newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מ-9 עד 32 שעות בשבוע בכיתות ה'-ו': הפערים שיצר גלנט

בסקירה שערכנו בכמה עשרות בתי ספר מצאנו פערים אדירים במה שמקבלים תלמידי ה'-ו' בבתי ספר שונים ברשויות שונות. זה מה שקורה כשמשרד החינוך מקדם אוטונומיה שכוללת רק זריקת אחריות על אחרים, ומתעלם מתפקידו להציע לחלשים רשת ביטחון חברתית

מאת:

השתתפו בהכנת הכתבה: סוהא עראף ופנינה פויפר

האתגר הגדול של מערכת החינוך בימים אלה הן כיתות ה'-ו'. מצד אחד, מדובר בילדים בני 9 עד 11 שלא יכולים להיות לבדם בבית, ושיש חשש שהם יצברו פערים בטרם כניסתם לחטיבת הביניים. מצד שני, משרד החינוך החליט להקצות את כל משאביו לתלמידים הצעירים יותר, ולהשאיר את האחריות על ילדי ה'-ו' בידי הרשויות המקומיות ובתי הספר.

בסקירה שערכנו בכמה עשרות בתי ספר ורשויות מקומיות, מצאנו פערים אדירים בתשומות החינוכיות שמקבלים תלמידי ה'-ו' ברחבי הארץ – החל מכאלה שלומדים רק יומיים, כ-9 שעות בשבוע, ועד כאלה שלומדים שבוע לימודים מלא ורגיל (כ-32 שעות) בקבוצות קטנות. הכל פרי יוזמה, תושייה ומשאבים של כל רשות ובית הספר.

ילדים בירושלים בדרך לבית הספר ביום הראשון ללימודים, ב-31 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

פערים אדירים בתשומות החינוכיות. ילדים בירושלים בדרך לבית הספר ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר 2020. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שר החינוך, יואב גלנט, התגאה כביכול בפערים התהומיים, שלתפיסתו הם תוצר ראוי ורצוי של אוטונומיה חינוכית למנהלים. אבל הוא טועה. מדובר בהפקרה של ילדים, שלא יצליחו לעולם לגשר על הפערים ביניהם.

אין טענה כנגד מדיניות המאפשרת לחזקים לנוע קדימה – בתנאי שהמשרד ייקח אחריות על החלשים ויעזור להם. אבל מדיניות הימין הכלכלי היא אחרת: לאפשר לחזקים להתקדם, ולהפקיר את החלשים לגורלם.

יש בידי משרד החינוך מסמך של המדען הראשי שקבע המלצות ברורות כיצד ניתן ליישם אוטונומיה חינוכית בלי להגדיל פערים. משרד החינוך פועל בדיוק בכיוון ההפוך.

במקום לעודד שיתופי פעולה, המשרד מעודד תחרות; במקום לתת עצה וסיוע לחלשים הוא מתעלם מהם; ובמקום להבטיח תקציב ציבורי לכל הצרכים של החלשים, הוא מעניק את הסיוע לתקופת הקורונה באחידות לכל מגזרי האוכלוסייה.

אוטונומיה כחירות לעשירים

כאשר גלנט נכנס לתפקיד שר החינוך הוא הבטיח להרחיב את האוטונומיה של מנהלי בתי הספר. היו שראו בכך בשורה גדולה. גם שר החינוך לשעבר נפתלי בנט הבטיח בקיץ 2015 לצמצם את מנגנוני הפיקוח, ואפילו אני נפלתי אז בפח ושיבחתי אותו.

בנט וגלנט לא שיקרו. הם באמת רוצים ומנסים לקדם אוטונומיה בחינוך. אלא שלמושג "אוטונומיה" יש משמעויות שונות – ואף מנוגדות, בהתאם להשקפת העולם של הדובר.

אוטונומיה עבור הימין הכלכלי פירושה לשחרר את בתי הספר מאחריות חברתית כלפי המורים העובדים בהם על ידי העסקה בחוזים אישיים, וכלפי כלל ילדי ישראל על ידי מבחני מיון והנשרה.

בשבוע שעבר צוטט שר החינוך ב ynet: "הנתונים מדברים בעד עצמם ומוכיחים מדוע אני בוטח במנהלי בתי הספר. הנחינו ללמד לפחות יומיים בשבוע בכיתות ה'-ו' – רובם המכריע של המנהלים הרחיבו את הלימודים לשלושה ולארבעה ימים".

גלנט מתגאה באוטונומיה הניתנת למנהלי בתי הספר, ומביא כראיה שחלק מהם הצליחו לתת לתלמידיהם יותר ימי לימוד, מעל המינימום המחייב שקבע המשרד. אלא שהמינימום הרדוד והנמוך הזה – 9 שעות לימודים בשבוע – רק מעיד על תפיסתו החברתית המעוותת.

אין שום מאמץ בלקבוע מינימום כל כך נמוך לעניים ואז להראות שרוב בתי הספר מצליחים לתת יותר. גם אני יכול לעשות את זה. לקבוע רף גבוה ומאתגר, ולהצליח לעמוד בו עבור כל ילדי ישראל, זאת סיבה לגאווה! להציע לכל המוחלשים עזרה כדי שיוכלו גם הם ללמד יותר מאשר יומיים בשבוע, זאת סיבה לגאווה!

מי עוצר את המנהלים שלא הצליחו לתת יותר מיומיים? האם זה משום שהם "בוחרים" להיות חלשים, או אולי מישהו חוסם אותם באמצעות אפליה תקציבית?

ואפילו אם נניח שהמנהלים אשמים (ולא המשרד), במה אשמו הילדים עצמם? מה האחריות של משרד החינוך כלפי הילדים שמוזנחים חמישה ימים בשבוע ברחובות, ומוסללים לתוך פערים שלא יוכלו להשלים בעתיד?

בעיה של כסף, חדרי לימוד ותושייה

על פי הנחיות משרד החינוך, כל תלמידי היסודי בכיתות ג' עד ו' לומדים בקבוצות של 18 תלמידים. המשמעות היא שבית הספר צריך לפצל את הכיתות הקיימות, ולכן צריך עוד שעות הוראה (כדי שיהיו מורים עם הקבוצות החדשות שנוצרו) ועוד חדרים, שבהם הקבוצות יוכלו לשהות.

את בעיית שעות ההוראה בכיתות ג'-ד' פתר המשרד בכך שהעביר תוספת שעות לבתי הספר: 12.5 שעות הוראה נוספות לכל כיתה עבור מורים מוסמכים העובדים במלוא הזכויות, ועוד 12.5 שעות לכל כיתה עבור "עוזרי חינוך", שהם עובדי קבלן, המקבלים שכר שעתי.

בנוסף, הוקטן מספר שעות הלימוד המחייבות: תלמידי ג'-ד' למדו בשנים קודמות 30 עד 32 שעות בשבוע, ואילו השנה הם מחויבים רק ל-25 שעות.

את בעיית חדרי הלימוד בכיתות ג'-ד' השאיר משרד החינוך לאחריות בתי הספר. מכיוון שהם לומדים בקבוצות קטנות, הם משתמשים בכל החדרים העודפים בבית הספר, אם יש כאלה, כגון מעבדה, חדר אומנות, ספרייה וכדומה.

הבעיה התנקזה לתלמידי כיתות ה'-ו', שנדרשים גם הם ללמוד בקבוצות קטנות, אולם משרד החינוך לא העביר לטובתם אפילו שעת הוראה נוספת אחת. הם גם נותרו ללא חדרים, משום שכל העודף נוצל לטובת תלמידי ג'-ד'.

המשמעות היא שהיה הכרח לקצץ בשעות הלימוד השבועיות של כיתות ה'-ו', ונקבע להם מינימום של תשע שעות בשבוע בבית הספר בלבד (בהשוואה ל-32 שעות בשנה רגילה).

הכנה לפתיחת שנת הלימודים בבית ספר בהתנחלות אפרת, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

הרבה תלוי ביוזמה ובתושיה של בתי הספר. הכנה לפתיחת שנת הלימודים בבית ספר בהתנחלות אפרת, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: גרשון אלינסון / פלאש90)

כדי שבית הספר יוכל להציע לתלמידי ה'-ו' יותר מאשר המינימום המביש הזה, צריכים להתקיים שלושה תנאים: ראשית, מנהל בית הספר צריך לקבל תוספת של שעות הוראה ממקור שמחוץ למשרד החינוך: הרשות המקומית, ההורים או גורמים פרטיים; שנית הוא צריך למצוא חדרים שבהם יוכלו הקבוצות הנוספות לשהות; ולבסוף, צריך רצון טוב, יוזמה ותושייה במחלקת החינוך של הרשות המקומית, על מנת לספק לבתי הספר את כל הצרכים.

לפי המידע שאספנו מהשטח לגבי מערכת השעות של תלמידי כיתות ה'-ו', נראה כי לסעיף האחרון – הרצון, היוזמה והתושייה – יש חשיבות רבה ביותר.

בבית ספר פרטי (מוכר שאינו רשמי) בצפון הארץ לומדים השנה שישה ימים בשבוע במערכת הלימודים הרגילה, כולל שיעורי העשרה. כל שתי כיתות פוצלו לשלוש קבוצות, כך שהפיצול לא הכפיל את הדרישות, אלא הגדיל אותן רק בשני שליש.

ככל שניתן להעיד, זה לא נעשה רק בזכות שכר הלימוד שההורים משלמים (שלא גדל בהשוואה לשנים קודמות), אלא גם בזכות תפיסה חינוכית שמותחת את כל האילוצים לטובת הילדים.

גם במגזר החרדי בתי הספר הם פרטיים (מוכר שאינו רשמי), ולכאורה היו יכולים לתת יותר מאשר המינימום של משרד החינוך. בשלושה בתי ספר לבנות של רשת בית יעקב מצאנו כי הבנות בכיתות ה'-ו' לומדות השנה רק שלושה ימים בשבוע, 4 שעות בכל יום, כלומר 12 שעות בשבוע בלבד.

על פי כמה דוגמאות שאספנו, נראה כי במגזר החרדי הפרטי מוענקת חשיבות רבה יותר לחינוך הבנים מאשר לבנות. כתוצאה מכך, אצל הבנים התאמצו יותר לא לקצר את שבוע הלימודים הרגיל.

דוגמה נוספת הממחישה את התושיה מצאנו בשני בתי ספר בשכונה עירונית בגוש דן. שניהם מקבלים את אותה תמיכה ממשרד החינוך ומהרשות המקומית, ובכל זאת באחד מהם לומדים בכיתות ה'-ו' 15 שעות בשבוע ואילו בשני רק 10 שעות בשבוע.

ההבדל היחידי בין שני בתי הספר האלה הוא בגמישות המחשבתית ובפתרונות המאולתרים שהצליח צוות בית הספר להפיק מתוך מה שיש לו.

פערים במשאבים

במועצה האזורית זבולון, ילדי ה'-ו' לומדים שישה ימים בשבוע – מערכת שעות מלאה. במועצה אזורית משגב הם לומדים חמישה ימים בשבוע, 5 עד 6 שעות כל יום.

בבית ספר במועצה האזורית גזר לומדים בכיתות ה'-ו' חמישה ימים בשבוע, 5 שעות בכל יום (עד שעה 13.00).

בשלוש הדוגמאות האלה, אף שיש פער במספר השעות הניתן לתלמידים (25 עד 32 שעות), נמסר לנו שיש מספיק שעות הוראה מהתוספת שנתן משרד החינוך, והבעיה המרכזית היא חדרי לימוד. מלבד שימוש בכל החדרים המיוחדים בבית הספר ובמרחבים פתוחים בחצר, ניצלו בבתי ספר האלה חדרים הנמצאים במתנ"ס או מוסדות ציבור אחרים הממוקמים בסמיכות לבתי הספר.

שבוע לימודים כמעט מלא ניתן גם לתלמידים במועצה המקומית כוכב אבו אלהיג'א. מוסטפא ח'ליל, מנהל החינוך במועצה, סיפר שהם הסבו חדרים במרכז התרבות המקומי לכיתות. "עשינו מיפוי צרכים והבנו מה חסר, וכל הקיץ עבדנו קשה כדי למצוא פתרונות יצירתיים".

מאיפה הכסף? לא ממשרד החינוך. לדברי ח'ליל, "יש עמותה מקומית של איש עסקים, בשם עמותת קנדיל, שתורמת למחלקת חינוך כל שנה 1.2 מיליון שקל. השתמשנו בכסף של התרומה כדי להכין את הכיתות. כמו כן יש שני בעלי עסקים שנשארו אנונימיים שתרמו שולחנות וכיסאות בסכום של 90 אלף שקל".

בזכות התרומות הפרטיות, לא רק שילדי המועצה לומדים מערכת שעות רגילה, אלא שלכל ילד בכיתות א'-ו' יש שולחן נפרד וכיסא חדש.

גם במועצה המקומית דיר חנא לומדים חמישה או שישה ימים בשבוע. קאסם סאלם, ראש המועצה, סיפר כי הם אירגנו את הלימודים בשתי משמרות: בוקר וצהרים.

צוואר הבקבוק גם כאן הוא החדרים החסרים. כפתרון, כיתות ה'-ו' משתמשים ב-12 חדרים פנויים שיש בתיכון חדש שנבנה ביישוב, ובחדרים נוספים במתנ"סים ובמרכזי התרבות.

לצד בתי הספר שהצליחו  לספק שבוע לימודים מלא בעזרת משאבים מקומיים, מצאנו בתי ספר רבים שבהם לומדים בכיתות ה'-ו' הרבה פחות. הבעיה המרכזית היא חדרי לימוד.

המידע שקיבלנו מעיריית חיפה מלמד על הוצאות נוספות שנופלות על כתפי הרשויות. מלבד מימון שעות הוראה והכשרת חדרים כחדרי לימוד, נדרש תקציב נוסף ל"הקצאת שמירה נוספת לכיתות שמחוץ למבנה, ולשעות ניקיון מתוגברות וחומרי ניקוי וחיטוי".

כללו של דבר, עיריית חיפה מאפשרת במשאביה הנוספים שלושה ימי לימוד בשבוע (כ-15 שעות) לילדי כיתות ה'-ו'.

הורים ביבנה סיפרו כי אצלם ילמדו בכיתות ה'-ו' רק שלושה ימים בשבוע (15 שעות). באריאל ילמדו ארבעה ימים בשבוע, 3 שעות ביום (12 שעות שבועיות).

במועצה המקומית מעיליא לומדים בכיתות ה'-ו' שלושה ימים בשבוע בבית הספר. בגלל מחסור בחדרים, הם ילמדו בשתי משמרות: מחציתם ילמדו מ-8.00 עד 11.30 ומחציתם מ-11.30 עד 15.00. בסך הכל יקבל כל תלמיד 9 שעות בשבוע בלבד.

גם במועצה המקומית כפר יסיף אין חדרים, ורק בשל כך הילדים ילמדו רק יומיים בשבוע, לפי המינימום שמחייב משרד החינוך.

ולבסוף, גם בשפרעם העידה רנא סובח, מנהלת מחלקת החינוך, על מחסור חמור בחדרים. חלק מהפתרונות שנמצאו מחוץ לבתי הספר לא עמדו בדרישות הבטיחות, וחלקן נמצאו במרחק גדול מדי מבתי הספר. כתוצאה מכך לומדים ברשות בכיתות ה'-ו' רק יומיים בשבוע, ואולי חלק מהם ילמדו שלושה ימים.

מכלל המידע שאספנו עולה ממצא אחד מהותי: יש פערים אדירים בהיקף הלימודים שמקבלים תלמידי כיתות ה'-ו' ברחבי הארץ, שנעים מילדים שלומדים רק 9 שעות בשבוע בבית הספר, ועד ילדים שזוכים למערכת לימודים מלאה, כ-32 שעות בשבוע. כמעט פי ארבעה!

בשביל מה בכלל צריך את משרד החינוך?

העובדה שיש פערים בין יישובים ובין בתי ספר אינה מפתיעה. כאשר משרד החינוך מותיר כל יישוב, בית ספר או משפחה למצוא בעצמם את הפתרונות, ברור שבעלי האמצעים ימצאו פתרונות טובים יותר מאשר המוחלשים.

ממש השבוע פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דו"ח על ההוצאה הפרטית לחינוך, כלומר כמה כסף משקיעים ההורים (משקי הבית) בחינוך ילדיהם.

ההוצאות חולקו לשלוש קבוצות: תשלומי הורים לבתי הספר; הוצאות של ההורים שהן נלוות ללימודים, כגון ספרי לימוד וציוד כתיבה; והוצאות של ההורים על העשרה מעבר לשעות בית הספר, כגון חוגים ושיעורים פרטיים.

כפי שניתן לראות בתרשים, יש פער מבהיל בהוצאות. בעוד משקי הבית בחמישון ההכנסה העליון מוציאים 1,245 שקל בחודש על חינוך לילד, משקי הבית בחמישון ההכנסה התחתון מוציאים רק 434 שקל בחודש. כלומר העשירים משקיעים בחינוך פי שלושה.

בולט במיוחד הפער בסעיף חוגים ושיעורים פרטיים: 86 שקל לילד בחודש בחמישון התחתון, לעומת 687 שקל בחודש לילד בחמישון העליון. כלומר, רק בסעיף זה העשירים משקיעים בחינוך פי שמונה.

במצב עניינים זה עולה השאלה – מה תפקידו של משרד החינוך? אם גם בלימודים בבית הספר, שהם חובה וחינם על פי החוק, המשרד מאפשר פערים של עד פי ארבעה (בהיקף שעות הלימוד שניתנות השנה לתלמידי כיתות ה'-ו'), אז בשביל מה צריך שר חינוך? הרי פערים כאלה ניתן לראות גם בלי המשרד.

יש אוטונומיה הוגנת

תפקידו של משרד החינוך לסייע לחלשים ולהציע להם רשת ביטחון חברתית, ובמשרד יודעים את זה.

בדו"ח עדכני של המדען הראשי של המשרד בנושא אוטונומיה וצמצום פערים, שהוזכר למעלה, נכתב במפורש: "ככלל, ביזור הסמכויות במערכת החינוך מגביר את ההטרוגניות שבה, ובכך מייצר תנאים בהם תלמידים בעלי רקע חזק נהנים מיתרונות על פני תלמידים מרקע חלש".

לכן, כך נכתב, משרד החינוך חייב לנקוט צעדים שיבטיחו את ההוגנות – לא על ידי עצירת העשירים, אלא על ידי תמיכה בחלשים:

"הנהגת אוטונומיה בית ספרית צריכה להיעשות לצד הגדרה ברורה של יעדים מפורשים לצמצום פערים חברתיים ולהבטחת ההזדמנויות של התלמידים מהשכבות החלשות. [… צעדים] שמבטיחים כי תלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יקבלו את התמיכה העודפת שתפצה אותם על נקודת המוצא הנחותה שלהם".

מילים של משרד החינוך, לא (רק) שלי.

בדו"ח מוזכרים שלושה מהלכים שבעזרתם יכול משרד החינוך להגביר את האוטונומיה מבלי להגדיל את הפערים. ההמלצה הראשונה היא ללוות מקצועית את בתי הספר, ולסייע להם "למצות את היתרונות שגלומים באוטונומיה", כלומר שאנשי המקצוע במשרד החינוך יירדו אל השטח וישאלו: מה אתם צריכים? איך אפשר לעזור לכם? ואף יציעו – מניסיונם וחוכמתם המצטברים – סיוע של ממש ברעיונות ובאפשרויות.

משרד החינוך שלנו תופס את תפקידו יותר כמי שמוריד לשטח הנחיות ומפקח על ביצוען, מאשר כמי שמלווה, יועץ ומסייע.

שר החינוך, יואב גלנט, מבקר בבית ספר בהתנחלות מבוא חורון ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר 2020 (צילום: מרק ישראל סלם)

מוריד הנחיות לשטח. שר החינוך, יואב גלנט, מבקר בבית ספר בהתנחלות מבוא חורון ביום הראשון ללימודים, ב-1 בספטמבר 2020 (צילום: מרק ישראל סלם)

המלצה שנייה היא להגביר את שיתוף הפעולה בין בתי הספר. שיתוף פעולה הוא המפתח להצלחה, שכן כך יוכלו צוותים מבתי ספר שונים ללמוד אלה מאלה ולהיעזר אלה באלה.

בניגוד לכך, משרד החינוך שלנו דווקא מגביר ומעצים את התחרות בין בתי הספר. רק לאחרונה פירסם המשרד לראווה ובגאווה את נתוני הזכאות לבגרות בתיכונים. המדד נקבע לפי שיעור הזכאים לתעודה מתוך אלה הלומדים בכיתה י"ב.

באופן זה, המשרד מתמרץ בתי ספר להעיף מהכיתות את התלמידים החלשים, כך שלכיתה י"ב יגיעו רק הטובים ביותר, שבוודאות יצליחו בבחינות. כך, על ידי תחרותיות ממיינת ומנשירה, זוכים בתי הספר לשבחים מצד משרד החינוך.

ההמלצה השלישית היא דיפרנציאליות בתקציב, כלומר שמשרד החינוך יתמוך בכל הצרכים של החלשים. ובלשון המדען הראשי: "מימון ציבורי מלא של פעילות בית הספר ותקצוב שתואם את הצרכים המיוחדים של תלמידים משכבות חלשות, עשויים לצמצם את אי-השוויון בין תלמידים מרקעים שונים ואת הפערים בין בתי ספר". בפועל, משרד החינוך העניק את תקציבי הקורונה באחידות לכל בתי הספר בישראל.

השורה התחתונה היא שהפערים בישראל גדלים בגלל מדיניות אנטי חברתית של שרי החינוך האחרונים. האוטונומיה שבה מתגאה גלנט היא לא יותר מאשר הפקרה של השטח, שמשאירה את החלשים מאחור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf