הדו-קיום עלה ונפל, הדו-לאומיות איתנו להישאר

חוסר ההיכרות בין היהודים וערבים בישראל הוא עובדה קיימת. יהודים וערבים משתתפים במירוץ של "רצים ללא גבולות" בירושלים, 10 בנובמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

במציאות הישראלית, דו-קיום ייצג במקור קיום מקביל ללא היכרות, גויס בהמשך לצורך מצג שווא של קיום משותף, וסיים את דרכו כאיום על הפלסטינים בישראל לבל ינטשו את השותפות ויבקרו את המדינה. מפגשים משותפים החלו על בסיס הנחה שעצם המפגש הנייטרלי יצמצם דעות קדומות. אבל ללא דיון בבעיות העומק, ללא תמיכה מוסדית ברעיון השותפות וללא ויתור של היהודים על מעמדם הפריווילגי, זה לא יכול היה לקרות.

>> דו-קיום, לערבים בלבד

הדברים עולים מתוך הכרך הראשון של ספר חדש, "לקסיקון לחברה משותפת" (הוצאת תשע נשמות). אני מציע את הלקסיקון בתור ספר לימוד, שבעזרתו ניתן ללמוד ולדון במשמעותם השונה של המונחים עבור חברי הקבוצה הלומדת ובמשמעותם המשתנה במבט היסטורי. אפשר לקוות שלימוד זה כשלעצמו יסייע בפתיחת הדלת לקראת חברה משותפת.

את הלקסיקון ערכו שולי דיכטר ואמיר פאח'ורי. לכל מונח מוצג הסבר קצר (כשני עמודים, בעברית ובערבית), וכן מראי מקום למאמרי הרחבה. ההסברים נכתבו בעבודה קבוצתית של 23 "מנהיגות ומנהיגים" העובדים במסגרות משותפות. בהם: יד ביד – המרכז לחינוך יהודי ערבי בישראל, יוזמות אברהם, סיכוי אופוק, אג'יק – מכון הנגב, מהפך-תע'ייר ושתי"ל.

בעבודת הקבוצתית נאספו 100מונחים, 31 מהם מוצגים בכרך א' והאחרים יפורסמו בעתיד. שלושת המונחים הראשונים בלקסיקון נוגעים ישירות למעשה החינוך ומעוררים שני קשיים שאציג. ראשון הוא הקושי הלשוני. קושי שני נוגע למגבלות החינוך, המתקשה לייצר מציאות שונה מהמציאות שבתוכה הוא מתקיים.

דו-קיום: יהודים מקשיבים לקול הערבי

המונח דו-קיום הופיע לראשונה בעברית בשנת 1970, בהצגה בשם זה, שכתב מוחמד ותד וביימה נולה צ'לטון. עוד קודם לכן ביימה צ'לטון הצגת קריאה מתוך "שיח לוחמים", ספר עדויות של חיילי צה"ל שלחמו במלחמת 1967. על בסיס סוגה זאת של "תיאטרון תיעודי", ראיין מוחמד ותד חמישים פלסטינים אזרחי ישראל, והם סיפרו על חייהם.

את הסיפורים האישיים סיפרו שחקנים יהודים מקצועיים, וההצגה, שהוצגה בעברית, נועדה לקהל יהודי. הסבירה זאת צ'לטון: "אנחנו מדברים בשמם ובעדם, בחומר משלהם. נדמה לי שזה יותר משכנע".

אפשר להבין אם כך שהמונח דו-קיום התייחס במקור לשני קווי קיום מקבילים, שלא נפגשו קודם לכן. ההצגה לא נועדה לכונן שותפות או אחדות פוליטית, אלא להסתפק בכך שיהודים יקשיבו לקול הפלסטיני ויכירו את העולם כפי שנראה מנקודת מבטם.

במחצית שנות ה-80 אימץ שר החינוך יצחק נבון את המונח, כאשר העמיד את החינוך לדו-קיום "כאחד היעדים המרכזיים והחשובים של מערכת החינוך". לתוכניתו היו ארבע מטרות: לעודד ביטוי של הייחודי ושל המשותף בחברה הישראלית, לחזק את "התשתית הדמוקרטית", להתמודד עם קונפליקטים חברתיים ופוליטיים וליצור זהות קולקטיבית של האדם והחברה בישראל "תוך ביסוס ושמירת הזהות יהודית".

באותן שנים קיבל המונח דו-קיום את המשמעות של קיום משותף. אבל כיוון שהכול נעשה תחת "ביסוס הזהות היהודית" כזהות עליונה, בוודאי שלא היה למהלך סיכוי של ממש. ב-1999 כינה זאת דיכטר (מעורכי הלקסיקון): "דו-קיום בין סוס לרוכבו". שניהם אכן נעים יחד וגורלם משותף, אבל מערכת היחסים ביניהם ברורה לכול.

קריסתו המוחלטת של המונח דו-קיום מודגמת בכתבה של בכר זועבי שהתפרסמה באתר זה בינואר 2024. בתחילת המלחמה, במקביל להפצת הסיסמה "יחד ננצח" במגזר היהודי, הופצו בשלטי חוצות ביישובים הערביים סיסמאות דו-קיום כגון "נאחזים במשותף" או "עתידנו רק יחד".

קמפיין "דו-קיום" זה, טען זועבי, לא נועד לקדם שוויון או שותפות, וגם לא היכרות הדדית, שהרי הוא עלה רק ביישובים הערביים. בסיסמה נעשה שימוש ציני כדי לאיים על הפלסטינים אזרחי ישראל שישמרו על פרופיל נמוך בזמן המלחמה. זהו דו-קיום שבו הציונים משטחים את עזה, והפלסטינים בישראל לא מגלים התנגדות למען "עתידנו יחד".

דו-קיום כמכשיר של דיכוי. שלט בכניסה ליפיע ב-2023 (צילום: בכר זועבי)

מה שנותר שריר וקיים הוא הקיום המקביל של יהודים וערבים במדינת ישראל וחסרונה של היכרות בסיסית בין הציבורים. מכאן שיש אמת דווקא במשמעות המקורית שבה נטבע המונח דו -קיום. ואכן, עורכי הלקסיקון מסכמים: "למרבה האבסורד, המונח דו-קיום שנזנח, מבטא בדיוק נמרץ את הבנת המציאות הדו-לאומית בישראל, הבנה שהיא הבסיס לכינונה של חברה משופת ושוויונית בה".

מפגשים משותפים במציאות לא משותפת

שני ערכים בלקסיקון נוגעים במפגשים משותפים של ערבים ויהודים: גישת המגע וגישת הדיאלוג. גישת המגע נוסחה כבר ב-1954 על ידי הפסיכולוג האמריקאי גורדון אולפורט, בספרו "טבעה של דעה קדומה". אולפורט טען שדעות קדומות נוצרות על בסיס מידע חלקי ושגוי, ולכן למפגשים בין קבוצות תרבותיות יש פוטנציאל לצמצומן.

כדי שזה יקרה, ציין אולפורט, צריכים להתקיים מספר תנאים. במהלך המפגש על המשתתפים להיות במעמד שווה ולחפש אחר מכנים משותפים ומטרות משותפות. עוד טען כי השפעת המפגש תגבר ככל שתתלווה אליו תמיכה מוסדית ברעיון החיים המשותפים במסגרת שבתוכה פועלים הנפגשים (למשל בית הספר).

התנאי האחרון לא מתקיים בישראל. בדוח מבקר המדינה על משרד החינוך, למשל, נכתב כי "המדינה אינה עושה שימוש מושכל ומספק במערכת החינוך על מנת ליצור גשרים בין חלקי החברה". גם עמדות המורות והמורים אינן בעד השיתוף. מחקרים מראים כי פחות ממחציתם תומכים בשותפות, ושעמדותיהם, כאנשי חינוך, אינן שונות מאלו הרווחות בכלל האוכלוסייה.

מרחבים משותפים ושוויוניים. ילדים בהפגנה למען חינוך דו-לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

את התוצאה אפשר לראות בכתבה מאת מוחמד קבהא באתר זה מינואר 2016. הוא מעיד שכל המפגשים המשותפים של התלמידים נערכו בעברית, כלומר ממש לא סימטרי ושוויוני. עוד קרה שהתלמידים היהודים התארחו בבתי המשפחות של עמיתיהם הערבים, אבל הערבים נאלצו להסתפק באירוח קצר בבית הספר היהודי. הוא סיכם את חוויותיו כך: "פרויקט הדו-קיום רק הבליט עוד יותר את יחסי האדון והעבד שיצרה מציאות הכיבוש".

לנוכח הביקורת על גישת המגע, פותחה בבית הספר לשלום בנווה שלום גישת הדיאלוג. גישה זו מבוססת על הפדגוגיה הביקורתית, ועיקרה בכך ששמים את האמת על השולחן, פתוחה לדיון. הדברים המרכזיים שנפתחים לדיון הם חוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין יהודים לערבים ועמדת הפריווילגיה שהיהודים נהנים ממנה במציאות שמחוץ למפגש.

זוהי דרישה מאתגרת ביותר. כפי שכתבו רמי יונס ואורלי נוי, מי שמגיע מתוך קבוצת הרוב חייב "להיות מודע למעמדו כחלק מהקולקטיב המדכא", לוותר על ההובלה, "ולעמוד בסולידריות עם המאבק שמובילים המדוכאים" בעצמם. בצדק השיב להם נועם שיזף, שיהודים מוחלשים "נאחזים ביהדות ובישראליות בתור מערכת ההגנה שלהם", ולכן אין סיכוי של ממש שהם יצליחו "לבוא עירומים למפגש עם הפלסטינים".

באין מערכת תומכת, ובאין עוצמה פנימית בקרב היהודים, לא יהיה אם כך מפגש שוויוני עם הפלסטינים וממילא לא יהיה דו-קיום. המעט שאפשר להתחיל בו הוא חיזוק כל קבוצה פנימה. מחקרים שפורסמו בספר "סוגיות ודילמות בהוראה בהקשר רב-תרבותי" (בעריכת מרי גוטמן ודבורה קורט), מראים שככל שהזהות העצמית של הפרטים ברורה יותר, כך הם משתלבים טוב יותר במרחב המשותף.

אם כך, אמליץ להשתמש בלקסיקון החדש כספר לימוד ולהביא בפני התלמידות והתלמידים (בכיתה החד-לאומית, חד-תרבותית) את המונחים שמוצגים בו לדיון. דיון כזה עשוי לחזק את עמדתה העצמית של כל קבוצה ולהביאה מוכנה יותר למפגש עתידי עם בנות ובני הקבוצה האחרת.

אולי כך נגיע לחזונם של עורכי הלקסיקון – "לבנות שפה לבני המקום, כדי לכונן את העתיד שהוא הפוך לגמרי מההווה שאנחנו חיים בו עכשיו".