הקמפיין "מטרידן תפרוש": נשים ערביות אינן יכולות לחכות לסוף התור

אין היררכיה הקובעת כי קודם נשחרר את העם, ואחר כך נדבר על הטרדות מיניות. מתוך הכרזה "מטרידן, התפטר" שיוזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר"

אני מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות, ואני לא רוצה שאף קול מהחברה הערבית יתבזבז. אני רוצה ייצוג ערבי גדול, חזק ומשפיע בכנסת ובכל מקום שנאבק עבורי. אני גם יודעת היטב שהנציגים והנציגות שייבחרו לכנסת לא ייצגו את כל עמדותיי ושלא אסכים עם כל החלטה שלהם. אבל בחירות, גורליות ככל שתהיינה, אינן כתב ויתור גורף על ביקורת, והצורך בייצוג פוליטי אינו אמור להפוך לפטור מאחריות. להפך: דווקא משום שהייצוג שלנו חשוב כל כך עכשיו, מותר לנו – ואפילו חובה עלינו – לדרוש ממנו יותר.

>> גם נגד בכירים: הנשים הערביות לא מוכנות יותר לשתוק מול הטרדות

זה, בעיניי, ליבו של קמפיין #מטרידן_תפרוש, שיזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר – תנועה ערבית פמיניסטית". מי שעומדות מאחוריו אינן מבקשות לפרק או להחליש את "החזית הלאומית" שלנו, או לשכנע את הציבור להישאר בבית ביום הבחירות. הן מבקשות להעלות את הרף שאנחנו מציבות למי שמבקשים להנהיג אותנו בכל רמות הפעילות הפוליטית בחברה הפלסטינית בישראל: בוועדת המעקב, במפלגות, ברשויות המקומיות, בחברה האזרחית וכן, גם בכנסת.

הקמפיין קורא לגברים שהגיעו לעמדות מפתח וממשיכים בקריירה הפוליטית שלהם, בעוד מעל ראשם מרחף ענן קודר של חשדות להטרדות מיניות, לעצור, לעשות חשבון נפש, לתת דין וחשבון ולזוז הצידה. כבוד בסיסי לנשים צריך להיות תנאי להנהגה, נכתב בהצהרת הקמפיין, ולא פרט שולי שאפשר להתעלם ממנו.

כדי שנערה בתיכון תאזור כוח להתלונן נגד מורה שנוגע בגופה שוב ושוב, היא צריכה להיות בטוחה שמנהל בית הספר יבין אותה ויתמוך בה; שהמפקח יעשה זאת גם הוא; שכך ינהגו גם ראש מינהל החינוך במועצה, ראש המועצה וחבר הכנסת שמייצג אותה; ושכולם יחזיקו באותה עמדה מוסרית ברורה נגד הטרדות מיניות במרחב הציבורי, במקום העבודה ובבית הספר.

זוהי מטרת הקמפיין: לפעול לכך שגברים המבקשים וחולמים להגיע לעמדות מפתח בחברה יחזיקו בסט ערכים ועמדות מוסריים, ויתנהגו באופן שמכבד לא רק את החוק אלא גם את הנשים בחברה שלנו.

ב-2019, בעקבות קמפיין "כל יום עדות" של א-סיוואר, ניתחתי את המנגנון שמאפשר לאנשים שמועלות נגדם עדויות מתועדות על הטרדות מיניות להמשיך להתקדם כאילו לא קרה דבר: מנהל בית ספר עובר לתפקיד פיקוח, פעיל פוליטי מתמודד על התפקיד הבא במפלגה, וארגון שחרט על דגלו שוויון וצדק מגבה דמות בכירה עד הסוף. גם אז הואשמו הפמיניסטיות בכך שהן מייצרות רעש ומפריעות ל"מאבק הלאומי הקדוש והצודק".

עבודה של שלושים שנה. הפגנת נשים בטורעאן, 2018 (צילום: סמאח סלאימה)

כמעט שבע שנים מאוחר יותר, נשים פלסטיניות מעזות לדבר, להעיד, לתעד ולהשמיע את קולן. מחסום הבושה וה"פדיחה" נסדק, אבל המנגנון הזה לא נעלם. רחוק מכך.

מחקר חדש של מייסא ארשיד וד"ר ערין הווארי ממדא אל-כרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי – פורסם לאחרונה ועוסק במענה הפמיניסטי הפלסטיני לתופעת הפגיעות המיניות מצד אישי ציבור, חוזר אל הקמפיין ההוא, אל המחלוקות שיצר ואל מה שהתרחש אחריו. המסקנה מורכבת: הקמפיין הצליח לשבור שתיקה, להעלות את הנושא לסדר היום ולתת לנשים תחושה שהן אינן לבד, אבל לא הצליח להביא לאחריותיות מוסדית, להפקת לקחים ולשינוי מנגנוני הכוח וההגמוניה הגברית המאפשרים לגברים מטרידים להתקדם בסולם הקריירה הפוליטית. ברמת ההצהרות, המנהיגים הערבים הם פמיניסטים רדיקליים. אבל במישור המעשי עדיין לא נמצא הצדיק בסדום שהתמודד בגלוי עם הטענות לעבירות מין שהועלו נגדו ושילם מחיר.

המחקר של הווארי וארשיד מביא גם את הקולות שנשמעו אז, ובהם ביקורת פמיניסטית על הקמפיין ועל פרסום שמות הגברים שנאספו נגדם עדויות ב-2019, וכן תהיות אם מדובר בהליך הוגן. הקמפיין הנוכחי אינו נוקב בשמות המטרידים לכאורה, אולם ההנחה היא שמי שרוצה לדעת במי מדובר לא יתקשה לגלות.

העיתוי של הקמפיין, רגע לפני הבחירות, עורר כצפוי התנגדות. עו"ד בסאם שחאדה כתב, לדוגמה, כי הוא מתנגד לכל צורה של הטרדה, אך שאל מדוע לצאת בקמפיין דווקא בתקופה פוליטית רגישה ולפני בחירות, בשעה שהעדיפות צריכה להינתן למאבק בממשלת הימין ובמדיניותה. הוא גם הזכיר שיש משטרה, בתי משפט והליכים חוקיים.

זו שאלה פוליטית לגיטימית, אבל בעיניי התשובה היא שדווקא עכשיו, כשאדם מבקש את אמון הציבור, את קולו ואת הכוח לייצג אותו, יש לשאול מה עמדתו בנושא ומה הרף שאנחנו דורשים ממנו.

פעילים פוליטיים ביקשו ממני שלא להדהד את הקמפיין, או לפחות לחכות עם המאמר עד להקמת הרשימה המשותפת. הם טענו שהקמפיין מסיט את תשומת הלב הציבורית מהעיקר – הפלת ממשלת הימין הפשיסטית – ונותן דלק תעמולתי לאויבים הפוליטיים.

הצעתי להם לראות בקמפיין הזה תרגיל לקראת הבחירות. הזכרתי גם את המקרה שאירע לאחרונה, שבו מנהיג דתי בכיר תקף אישית את מנהלת "נשים נגד אלימות" והאשים אותה בכך שהיא מקור האלימות, הפשיעה והחורבן בחברה הערבית, ואחת המפלגות – במקום למתוח עליו ביקורת – ערכה אצלו ביקור סולידריות בטענה שהמדינה רודפת אותו פוליטית.

"הטרדה מינית איננה פשע עונתי", כתבה הפעילה הפוליטית אינאס ח'טיב. אין עונה "נכונה למאבק" ודווקא לפני בחירות השאלה נעשית דחופה יותר, משום שמדובר באנשים שמבקשים לקבל כוח ציבורי. אם תמיד נחכה לרגע הנוח שאחרי הבחירות, היא כותבת, "לא עכשיו" יהפוך ל"לעולם לא".

וכך ענתה למיא נעאמנה, מנכ"לית א-סיוואר, בראיון ברדיו א-שמס: "הקמפיין נועד ליצור זעזוע כדי שאנשים ינקטו עמדה ויפעלו. הבחירה בתזמון הזה, בצל הבחירות, חשובה מאוד. אנו אומרות למפלגות, למוסדות ולעמותות: בנו פרוטוקולים לאופן שבו אתם מתמודדים עם מטרידים. חייבים להתמודד עם התופעה ולא להכחיש". המאמץ, אומרת נעאמנה, צריך להיות משותף, לא רק של ארגוני נשים.

עדות אינה בהכרח הרשעה. הפגנה בהזדהות עם קים אריאל ארד שהותקפה מינית,אוקטובר 2021 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

טיעון אחר אומר שאם יש טענות להטרדה, צריך לפנות למשטרה ולא לצאת בקמפיין. בטיעון הזה יש אירוניה פוליטית לא קטנה. אותה הנהגה פלסטינית, שמדברת על חוסר אמון מוצדק במשטרה ובמערכת המשפט הישראלית, מגלה לפתע אמונה עיוורת בהליך הפלילי כשמדובר באישה שמתלוננת על הטרדה. גברים פלסטינים שמסרבים לשתף פעולה עם המשטרה יכולים להיחשב למתנגדים אמיצים למשטר קולוניאלי דכאני, אבל כשנשים פלסטיניות מסרבות לראות במערכת הזאת את הדרך היחידה להשיג צדק, הן הופכות למחבלות במאבק הלאומי.

תמצית דבריה של נציגת א-סיוואר המצוטטת במחקר של מדא אל-כרמל היא שאילו היתה לנשים פריבילגיה לפנות למשטרה בלי לשלם מחיר, הן היו מתלוננות. לפיכך, הקמפיין לא נולד מחוסר היכרות עם המסלולים הקיימים, אלא מהיכרות עם מגבלותיהם ועם חוסר האמון במערכת המשפט הישראלית, שנצברה במשך שנים של עבודה עם נפגעות וליווי שלהן.

אין פירוש הדבר שעדות כתובה ומפורטת שקולה להרשעה או לכתב אישום. אם קיים ולו ספק קטן שאדם לא עשה את המיוחס לו, יש לאפשר לו להציג את גרסתו. אבל בין הרשעה פלילית ובין "לא קרה כלום" יש מרחב ציבורי שלם שבו כולנו נמצאים. במרחב הזה יש בירור עצמאי, זכות תגובה, ועדה מוסדית, כללי אתיקה ומנגנוני הגנה על נפגעות, ובמקרים המתאימים גם החלטה שאדם אינו יכול להמשיך בתפקיד הנהגתי, גם אם לא הוגש נגדו כתב אישום.

ויש עוד עניין, מורכב אף יותר: המלחמה וההשמדה בעזה דחקו כצפוי סוגיות חברתיות שונות לשוליים. הטרדות מיניות הן אחת מהן. בעת השמדה, לפי הטיעון, העיסוק בהטרדות מיניות נתפס כמעט בלתי לגיטימי. אני מבינה את הטיעון, אבל מסרבת לקבל את המסקנה שיש להחזיר את ענייניהן של נשים למגירה עד שההיסטוריה תעניק להן חלון זמן פנוי.

אין היררכיה הקובעת כי קודם נשחרר את העם, אחר כך נטפל באלימות נגד נשים, ובסוף – אם יישאר זמן – נדבר על הטרדות מיניות. נשים הן חלק מהעם הזה. גופן, ביטחונן וזכותן להשתתף בחיים הציבוריים אינם סעיף צדדי בפרויקט הלאומי. אם חירות, כבוד ושוויון הם הערכים שבשמם אנחנו נאבקים, הם חייבים לחול גם בתוך החברה שלנו.

נג'את פוואז, כותבת ופעילה בחד"ש, כתבה שהארגונים הפמיניסטיים "ייבאו תרבויות מערביות" ושאלה מדוע הם נזכרו עכשיו במטרידן ש"לא נולד אתמול". האמת היא שהיא צודקת: המטרידנים לא נולדו אתמול. במשך שנים אספו ארגוני סיוע עדויות ותיעדו אותן, פרסמו אותן, ניהלו קמפיינים להעלאת מודעות ועודדו תמיכה בנפגעות. ואת הטיעון על "אג'נדה מערבית" אנחנו שומעות גם כשאנחנו מדברות על בתי הדין השרעיים, על רצח נשים, על ייצוג פוליטי או על הטרדות מיניות.

לעשות חברה טובה יותר. הפגנה נגד אלימות כלפי נשים בתל אביב, נובמבר 2020 0צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

שאלה נוספת שעלתה נוגעת למימון הקמפיין. "אנחנו ארגונים בלתי מפלגתיים", אמרה נעאמנה בראיון ברדיו א-שמס. "אף אחד לא לחץ עלינו. המסרים של הקמפיין נובעים מכאב, מעבודה מקצועית ומשלושים שנות ניסיון בהקשבה לנשים שחשו חוסר ביטחון. המטרה היא שהחברה שלנו תהיה בטוחה ושאף אדם לא יחשוב שהוא פטור ממתן דין וחשבון".

הפמיניזם הפלסטיני נבנה כאן במשך עשרות שנים: במרכזי הסיוע, בקווי החירום, בליווי משפטי ונפשי, בעבודה קהילתית ובהגנה על נשים. אפשר וצריך לדרוש שקיפות מארגונים, אבל כאשר שאלת המימון צצה בתגובה לכך שנשים מטילות ספק בהתנהלותו של גבר בעל כוח, היא מפסיקה להיות שאלה על שקיפות והופכת לטקטיקה של סתימת פיות.

נעאמנה השיבה גם לטענה שהקמפיין הוא מעין "חיסול חשבונות" עם אנשי ציבור בולטים. "חיסול חשבונות?" תהתה. "אנחנו עובדות כבר שלושים שנה, מעניקות ליווי משפטי ומאמינות לשורדות. זה לא סלוגן. אנחנו בודקות פניות חוזרות ונשנות שהצטברו לאורך זמן ומוכנות להתמודד עם כל שאלה או תביעה".

במסגרת הקמפיין כתבו הפעילות סיפורים המבוססים על עדויות של נשים שנפגעו. הסיפורים יפורסמו פעמיים בשבוע. "התוכנית קיימת ואנחנו ממשיכות", מדגישה נעאמנה. "לאף אחד אין חסינות, חזק ככל שיהיה. אם מאיימים עלינו ותובעים אותנו, אנחנו מוגנות. בדקנו כל מילה ואנחנו מוכנות למערכה. אהלן וסהלן".

העיתונאי סלים סלאמה כתב בתגובה לקמפיין שמי שמסתיר, מחבק, מקדם ומגן על מטרידן נעשה שותף, לפחות במובן האנושי והמוסרי, להמשך הפגיעה. אפשר לחלוק על חריפות הניסוח, אבל אי אפשר להתעלם מן העיקרון: כוח ציבורי אינו עומד בזכות עצמו. הוא נשען על מפלגות, מוסדות, כלי תקשורת, עמיתים וחברים שמעניקים לו במה ולגיטימציה.

זה אחד הלקחים החשובים: אי אפשר להטיל על ארגוני הנשים לבדם את האחריות ליצור מערכת צדק חלופית. גם מפלגות, ארגוני חברה אזרחית והגופים הלאומיים נושאים באחריות, ועליהם לבנות מנגנונים המשלבים הקשבה לנפגעות, הגינות, בירור ואחריותיות.

במשך שנים נשים התבקשו לשתוק בשם המשפחה, המפלגה, הארגון, האחדות הלאומית והאינטרס הציבורי. קמפיין #מטרידן_תפרוש אומר בדיוק את ההפך: תפקיד, מעמד ציבורי או עבר של מאבקים אינם מעניקים חסינות.

אני רוצה ייצוג ערבי בכנסת. אני אצביע למענו. אני רוצה שהחברה הערבית תשתמש בכל הכוח הפוליטי שיש לה ולא תוותר על אף קול. ובדיוק משום כך אני רוצה שנפסיק להתייחס לביקורת על מנהיגינו כאל איום על הייצוג שלנו. חברה חזקה אינה חברה שמגינה על מנהיגיה מכל שאלה. היא חברה שמסוגלת לבחור בהם, לתמוך בהם, לבקר אותם ולהציב להם גבולות.

ב-2019 דיברנו על שבירת השתיקה. ב-2026 הגיע הזמן לדבר על מה שקורה ביום שאחרי: לא רק להאמין לנשים, אלא לבנות מנגנונים שיבדקו, יגנו, ישמעו וידרשו קבלת אחריות כאשר נמצא לכך בסיס. אם אנחנו רוצות הנהגה טובה יותר בעתיד, עלינו להתחיל להציב רף גבוה יותר בהווה. #מטרידן_תפרוש הוא צעד בכיוון הזה. לא נגד ההנהגה הערבית – אלא למענה.