לא הזנחה, הפקרה: החינוך בחברה הערבית לא מעניין את המדינה

אתמול (שני) התקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון על מוכנות מערכת החינוך בחברה הערבית לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או יותר נכון לומר – אי-מוכנות.

כך למשל, אף שכל הבעיות מוכרות מאז מרץ, עד היום טרם פורסמו המכרזים לרכישת מחשבים שכה חסרים בחברה הערבית, ולא צפוי שיגיעו מחשבים לתלמידים לפני ינואר 2021.

כפי שסיכם זאת ח"כ וליד טאהא מהרשימה המשותפת, שניהל את הישיבה: מחסור חמור בעמדות קצה; מחסור חמור בתשתיות אינטרנט; מחסור חמור בחדרי כיתות; מחסור בהכשרת מורים להוראה באמצעים טכנולוגיים; אלפי מורים מוסמכים מובטלים ללא צפי לקליטתם לעבודה; אפליה חמורה בתקציב פר ילד במיוחד בגיל תיכון; רשויות מקומיות שאין בכוחן להתמודד עם האתגרים; ואחרון – שלאיש זה לא ממש אכפת.

בישיבה השתתפו רק חברי הכנסת מהרשימה המשותפת (ולא בפעם הראשונה). אפילו היו"ר ח"כ רם שפע (כחול לבן) שפתח את הדיון, יצא מיד בתחילתו "לכמה דקות" ולא חזר.

שר החינוך יואב גלנט ומנכ"ל המשרד הוזמנו, אך לא טרחו לבוא. גם כאן זאת אינה הפעם ראשונה שהם בורחים מאחריותם לתת דין וחשבון לכנסת.

אחד המשתתפים אמר לרגע שזאת הזדמנות להכריז על אוטונומיה ערבית. הנוכחים צחקו במבוכה. אגב, כדוגמה למורכבות מעמדם של הערבים בישראל, הדיון התקיים בעברית.

כל עוד כל קבוצת זהות בישראל מטפלת בעניינה לבדה, היכן בדיוק מתקיימת או מיוצגת "החברה הישראלית"? ובמקרה הנוכחי: כל עוד חברי הכנסת היהודים אינם מבינים את חשיבות נוכחותם בדיון על אתגרי החינוך של רבע מתלמידי ישראל, כיצד מתממש תפקידה של הכנסת כמפקחת על הרשות המבצעת?

בהקשר זה הזכיר ח"כ ג'אבר עסאקלה גם את הפיצול שכופה מדינת ישראל על החברה הערבית. הדיון שנערך בכנסת התייחס אך ורק ללומדים במסגרת הפיקוח על החינוך הערבי. כלומר, הוא לא התייחס לערבים דרוזים, לערבים בדואים ולערבים תושבי מזרח ירושלים שתחת כיבוש. מבחינתנו, אמר עסאקלה, כל החברה הערבית היא מקשה אחת. הנוכחים הסכימו.

פתרונות לא ישימים

אחד הנושאים שהוזכרו בישיבה נדון כאן בבלוג לא פעם: הריכוזיות של משרד החינוך גורמת לכך שמלבישים פתרון שלכאורה אמור להתאים לכולם, ולכן בהכרח אינו מתאים לאף אחד.

למשל, ההנחיה הכללית של המשרד, שתלמידי כיתות ה' ומעלה ילמדו בבתי הספר רק יומיים בשבוע. דווקא נציג משרד החינוך עבדאללה ח'טיב, מנהל אגף חינוך ערבי, הראה מדוע פתרון זה אינו רלוונטי לחברה הערבית.

על פי בדיקות שערך ח'טיב במהלך הגל הראשון של המגיפה, הוא מצא שרק מחצית מהתלמידים הערבים השתתפו בלמידה מרחוק, רובם ככולם בשל מחסור באמצעי קצה או תשתית רשת אינטרנט. לא רק זאת, לדבריו שליש מהמורות והמורים בחברה הערבית לא יודעים להשתמש באמצעים הטכנולוגיים.

ד"ר סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אל-פחם, נתן כדוגמה את בעיית המחסור בחדרי כיתות בחברה הערבית. משרד החינוך עצמו מכיר בחסרונם של יותר מ-2,500 חדרי כיתות, מה שאומר שפיצול הכיתות הנמוכות לשתי קבוצות, כך שילמדו בשני חדרים, אינו ישים בחברה הערבית.

חברת הכנסת סונדוס סאלח העלתה את בעיית אלפי המורות והמורים המובטלים בחברה הערבית. משרד החינוך היה צריך לנצל את ההזדמנות ולשבץ אותם בבתי הספר ברחבי הארץ, המשוועים למורים.

לא רק שזה לא נעשה, אלא בנוסף נקבע כתנאי שעוזרי הוראה שיקלטו במערכת (לצורך פיצול הכיתות) יהיו אלה שלא סיימו הכשרה להוראה – תנאי שמשאיר את המורים המוסמכים המובטלים בחוץ.

אמיתי שוחט מנציבות שוויון זכויות במשרד המשפטים הזכיר כי יש מאפיינים ייחודיים גם לתלמידים בחינוך המיוחד בחברה הערבית, לנוכח מחסור במסגרות לימוד ומחסור במטפלים ומטפלות מקצועיים.

הקורונה מדגישה את הפערים שכבר קיימים

ד"ר חסן שארף, יו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, הציג בפני הוועדה נתונים קשים, אודות האפליה שממנה סובלת החברה הערבית בישראל.

דו"ח: החינוך הערבי – בעיות צרכים ודרישות

על פי מיפוי שערכה ועדת המעקב, ב- 50 רשויות ערביות, שבהן לומדים 907 אלף ילדים, חסרים 73 אלף מחשבים. עוד כ-50 אלף מחשבים חסרים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

כדי להמחיש את אוזלת היד של הממשלה: ב-2019 סופקו במסגרת התוכנית "מחשב לכל ילד" 90 מחשבים לתלמידים באום אל-פחם, עיר שבה יש מחסור של 4,900 מחשבים. בתל שבע סופקו באותה שנה 80 מחשבים, וחסרים עדיין מחשבים ל-5,000 תלמידים.

אפליה קיימת גם בתקציב הניתן לכל תלמיד בישראל. לפי נתונים שהוצגו על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ראו טבלה), בחינוך היסודי – שבו יש תקצוב דיפרנציאלי שאמור לפצות אוכלוסיות חלשות – יש פער של 10%-15% לטובת היהודים.

בחטיבת הביניים הפער מתקרב כבר ל-30% לטובת היהודים. ובתיכון (שם אין תקצוב דיפרנציאלי) הפער בחמישון התחתון (האוכלוסייה החלשה ביותר) מבהיל: 43 אלף שקל לילד יהודי לעומת 24 אלף שקל לילד ערבי. 77% פער!

אפליה נוספת נמצאת בקידום בעלי תפקידים במשרד החינוך. אף שמדובר ברבע מאוכלוסיית התלמידים, אין קידום של עובדי חינוך ערבים במשרד – לא במשרות בניהול הבכיר, ולא באגפים המקצועיים.

כיצד יכול משרד החינוך להתאים את הפתרונות שהוא מציע לחברה הערבית, אם נציגי החברה אינם נמצאים בין מקבלי ההחלטות, ואם אין ייצוג של הידע הייחודי שהם מביאים מהשטח?

חלק גדול מהפתרונות הייחודיים לתקופה הנוכחית חייב להינתן על ידי הרשויות המקומיות. אולם גם מבלי להתייחס לאתגר הקורונה, רשויות ערביות רבות נמצאות במצוקה תקציבית, ויש רשויות שאין בהם אנשי מקצוע בתפקידים הרלוונטיים כמו מנהלי מחלקות החינוך.

על פי נתונים שהוצגו במצגת משרד החינוך, מתוך 50 רשויות בחברה הערבית, 22 נמצאות בחמישון החברתי-כלכלי הנמוך ביותר, ועוד 23 נמצאות בחמישון הרביעי (השני מלמטה).

ולבסוף, בחברה הערבית בנגב, ביישובים הלא מוכרים, מלבד המחסור בכיתות יש בעיות רבות נוספות – תלמידים רבים לומדים במבנים לא תקניים, אין תשתיות טכנולוגיות, ויש בעיה קשה של הסעות לבתי הספר.

החינוך ביישובים אלה, כך על דעת ד"ר שארף, צריך להגיע לילדים, ולא הילדים לחינוך. כלומר, נדרשים פתרונות מקומיים בכל יישוב, שמתאימים לאוכלוסיית המקום.

ח"כ יוסף ג'בארין, שהוא גם יו"ר הוועדה לזכויות הילד, הזכיר את מצוקת בני הנוער לנוכח סגירת תוכנית היל"ה ותוכניות חינוך משלימות נוספות. על פי הצעתו, ועדת החינוך צריכה לא לאשר את תשלומי ההורים לשנת הלימודים הקרובה, כל עוד משרד החינוך מפקיר את בני הנוער האלה.

ואפשר לסכם בדבריו של ח"כ עופר כסיף: כאשר תלמידים לא מקבלים את מה שזכותם לקבל, זה לא רק אפליה, זאת הפקרה!