה גרוע יותר".

ע'אנם טוענת שהתחושות האלה לא קשורות רק למה שממשלת ישראל עושה, "אלא פשוט להיעלמות התקווה. מה כבר יכול להעניק לאדם תקווה? אפילו המאבק העממי, שהיה פעם מקור לאופטימיות, הולך ונעלם. החברה הישראלית הולכת לכיוון מתנחלי-דתי-ימני אפל, המצב הפנימי בחברה הערבית מידרדר ולכך צריך להוסיף את חולשת הרשות הפלסטינית והטעויות שלה. כל אלה יוצרים תחושת אכזבה כללית, שדוחפת חלק מהצעירים, באופן טבעי, לעזוב לחו"ל".

לדבריה, בעשר השנים האחרונות, מספר לא מבוטל של אנשי רוח, אינטלקטואלים ואקדמאים, הן מתוך הקו הירוק, הן מהגדה המערבית, היגרו לגרמניה ולמדינות אחרות. "האינטלקטואלים האלה, שבמצב טבעי נוכחותם חיונית ביותר לחברה, החלו להגר אחרי שאיבדו כל תקווה", אומרת ע'אנם. "אפילו בתקופת הסכם אוסלו, עם כל חסרונותיו והביקורת עליו, היה קיים אופק כלשהו, היה נראה שיש גורמים משני הצדדים שמחפשים להתקדם לעבר פתרון. היום האופק סגור לחלוטין, מוקף בבטון ובאלימות קשה. השיח על פוליטיקה ועשייה פוליטית הפך לבלתי אפשרי, ובאופן כללי, בתקופה של השמדה, אין מקום לשיח על פוליטיקה. ברור לחלוטין שאנחנו עומדים בפני שנים קשות, שיובילו עוד ועוד צעירים לעזוב".

"זה לא מקרי", אומר א'. "כשסמוטריץ' מדבר על חזונו לתוכנית של 'הגירה מרצון' עבור הפלסטינים בגדה, וכשבן גביר מדבר בגלוי על 'הגירה מרצון' לתושבי עזה, ברור שהרעיון הזה כולל גם אותנו, האזרחים הפלסטינים בישראל. הם אולי לא יכולים לומר זאת בפומבי – לפחות בינתיים – כי אנחנו אזרחים, אבל לא אופתע אם בקרוב מישהו ידבר על זה בגלוי.

מדכאת הפגנות פרו-פלסטיניות. שוטרים מול הפגנה בברלין, 2023 (צילום: סאמידון)

"מישהו תכנן להציף את החברה הערבית בפשע מאורגן, וכל הנתונים מעידים על כך, והוא הצליח. מישהו תכנן לעצב מציאות שבה החברה הערבית תישאר ענייה, בלי יכולת להדביק את קצב הפיתוח במדינה – והוא הצליח. מישהו תכנן להחמיר את משבר הדיור, והוא הצליח. ומישהו גם תכנן להפיץ גזענות בצורה כזו, ועוד להתפאר בה, וגם בזה הוא הצליח. בזמן שהמדינה מציגה אותנו כ'אזרחיה' בפני העולם וממשיכה (בינתיים) לאפשר לנו להתמודד לכנסת ולעשות דברים נוספים, ממשלות ישראל, בשקט ובשיטתיות, דוחפות את האזרחים הפלסטינים להגירה מרצון. והנה, בשנים האחרונות, הן מצליחות בכך, בלי שהעולם אפילו שם לב".

מאז תחילת המלחמה, מבין כל המדינות המרכזיות באירופה, גרמניה הביעה את התמיכה הכי גורפת בישראל, ודיכאה באופן החריף ביותר את הפגנות התמיכה בעזה. למרות זאת, חלק גדול – ואולי רוב – האזרחים הערבים שעוזבים את הארץ בוחרים להגיע לגרמניה, כנראה משום שיש בה יותר אפשרויות תעסוקה. "לפני כמה זמן, גבר שלבש כפייה פלסטינית נדקר כאן בגרמניה, וחלק מהמשתתפים בהפגנות נרדפים", מספרת טאטור. "הגעתי לגרמניה כי אחותי גרה כאן, אבל גיליתי כאן המון אנשים שעזבו את הארץ והיגרו לכאן, אני מדברת רק על עיר אחת, ברלין. לא יודעת מה קורה בערים אחרות ובמדינות אחרות".

טאטור מדגישה שאינה רואה את עצמה כמהגרת, אלא כמי שמחלקת את זמנה בין ברלין לנצרת, שכן היא ממשיכה להפעיל את בית הקפה שלה בנצרת. "אני מאמינה שהשינוי אפשרי, והבחירה להישאר בארץ היא סוג של עמידה איתנה. לכן החלטתי שלא לסגור את בית הקפה בנצרת ולהשאיר את האפשרות לחזור פתוחה", היא אומרת. "אני לא יודעת איפה אהיה עוד 10 שנים, אבל אני יודעת שהיחס שלי להגירה, שפעם לא עלתה על דעתי, השתנה".