ניצחון? הפסד? לישראל זה כבר לא משנה. העיקר המלחמה

מקץ שמונה חודשים, ישראל שוב מאוימת בטילים מאיראן. ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר באתר נפילת טיל ששוגר מאיראן, 20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)

"תהיה מלחמה עם איראן?" שאלה אותי מישהי לפני כמה ימים, כמו שאני מניח ששואלים כל אחת ואחד בישראל בשבועות האחרונים. "לא יודע", עניתי, "אבל לא ברור לי למה כולם בישראל משתוקקים לה". "אני לא רוצה מלחמה, אני מפחדת ולא מכירה מישהו שרוצה מלחמה", היא המשיכה, "אבל אם כדי שהאיראנים יהיו חופשיים אנחנו צריכים לחטוף כמה טילים, אני מוכנה לשלם את המחיר".

ביוני 2025, לא כל כך מזמן, הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "ב-12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות… הנחתנו על משטר האייתוללות את המכה הקשה ביותר בתולדותיו", ואילו הרמטכ"ל אייל זמיר הסביר כי במלחמה נגד איראן "אנו כותבים פרק חדש בתקופה של התהוות היסטורית (כך במקור; זמיר יכול בהחלט להיחשב כאחד ממחדשי השפה העברית) עבור מדינת ישראל והמזרח התיכון כולו".

והנה, מקץ שמונה חודשים – לא אחרי דורות – ישראל שוב מאוימת בטילים מאיראן, ורוב הישראלים רואים במלחמה עם איראן רע הכרחי, מחיר שאנחנו נאלצים לשלם למען חירותו של העם האיראני (מרגש שישראלים דואגים לחירותם של עמים תחת דיכוי), או סתם משום שכאלה הם החיים במזרח התיכון. "יש קונצנזוס בישראל שזה הדבר שצריך לקרות, גם אם יהיה לזה מחיר, ויהיה לזה מחיר", אמר אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 13. ראש האופוזיציה יאיר לפיד אף הוסיף כי ישראל צריכה להפציץ את מתקני הנפט של איראן, אפילו במחיר של עימות עם ארה"ב. מלחמה בכל מחיר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אם במלחמה מול איראן ביוני 2025 שררו בציבור הישראלי התרוממות רוח, התלהבות ואף אופוריה מסוימת מכך שישראל, יחד עם החבר הגדול מאמריקה, חיסלה לכאורה את יכולות הגרעין של איראן – יכולות שבמשך עשרות שנים תוארו כאיום קיומי על ישראל – הרי שהפעם, כך נדמה, הציפיות נמוכות הרבה יותר. מלחמה עם איראן נראית יותר כשגרה: נלחמים כי אין ברירה אחרת, עד לסיבוב הבא.

המהירות שבה האיום האיראני חזר לחיינו מעמידה, כמובן, בספק את הצהרות הניצחון בתום מלחמת 12 הימים. אם לגבי חמאס קיים מעין קונצנזוס בישראל שלפיו הניצחון המוחלט לא הושג, והארגון עדיין חי וקיים למרות המכות שספג, הרי ששובו של האיום האיראני מערער במקצת את הקונצנזוס בנוגע להצלחת המלחמה נגד איראן. בוודאי אם טילים איראניים ייפלו שוב במרכזי הערים בישראל, ויחדשו את הטראומה שחוו ישראלים רבים ביוני 2025, אבל העדיפו לא לדבר עליה.

ישראל מוודאת שלא תוכל לנצח

אבל השאלה איננה רק צבאית; היא גם חורגת ממערכת ההגזמות (השקרים?) שההנהגה הפוליטית והצבאית מוכרת לציבור הישראלי, התקשורת משווקת, והקהל קונה כמעט מבלי לפקפק. יש כאן משהו עמוק יותר. הוא נוגע לשאלה האם ישראל בכלל רוצה להסיר את האיום האיראני, או את האיומים האחרים עליה. בישראל מקובל לומר שהיא אינה יכולה להפסיד במלחמה, שכן הפסד פירושו חיסולה של המדינה. אולם השאלה איננה אם היא יכולה, אלא אם היא בכלל רוצה לנצח.

השאלה עולה משום שדווקא בימים האחרונים, על רקע התחדשות המתח מול איראן, מנהיגים פוליטיים – מנתניהו עד מי שרוצה להחליפו, נפתלי בנט – כבר אינם מסתפקים באיום האיראני. "איום טורקי חדש עולה", אמר לאחרונה בנט בנאום באנגלית, "אני מזהיר: טורקיה היא איראן החדשה". ארדואן, הסביר בנט, הוא מנהיג מתוחכם, ויחד עם קטר וסעודיה הוא מתכוון ליצור "טבעת חנק… ציר סוני עם פקיסטאן גרעינית", לא פחות. נתניהו אמר כי הוא מכין ציר חדש יחד עם הודו ומדינות אחרות במזרח התיכון, כמו יוון, "נגד הציר השיעי שאנחנו מכים בו קשות ונגד הציר הסוני המתהווה".

ברגע שהאויב הוא כבר לא רק איראן, חזבאללה והחותים, אלא גם טורקיה, סעודיה ופקיסטאן, ישראל לא רק גוזרת על עצמה עימות מתמיד ומצב חירום נצחי, אלא גם מוודאת שלא תוכל לנצח. את ההגנה האווירית של איראן אפשר לחסל ואת החותים אפשר להפציץ, אך לחסל את היכולות הצבאיות הטורקיות, או את תוכנית הגרעין הפקיסטאנית, זה כבר בגדר הבלתי אפשרי. התחושה היא שהאליטה הפוליטית הישראלית – ואין כאן הבדל גדול בין אופוזיציה וקואליציה – כבר אינה מסתפקת באיום האיראני; היא זקוקה למשהו גדול יותר, מרגש יותר.

"אני מזהיר: טורקיה היא איראן החדשה". נפתלי בנט (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אין מחלוקת כי "הציר האיראני" נפגע קשות במלחמת "שבע החזיתות" שישראל ניהלה בשנתיים וחצי האחרונות. הנהגת חזבאללה נמחקה, עוצמתו הצבאית ניזוקה וכוחו הפוליטי נחלש מאוד. ולראיה, ישראל מפציצה בלבנון באופן רצוף מאז הפסקת האש עם חזבאללה בנובמבר 2024, והארגון אינו מגיב. משטר אסד, שאירח יחידות איראניות בשטחו והיה מעין פרוקסי של טהראן, קרס; ואיראן עצמה איבדה חלק ניכר מהנהגתה הצבאית במלחמה נגד ישראל. מתקני הגרעין שלה ספגו מכה קשה וכך גם מערכות ההגנה האווירית והטילים שלה.

בשנתיים וחצי האחרונות הראתה ישראל למדינות האזור שהיא נהנית משליטה צבאית וטכנולוגית מוחלטת, ולכן אין כיום מדינה או ארגון צבאי במזרח התיכון שיכולים להיות בטוחים כי זרועה הארוכה של ישראל לא תפגע בהם. ישראל גם הזכירה למדינות המזרח התיכון שהיא נהנית מגב אמריקאי כמעט בלתי מוגבל, והראיון האחרון של השגריר האמריקאי בישראל, מייק האקבי, עם טאקר קרלסון היה ביטוי נוסף לכך. אפילו הקנצלר הגרמני, פרידריך מרץ, אמר כי ישראל "עושה עבודה מלוכלכת עבור כולנו" מול איראן. ומעל לכול, ישראל הוכיחה באותות ובמופתים, בהרג של עשרות אלפי ילדים ובהרס ערים שלמות, כי שום חוק או כלל בינלאומי אינם חלים עליה.

אולם ישראל לא ידעה לתרגם את כל ההישגים האלה לעוצמה שאיננה צבאית בלבד. לאיראן היתה, ועדיין יש, עוצמה צבאית, והיא נתפסת כאיום על ידי מדינות שונות במזרח התיכון, בעיקר בקרב המדינות השכנות לה, משום שהיא מייצאת אידיאולוגיה דתית המאיימת על המשטרים הקיימים ותומכת במיליציות חמושות ובשליטים דכאניים כדוגמת אסד. אבל לאיראן יש גם "כוח רך", ולא רק בקרב השיעים במזרח התיכון.

ישראל נתפסת באזור אך ורק כאיום

סקר של "מדד דעת הקהל הערבית", גוף בעל מוניטין העורך סקרים ברחבי המזרח התיכון כולו, מצא כי בין 2016 ל-2022 שיעור תושבי המזרח התיכון שראו באיראן איום "מסוים" עליהם ירד מ-52% ל-36%. מלחמת עזה רק שיפרה את מעמדה של הרפובליקה האסלאמית, ובסקר שנערך בתחילת 2025 סברו 48% מהנשאלים כי עמדתה של איראן כלפי המלחמה בעזה היתה "חיובית", יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון.

באותו סקר, שנערך לפני המלחמה בין ישראל לאיראן, 26% מהנשאלים במזרח התיכון אמרו כי ישראל היא האיום הגדול על השלום והיציבות באזור; 51% סברו כי ארה"ב היא האיום הגדול ביותר, ורק 7% השיבו כי איראן נושאת בתואר זה. מאז, לאחר המלחמה של ישראל וארה"ב מול איראן, ולאחר ההפצצה הישראלית בקטר בספטמבר 2025, נראה כי דעת הקהל הקצינה אף יותר.

בסקר שערך העיתון "אל ערבי אל-ג'דיד", שתוצאותיו פורסמו בינואר 2026, רק 6% מהנשאלים במזרח התיכון תמכו בכינון יחסים דיפלומטיים בין מדינתם לישראל. ב-2011 עמד הנתון על 9%. 31% מהנשאלים הסבירו כי הם מתנגדים לכך משום שישראל היא "מדינה קולוניאלית וכובשת בפלסטין", ואילו 13% נימקו זאת בכך שישראל היא "מדינה שמכוונת לשלוט ולכבוש מדינות במזרח התיכון", לעומת 2.4% שחשבו כך ב-2014.

במילים אחרות, ישראל נתפסת באזור כמעט אך ורק כאיום. אבל לא נראה שמדובר בטעות או בבעיה בהסברה. זו למעשה המדיניות. מרגע לידתה נתפסה ישראל, ואולי גם תפסה את עצמה, כנטע זר במזרח התיכון. עם זאת, היו לה גם ניסיונות להשתלב ולהתקבל באזור. הסכם השלום עם מצרים ב-1979 היה בהחלט חלק מניסיון כזה. הסכמי אוסלו ב-1993 ייצגו אף הם מאמץ להשתלבות, הובילו להסכם השלום עם ירדן ואפשרו לשמעון פרס לפתח את חזון "המזרח התיכון החדש" של שילוב באמצעות כלכלה. "השלום הכלכלי" של נתניהו והסכמי אברהם הם המשך של אותה חשיבה.

נכון, למעט הסכמי אוסלו, כל המהלכים האלה היו קשורים גם לניסיונות לעקוף את הצורך להעניק לפלסטינים את זכויותיהם ולפתור את הסכסוך איתם. ועדיין, לצד השימוש בכוח, ישראל נקטה גם צעדים מדיניים, ובחנה אילו רווחים עשויות מדינות האזור להפיק מהקשר עימה בתמורה ללגיטימציה שיעניקו לה. זה עבד גם הפוך. יותר ויותר מדינות באזור, וגם הציבור במזרח התיכון, התחילו לקבל את ישראל כעובדה מוגמרת. הסכמי אברהם לא היו יכולים לבוא לעולם אלמלא השינוי בדעת הקהל הערבית.

אולם מאז אוקטובר 2023 ויתרה ישראל אפילו על מראית עין שלפיה היא רוצה בטובת האזור, וכי ביטחונה ושגשוגה יביאו גם ביטחון ושגשוג לשכנותיה. היא עברה למדיניות של כוח. ומה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח, לא משנה מי עומד מולה. ההפצצה בדוחא בספטמבר 2025 היתה ביטוי לגישה זו. אפילו מדינה שסייעה לה במו"מ לשחרור החטופים והעבירה כספים לחמאס על פי בקשתה המפורשת, אינה מוגנת. כולם על הכוונת.

בידוד הולך וגובר של איחוד האמירויות, בעלת בריתה הנאמנה ביותר של ישראל, מול שכנותיה במזרח התיכון. דגלי ישראל, ארה"ב, איחוד האמירויות ובחריין על חומת העיר העתיקה בירושלים, ספטמבר 202 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

תפיסה זו יכולה להסביר באופן חלקי גם הבידוד ההולך וגובר של איחוד האמירויות, בעלת בריתה הנאמנה ביותר של ישראל, מול שכנותיה במזרח התיכון. איחוד האמירויות – אמר לאחרונה אחמד אל-טוואג'ירי, לשעבר חבר מועצת השורא הסעודית, בראיון ל-Middle East Eye – היא "סוס טרויאני של האמביציות הישראליות". ההנהגה הישראלית הנוכחית, הוא אמר, "אינה ראויה לכל שיתוף פעולה", ועד שתוקם מדינה פלסטינית ותיפתר סוגיית הפליטים הפלסטינים, סעודיה לא תתקדם לשום הסכם עם ישראל. ישראל, הוא הוסיף, היא "איום לאנושות, ליהדות, ליהודים, לאזור ולעולם הערבי".

ההחלטה על תקיפה באיראן, כך נראה, אינה מצויה בידי ישראל. היא תלויה בהחלטתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. בימים האחרונים דווח כי יו"ר המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל דן קיין, שמונה על ידי טראמפ עצמו, הזהיר כי תקיפה באיראן עלולה לסבך את ארה"ב בעימות ממושך וכי סיכויי ההצלחה אינם ודאיים. לא בלתי סביר להניח כי החששות האלה קשורים לחולשת הקואליציה האזורית שהאמריקאים יכולים לגייס לטובת מתקפה כזו. כרגע, רק ישראל תומכת בה.

בישראל כבר מיהרו להביע מורת רוח מכך שגישתו של סטיב ויטקוף, השליח האמריקאי לשיחות עם איראן, "מדאיגה ומשדרת חולשה ופשרנות". "במסדרונות המדיניים יש אכזבה מהתנהלותו של ויטקוף", צוטט דיפלומט ישראלי. ישראל, כך נראה, רוצה מלחמה. לא בשביל לנצח, שכן ניצחון הוא בלתי אפשרי, בוודאי אם מוסיפים את טורקיה, סעודיה ופקיסטאן למשוואה, אלא כדי להמשיך בעימות מתמיד, באיום קבוע על האזור, שהוא גם איום על עצמה ועל תושביה, שלא באמת ששים לחוות נפילות טילים נוספות.

ישראל לא יכולה להפסיד, אבל גם ובעיקר לא יודעת ולא יכולה לנצח, אפילו שהתנאים הצבאיים הם לטובתה. המשטר הנוכחי בישראל לא רק משנה אותה מבפנים, הוא גם הופך אותה ליישות מדינתית מבוצרת ומנוכרת לסביבתה יותר מתמיד.

תודה לד"ר אמיר פאח'ורי על העזרה בניסוח המאמר.