מפגש פריז: כשהחברה האזרחית מקדימה את הדיפלומטיה
בכנס שיזם משרד החוץ הצרפתי בהשתתפות פעילים ישראלים ופלסטינים לצד דיפלומטים ממדינות שונות, הנציגים הרשמיים היו זהירים יותר ונצמדו לעמדות מסורתיות ודווקא הפעילים אתגרו את גבולות השיח. דבר אחד היה משותף לכולם: ביקורת חסרת תקדים על ישראל
היה זהיר למדי. שר החוץ הצרפתי, ז'אן-נואל בארו, בכנס פריז (צילום: משרד החוץ הצרפתי)
לפני כשבועיים השתתפנו במפגש בינלאומי שנערך בפריז ועסק בתפקידה של החברה האזרחית בקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לקראת ועידת ה-G7. זאת השנה השנייה שבה מתקיים הכינוס, שנערך לראשונה בשנה שעברה כחלק מהיוזמה הצרפתית-סעודית להכיר במדינת פלסטין. בחדר אחד התכנסו כ-150 פעילים ופעילות מארגוני שלום וחברה אזרחית מתחומי החינוך, זכויות האדם והתקשורת, לצד שרי חוץ, דיפלומטים ונציגי ממשלות מיותר מ-20 מדינות.
דברים אלה נכתבים משתי נקודות מבט שונות, אך בתוך מרחב אזרחי ופוליטי משותף: פעיל ישראלי ופעילה פלסטינית, שנינו כותבים כאן ב"שיחה מקומית", ושנינו פועלים שנים בארגוני חברה אזרחית המשתדלים להחזיק חזון אחר מול מציאות של מלחמה, הרג, הפרדה וייאוש. ואחת אל-סלאם – נווה שלום ומערכת החינוך הדו-לשונית של הכפר מצד אחד, ותנועת "ארץ לכולם" מצד שני.
המפגש בפריז הזכיר מפגשים רבים מסוג זה שנערכו בעבר: הרבה דיבורים על שלום ועל שתי מדינות, שנראים מנותקים מהמציאות על רקע השמדת העם והחורבן בעזה, ועכשיו גם התוקפנות בלבנון, ועל רקע המאמץ המשולב של הממשלה, הצבא והמתנחלים למוטט את מה שנשאר מהרשות הפלסטינית.
אך הפעם היה גם משהו אחר באוויר. פעילי החברה האזרחית הפלסטינים והישראלים לא הסתפקו בדיבורים כלליים על אחווה ועל "כולנו בני אדם", אלא ירדו עמוק יותר: לא דיבור על "פתרון" כזה או אחר, אלא על שוויון זכויות וביטול העליונות היהודית. גם הדרישות היו קונקרטיות יותר: לחץ ממשי על ישראל ודרישה שתיתן דין וחשבון על מעשיה. המילה "סנקציות" חזרה שוב ושוב.
מלחמת ההשמדה נגד עזה ריחפה באוויר במשך כל הדיונים, שעסקו בין היתר בשיקום ההומניטרי של הרצועה ובנייתה מחדש. עזה נכחה בתודעת המשתתפים, בניירות העמדה ובהמלצות של נציגי החברה האזרחית שהשתתפו בוועידה. השנה הגיעו לאירוע גם נציגים מעזה, בניגוד לשנה שעברה.
להלן כמה נקודות שעלו מתוך הדיונים בקבוצות העבודה ובמליאה, ובעיקר מתוך השיחות הלא רשמיות במסדרונות, עם פעילים מישראל, הגדה המערבית, עזה, אירופה וארה"ב.
החברה האזרחית מקדימה את הדיפלומטיה
אחד הדברים שבלטו במיוחד בוועידה היה הפער בין השיח של החברה האזרחית לבין השיח הדיפלומטי הרשמי. בעוד ממשלות עדיין נזהרות, מודדות מילים ומתנהלות בתוך אינטרסים פוליטיים, נציגים ונציגות מהשטח דיברו בשפה הרבה יותר ישירה, מתקדמת ומחוברת למציאות.
בדיון שאני, מירון, השתתפתי בו, כריסטוף ביגו, מי שהיה שגריר צרפת בישראל והיום משמש כנציג האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון, אמר שהאיחוד מנהל בימים אלה דיונים עם הרשות הפלסטינית כדי לוודא שהיא עומדת ברפורמות שהאיחוד האירופי דורש ממנה. בשלב מסוים התערבתי, באופן מעט לא דיפלומטי, ואמרתי שבמקום להציב תנאים לרשות הפלסטינית המוכה והחבולה, האיחוד צריך להציב תנאים לישראל ולהטיל עליה סנקציות כפי שהוא מטיל על רוסיה. לא רק הפעילים הפלסטינים, אלא גם רוב הישראלים בחדר, הביעו תמיכה.
שר החוץ הצרפתי ז'אן-נואל בארו, שמשרדו היה המארח הרשמי של האירוע, היה זהיר למדי, אך דיפלומטים אחרים שהופיעו על הבמה, כמו שר החוץ הספרדי, שר החוץ הברזילאי, סגן שר החוץ הטורקי ושר החוץ של לוקסמבורג, היו בוטים יותר. המושגים רצח עם וסנקציות הוזכרו באופן ברור. הם אמרו באופן חד-משמעי שהמשך התמיכה הבלתי מותנית בישראל והשתיקה מול הפשעים שהיא מבצעת בעזה ובגדה, כבר אינן בנות-קיימא מבחינה מוסרית ופוליטית. ככל שהם אמרו דברים חריפים יותר, מחיאות הכפיים היו רמות יותר.
מלחמת ההשמדה נגד עזה ריחפה באוויר במשך כל הדיונים. נקודת חלוקה של ה-GHF במרכז רצועת עזה, ב-4 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
גם יונתן זייגן, בנה של פעילת השלום ויויאן סילבר שנרצחה בבארי, אמר מול המליאה כי ישראל זוכה ליחס מועדף: "כמה אנשים צריכים למות לפני שתיושם מדיניות, לפני שיוטלו סנקציות? כמה זמן אתם (הקהילה הבינלאומית; מ"ר) מצפים שאנחנו ננסה לשנות את המציאות, בזמן שאתם ממשיכים לתמוך בה?", אמר.
המטרה המוצהרת של המפגש בפריז היתה לאפשר לנציגי החברה האזרחית בישראל ובפלסטין לדבר ישירות עם מקבלי ההחלטות ולייעץ להם. בהתאם לכך, הפאנלים שבהם השתתפו שרי החוץ – בסך הכל היו כ-15 מהם – נפתחו בהמלצות של דוברות ודוברים ישראלים ופלסטינים. גם אם זו היתה הצגה, נדמה שהיא נבעה מהכרה של הקהילה הבינלאומית בכך שלא מספיק לדבר עם פוליטיקאים פלסטינים או ישראלים, שצריך לדבר עם החברה האזרחית, גם אם היא ביקורתית ועצמאית יותר. נראה כי הולכת וגוברת ההבנה של גורמים בינלאומיים בכך שאי אפשר לבנות תהליך שלום רציני בתקשורת עם ממשלות בלבד, במיוחד כאשר אותן ממשלות הן חלק מרכזי מהמשבר וכשהמניעים שלהן כרוכים באינטרסים קצרי טווח. אם רוצים עתיד אחר, החברה האזרחית חייבת להיות חלק מהתכנון, לא רק מהביצוע.
אין קיצורי דרך, חייבים שיח ישיר בין אנשים
במשך שנים, פרויקטים של people to people הואשמו בשטחיות, בנאיביות או בנורמליזציה של הכיבוש. חלק מהביקורת היתה מוצדקת; מפגשים רגשיים בין יחידים אינם יכולים להחליף צדק, זכויות, סיום כיבוש או שינוי פוליטי. אבל ההפרדה הפיזית והתודעתית שנכפתה על ישראלים ופלסטינים לאורך השנים יצרה מציאות מסוכנת לא פחות: עמים שמדברים זה על זה, אבל כמעט לא זה עם זה. אין זה פלא, לכן, שכל תוכנית שכללה מידה מסוימת של מגע ישיר בין שני הצדדים הותקפה, הושמצה ובוטלה צעד אחר צעד: תוכניות נוער, הכשרות משותפות או דיאלוג ישיר של תלמידים ומחנכים. קשה להאמין לכך שמשרד החינוך של ישראל שבעבר מימן תוכניות כאלה, מסמן היום הרצאה של פורום המשפחות השכולות כאיום המסכן את תודעתם של תלמידי ישראל.
בכנס ניכרה הכמיהה למגע ישיר, לדיבור ללא פחד, ללא צנזורה עצמית וללא השתקה. הכוונה אינה רק למפגשים מרגשים בין פלסטינים לישראלים, חשובים ככל שיהיו – כמו זה שהתקיים בין אם שכולה יהודייה לאח שכול מחברון – אלא בהכרה בצורך עמוק יותר; בלי מרחב שבו הם יכולים לחשוב יחד, להתווכח, לכעוס, לבכות, לנסח שפה ולדמיין עתיד, אי אפשר לבנות חזון משותף.
טראומה אינה עניין שולי. היא חלק מהפתרון
אי אפשר לדבר היום על שלום, שיקום או עתיד בלי לדבר על טראומה. כמעט כל שיחה שלי, סמאח, עם פעיל או נציגה מעזה הסתיימה בדמעות, בחנק, בשתיקה כבדה. זו אינה רק טראומה אישית; זו מועקה פלסטינית קולקטיבית. גם הטראומה הישראלית המצטברת וההיסטורית נכחה בכל חדר ובכל משפט, ותמשיך להשפיע על כל פתרון שיונח על השולחן, במודע או לא במודע.
הדיון המדיני נוטה לדחות סוגיות של בריאות נפשית ושיקום רגשי לשלב מאוחר, אחרי הפסקת האש, אחרי ההסכם, אחרי השיקום הפיזי. אבל זו טעות; כל פתרון עתידי חייב לכלול שיקום נפשי קבוצתי, הכרה בכאב, מסגרות של עיבוד קולקטיבי, ועבודה עמוקה עם זיכרון, אבל ואובדן. בלי זה, גם ההסכמים הטובים ביותר ייכתבו על נייר דק מאוד.
אי אפשר לדבר היום על שלום, שיקום או עתיד בלי לדבר על טראומה. קיבוץ ניר עוז, ב-30 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)
הקונצנזוס נגד ממשלת ישראל מתרחב
היה קשה להתעלם במהלך הכנס מהעובדה שנוצר כמעט קונצנזוס נגד ממשלת ישראל. הביקורת כבר אינה מוגבלת לשוליים רדיקליים או לארגוני זכויות אדם. היא נשמעת מפי דיפלומטים, ארגוני חברה אזרחית, מומחים, אנשי תקשורת ונציגי ממשלות.
ההשוואה בין התוקפנות של ממשלת ישראל לבין הפעולות של חמאס, שבעבר נחשבה טאבו בחלק מהמרחבים הדיפלומטיים, הפכה אפשרית. היקף ההרג, ההרס, ההרעבה והדה-הומניזציה בעזה מנע את המשך ההבחנה המוסרית המדומיינת הזו.
העולם תקוע בשתי מדינות. החברה האזרחית כבר חושבת אחרת
העולם הדיפלומטי עדיין מעדיף את נוסחת שתי המדינות. זו עדיין השפה המוכרת, הרשמית. גם בפריז היה ברור שהקהילה הבינלאומית מתקשה לחשוב מחוץ לקופסה הזו, אף על פי שהמציאות בין הים לנהר השתנתה עמוקות.
אבל החברה האזרחית כבר נמצאת במקום מורכב ומתקדם יותר. היא אינה זונחת בהכרח את מסגרת "שתי מדינות לשני עמים", אך היא ממלאת אותה בדמיון פוליטי אחר: זכויות שוות, חופש תנועה, הכרה הדדית, צדק, ביטחון אישי והכרה בכך שאף אחד מהעמים לא צפוי להיעלם.
ייתכן שהדבר החשוב ביותר שנאמר בפריז היה דווקא הפשוט ביותר: העתיד של שני העמים הוא עתיד אחד. שר החוץ הצרפתי אמר שפתרון שתי המדינות לשני העמים חשוב, כי העתיד של שני העמים הוא אחד. אפשר לחלוק על החלק הראשון של ההצהרה, אבל אין להתכחש לעובדה שהגורלות שלנו שזורים זה בזה. זו אינה סיסמה. זו המציאות. השאלה היא אם נמשיך להכחיש אותה דרך עוד מלחמות, חומות והפרדות, או שנתחיל סוף סוף לבנות מתוכה מציאות מדינית חדשה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
