newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך התלמידים יכירו רב-תרבותיות, אם המורים מתנגדים לה?

ספר מאמרים חדש חושף עד כמה החינוך בישראל רחוק מרב תרבותיות. כך, למשל, פחות מרבע מהמורים בבתיה"ס הדתיים וחרדים מוכנים שמורה חילוני או ערבי ילמד אצלם. בקרב התלמידים, השיעור אפילו נמוך יותר

מאת:

ההפרדה בין תרבויות והיעדר הכללה (inclusive) במערכת החינוך היא פשע שנאה. היא "מצמצמת מאוד את יכולתם של בתי הספר לשמש סוכנים לטיפוח סובלנות הדדית ולקידום חיים משותפים". והיא מתבטאת במחירים שהם "כואבים במיוחד במציאות החברתית מרובת התרבויות של ישראל". בעיקר במגזרים הדתי והחרדי, מערכת החינוך משמרת חוסר סובלנות לרב תרבויות, המועבר מדור לדור.

ישראל היא מדינה מרובת תרבויות, אבל לא רב-תרבותית. יש הבדל. תלמידים במצעד הדגלים בירושלים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ישראל היא מדינה מרובת תרבויות, אבל לא רב-תרבותית. יש הבדל. תלמידים במצעד הדגלים בירושלים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

דברים אלה מופיעים בספר עיון חדש: "חינוך במרחבים רב תרבותיים" (הוצאת רסלינג) שערכו רחל שגיא, ליאת ביברמן-שלו ויצחק גילת. הספר עב הכרס (455 עמודים) כולל 18 מאמרים אקדמיים, הבוחנים היבטים שונים של המפגשים בין תרבויות בבתי הספר ובהכשרת מורים בישראל.

מרובת תרבויות אך לא רב תרבותית

ישראל היא מדינה מרובת תרבויות אולם היא לא רב תרבותית, אבחנה שלמדתי במאמרו של ירדן ענב. רב תרבותיות אינו רק תיאור מצב אובייקטיבי של מגוון קבוצות השכונות אחת ליד האחרת, אלא מצב אידאלי מבחינה ערכית ונורמטיבית. מצב שבו החברה "רואה את ריבוי התרבויות באור חיובי, ואת הגיוון התרבותי כדבר רצוי וראוי", לרבות "אווירה חברתית של פתיחות וסובלנות" עם "מערכת יחסים של כבוד הדדי בין הקבוצות התרבותיות השונות".

לא רק שאנחנו לא שם, מספר מחקרים בספר מראים שחלקים נרחבים מאזרחי ישראל אפילו לא שואפים להגיע לשם. זאת ועוד – בגלל שמערכת החינוך מופרדת תרבותית, לא ניתן לטפח בקרב הדור הצעיר את הרצון להכיר ולקבל את בני התרבויות האחרות, וחוזר חלילה, מדור לדור.

בולט בעניין זה הוא מחקרם של רחל שגיא ויצחק גילת על עמדות הציבור כלפי מפגשים חוצי תרבויות בבתי הספר. במסגרת המחקר נבדקו שלוש קבוצות מדגם: כלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת, מורים במערכת החינוך ותלמידים בכיתות י' עד י"ב.

הנבדקים התבקשו לקבוע אם הם תומכים, מתנגדים או חסרי עמדה כלפי ארבעה אפשרויות של שבירת ההפרדה בחינוך:
– מורה חרדי/ת בבית ספר חילוני
– מורה חילוני/ת בבית ספר חרדי
– מורה יהודי/ה בבית ספר ערבי
– מורה ערבי/ה בבית ספר יהודי

בכלל הציבור ניכרת תמיכה קלה בכל האפשרויות, החל מ-53 אחוזים שתומכים במורה ערבי המלמד בבית ספר יהודי, ועד 62 אחוזים שתומכים במורה חרדי בבית ספר חילוני. אולם כאשר מפרקים את "כלל הציבור" למגזרים, ניכרים הבדלים משמעותיים בתוכנו.

יהודים דתיים וימניים הם חסרי סובלנות תרבותית

ככל שהנבדקים מגדירים עצמם כיותר דתים (יהודים), וככל שהם מגדירים את עצמם יותר ימנים בעמדתם הפוליטית, כך הסובלנות שלהם כלפי מפגש בין תרבויות יורדת. בהינתן השקפת העולם הדתית לאומית, קשה להיות מופתעים מחשיפה נוספת של המשבר הערכי בימין היהודי.

צריך לדייק: הדתיים מוכנים למפגש, ובתנאי שידם תהייה על העליונה. למשל, 58 אחוזים מהיהודים החרדים תומכים בכך שמורה חרדי ילמד בבית ספר חילוני, אולם רק 13 אחוזים מהם תומכים במצב ההופכי – שמורה חילוני ילמד בבית ספר חרדי.

מי שהגדירו עצמם כחילונים גילו את הסובלנות הרבה ביותר למפגשים חוצי תרבויות בבתי הספר. למשל, 69 אחוזים מהחילונים תומכים בכך שמורה ערבי ילמד בבית ספר יהודי, לעומת רק 26 אחוזים מהדתים ו-11 אחוזים מהחרדים. מי שהגדירו עצמם כמסורתים נמצאו סובלניים במידה קרובה יותר לחילונים מאשר לאלה של הדתים והחרדים.

מתוך: חינוך במרחבים רב תרבותיים, עמוד 94

דברים דומים עולים גם מארגון הממצאים בדרך אחרת: ספירת אלה שתמכו בכל ארבעת מצבי המפגש, לעומת אלה שהתנגדו לכל ארבעת המצבים. ניתן לראות בתרשים, כי ככל שהקבוצה היא יותר דתית (יהודית) כך אחוז המתנגדים לכל אפשרויות המפגש עולה (השטח הכתום בעמודות), ואחוז התומכים בכל אפשרויות השיתוף יורד (השטח הכחול בעמודות).

ממצאים דומים נמצאו גם בפילוח המדגם לפי עמדות פוליטיות. 72 אחוזים ממי שהגדירו עצמם כבעלי עמדות שמאל תומכים בכל ארבעת מצבי השיתוף, לעומת רק 24 אחוזים מאלה המגדירים עצמם כאנשי ימין. רק שני אחוזים מאנשי השמאל התנגדו לכל ארבעת מצבי השיתוף לעומת 19 אחוזים מאנשי הימין.

התלמידים הרבה פחות סובלניים מהמורים

במדגם של המורים נמצא כי עמדותיהם דומות לכלל האוכלוסייה. כלומר גם בתוך קבוצת המורים, ככל שמורה מזהה עצמו יותר דתי (יהודי) או יותר ימני (פוליטית), כך הוא מתנגד יותר למצבים של מפגשים חוצי תרבויות בבתי הספר.

מתוך: חינוך במרחבים רב תרבותיים, עמוד 112

העמדות של התלמידים נמצאו מעט קיצוניות יותר (ראו תרשים). למשל, בקרב מורים חילוניים 58 אחוזים תמכו בכל ארבעת מצבי המפגש לעומת רק 30 אחוזים מקרב התלמידים החילונים. מקרב המורים הדתיים 15 אחוז תומכים בכל ארבעת מצבי המפגש לעומת רק ארבעה אחוזים מקרב התלמידים הדתיים.

אלה בדיוק הממצאים הממחישים את שהוזכר לעיל: ההפרדה במערכת החינוך היא הרסנית. מורים חסרי סובלנות רב תרבותית מרוכזים יחד בבתי ספר, שבהם מרוכזים תלמידים שהם עוד יותר חסרי סובלנות רב תרבותית. מי ילמד את הילדים האלה ערכים? קבלת האחר? סובלנות לשונות? אמפתיה לזולת? חיבוק לשונה?

מורים חוצי תרבויות – קשה ומשתלם

באין מפגש חוצה תרבויות בין התלמידים, נקודת האור היחידה (והקטנה) היא במורים שאכן חוצים את קווי ההפרדה בישראל. שמונה מאמרים בספר בוחנים מצבים שונים של מורים מקבוצת תרבות אחת המלמדים בבתי ספר של קבוצת תרבות אחרת. אזכירם בקצרה:

השתלבות מורים יוצאי אתיופיה בבתי ספר כלל-ישראליים, השתלבות מורים יוצאי ברית המועצות בבתי ספר כלל ישראליים והשתלבות מורות דתיות לאומיות בבתי ספר חילוניים. שלושת המחקרים עומדים על האתגרים הגדולים, והממצאים שלהם אינם אחידים: בעוד המורות הדתיות לאומיות זוכות ליחס מקבל מצד החילונים, הרי כל מורה שלישי ממוצא אתיופי נחשף להערות גזעניות ביחס למוצאו מצד תלמידים, הורים ומורים עמיתים.

שלושה מחקרים עוסקים במורים ערבים המלמדים בבתי ספר יהודיים. משלושתם עולה תמונה חיובית, לפיה כל הצדדים יוצאים נשכרים מהשילוב. המורים הערבים, שזוכים למקום עבודה מאתגר ומקבל בדרך כלל; המורים היהודים העמיתים שנמצאו בעלי עמדות חיוביות כלפי שונות תרבותית יותר מאשר מורים בבתי ספר אחרים; "בתי הספר שמרוויחים מורים טובים", כך לפי המחקר; והתלמידים שמקבלים "הזדמנות לעיסוק חינוכי בסוגיות כגון אזרחות משותפת, קבלת האחר, פתיחות לתרבויות שונות ולתרבות הערבית בפרט".

מערכת החינוך משמרת חוסר סבלנות

בסיכום כותבים עורכי הספר כי כלל המחקרים מעידים כי מערכת החינוך יכולה לשמש כמקום מפגש לבני תרבויות שונות. על אף הקשיים המתגלים בעת המפגשים, בסופו שלדבר תרומתם רבה ומוכחת לכל השותפים. אולם יש לכך תנאי אחד הכרחישאכן יתקיים מרחב משותף. כלומר שבני תרבויות שונות יורו או ילמדו יחד בבתי הספר, לא כמפגש חד פעמי, אלא כדרך חיים.

כדי שזה יקרה צריך לשבור על מעגל הקסמים: השלטון במשרד החינוך הוא בידי מפלגות הימין והמפלגות הדתיות; הציבור הזה, כפי שהוצג, הוא פחות סובלני כלפי שונות תרבותית; לכן הוא תומך ומשמר את ההפרדה של ילדיהם מבני תרבויות אחרות; ילדים אלה גדלים בגטו תרבותי ומפתחים חוסר סובלנות לזולת עוד יותר מהוריהם ומוריהם; וחוזר חלילה.

נקווה כי מעט המורים שחצו את הקווים יחוללו את השינוי: יותר מורים חוצי תרבות, יותר סובלנות רב תרבותית, עד אשר ישברו חומות ההפרדה של מערכת החינוך. דרך אגב – מדינת ישראל התחייבה בפני האו"ם כי עד שנת 2030 יהיה בישראל חינוך כוללני, שיוויוני ואיכותי. מעניין אם שר החינוך יודע את זה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האום בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום לע"מ)

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf