ישראל הופכת ממדינה לשבט המסוכן ביותר במזרח התיכון

בכל מקרה, הקואליציה תצא נשכרת ממהלך ההדחה. ח"כ איימן עודה בישיבת סיעת חד"ש-תע"ל בכנסת, ב-30 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הנימוק האלקטורלי יכול להסביר בקלות מדוע הימין יזם את המהלך להדחת ח"כ איימן עודה מהכנסת בגין אמירה שאפילו לא מתחילה לדגדג את הנימוקים הכלולים בחוק ההדחה, הבעייתי בפני עצמו: למעט הסקרים בערוץ 14, בכל הסקרים האחרים הקואליציה הנוכחית מקבלת בין 49 ל-56 מנדטים, כלומר אינה יכולה להרכיב ממשלה.

לפי אותם סקרים, המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני בישראל – חד"ש-תע"ל, רע"מ ובל"ד – מקבלות כעשרה מנדטים, כלומר הרבה פחות מכוחו היחסי של מיעוט לאומי זה. לפיכך, מבחינת הימין יש חשיבות עליונה להבטיח שכוחן של המפלגות הערביות יישאר נמוך ואולי אפילו יקטן, אחרת יהיה כמעט בלתי אפשרי לקואליציה הנוכחית להתקרב ל-61 מנדטים. הדחתו של עודה אמורה לשדר לציבור הערבי שאין לו טעם ללכת לקלפי, שכן אפילו פוליטיקאי שהקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו ליצירת בריתות עם הציבור היהודי וטבע את הסיסמה "לבד לא נוכל, בלעדינו אי אפשר" (לנצח את הימין) מורחק משורות הפרלמנט.

אבל גם אם המהלך הזה ייצור או יאיץ תגובת נגד כמו הקמה מחדש של הרשימה המשותפת עם לפחות שלושה ממרכיביה המקוריים (גבוהים הסיכויים לחיבור בין חד"ש, בל"ד ותע"ל לקראת הבחירות הבאות) ואפילו עם הרשימה הערבית המאוחדת בראשות מנסור עבאס; אפילו אם בתגובה לניסיון ההדחה שיעור ההצבעה אצל האזרחים הערבים יעלה והייצוג הערבי יגדל ל-15 מנדטים ואולי אפילו יותר, עדיין למהלך יש הגיון אלקטורלי מבחינת הימין. אם יושג הרוב של 90 ח"כים להדחתו של עודה ואם לאו, ואם בג"ץ אכן יפסול את ההדחה – כפי שצפוי לאור הקביעות של היועצות המשפטיות לממשלה ולכנסת בנוגע לאי חוקיותו – ואם לאו, עדיין הקואליציה תצא נשכרת.

עצם הדיון על הדחתו של עודה תוך עיוות דבריו תורם תרומה משמעותית לשלילת הלגיטימציה הציבורית של המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני, או בכלל את הפוליטיקה הפלסטינית, באזרחות הישראלית. אף שעשו זאת בראש ובראשונה מתוך שיקולים של כדאיות פוליטית ולא מתוך הפנמה של ערכים דמוקרטיים, במהלך סבבי הבחירות בין 2020 ל-2022, בני גנץ, יאיר לפיד, נפתלי בנט ואפילו למעשה אביגדור ליברמן קיבלו את העיקרון שאפשר להקים ממשלה, או לכל הפחות גוש חוסם, הנשען על המפלגות האלה. עכשיו, אחרי שתמכו בהדחה של עודה, קשה לראות איך מפלגות האופוזיציה הנוכחית (למעט הדמוקרטים של יאיר גולן) יוכלו להצדיק חיבור כזה, או איך הרשימה המשותפת תוכל לחזור להמליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על פוליטיקאי כלשהו שתמך בהדחתו של עודה.

לא יוכלו להמליץ על פוליטיקאי כלשהו שתמך בהדחת עודה. חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם זה המצב, לקואליציה הנוכחית נותר רק להבטיח שמפלגות האופוזיציה הנוכחית, כולל מפלגתו העתידית של בנט, לא יגיעו ל-61 מנדטים, ואז הן ייאלצו לעשות קואליציה עם הליכוד, ואולי אפילו להסכים לממשלה בראשות נתניהו, כמו שגנץ עשה אחרי ששניים מחברי הסיעה שלו הכשילו קואליציה עם המשותפת. על פי החישוב הזה, רשימה משותפת עם 15 מנדטים, שדרכה לשותפות עם קואליציה של מתנגדי נתניהו תהיה חסומה, תרחיק את בנט ושותפיו מהיעד של 61 מנדטים "יהודיים", ותעזור לימין הנוכחי להישאר במושב הקדמי, אם לא ליד הגה השלטון עצמו.

אבל הנימוק האלקטורלי אינו יכול להסביר לבדו את המהלך להדחת עודה, בעיקר משום שהמהלך הזה אינו עומד לבד. הוא חלק ממתקפה כוללת מצד חלקים נכבדים מהקואליציה הנוכחית על עצם ההשתתפות של האזרחים הערבים במרחב הציבורי בישראל. כך, לדוגמה, אושרה בשבוע שעבר בוועדת החינוך הצעת חוק לקריאה שנייה ושלישית שיזמו הח"כים עמית הלוי ואביחי בוארון מהליכוד וקובעת שמי שישלים תואר אקדמי ברשות הפלסטינית לא יוכל לשמש כמורה במערכת החינוך בישראל. לפי נתונים שהוצגו בוועדה, במערכת החינוך מועסקים היום כ-3,500 מורים שהשלימו את התואר שלהם במוסדות חינוך בגדה המערבית – כ-60% מהם במזרח ירושלים ו-30% בנגב. החוק לא יחול על מי שכבר השלים את לימודיו או אפילו החל בהם, אבל משמעותו היא הדרה של אזרחים ערבים ממרחב אזרחי מרכזי כמו הוראה.

על אותו רצף בדיוק עומדים דבריו של ח"כ משה סעדה מהליכוד בכנסת בשבוע שעבר, שלפיהם "45% מהתקנים לרפואה הולכים לציבור הערבי", ואם הבת שלו, קצינה בצבא, תרצה להתמודד על מקום בבית ספר לרפואה מול "פאטמה מאום אל-פחם… פאטמה תקבל העדפה מתקנת". סעדה גם הוסיף כי 70% מרופאים הערבים בישראל "למדו בא-נג'אח בשכם ובאל-קודס", ולפי דעתו ישראל אינה צריכה לממן את מי שאינו משרת ואינו תורם לה.

הדברים של סעדה היו כה מופרכים עד שאפילו אריאל בוסו, שר הבריאות מש"ס שתמך בהתלהבות בהשעיית רופא בכיר ערבי אחרי 7 באוקטובר 2023 רק משום שהתברר שבדף הבית שלו ברשת חברתית מופיע פסוק מהקוראן, טרח להבהיר שהרוב המוחלט של הרופאים הערבים בישראל עשו את התואר שלהם בחו"ל, על חשבונם, ושיעור הערבים בבתי הספר לרפואה בארץ הוא 12%, פחות משיעורם באוכלוסייה. באותו הקשר, ח"כ אחמד טיבי הזכיר ששיעור ההצלחה של בוגרי רפואה בא-נג'אח ובאל-קודס בבחינות בישראל הוא 98%.

אבל עצם העובדה שסעדה בחר לתקוף דווקא את הסמל הכי בולט של ההשתלבות וההצלחה החברתית, וגם הכלכלית, של המיעוט הפלסטיני באזרחות הישראלית – נוכחותם המסיבית של אזרחים ערבים במערכת הרפואית ובעצם התלות של המערכת בהם – מלמדת שבקואליציה הנוכחית לא רק לא רוצים לראות את האזרחים הערבים כמצביעים. הם אף אינם רוצים לראות אותם כחלק מהחברה האזרחית. אפילו ההיגיון הניאו-ליברלי, שהביא את משרד האוצר לדחוף את ממשלת הימין-ימין של נתניהו להעביר את תוכנית 922 ב-2015 להשקעה בחברה הערבית משום שראתה בו (וזו אינה בהכרח ביקורת על 922, שכן מתוך לא לשמה בא לשמה) מנוף לצמיחה כלכלית, חדל להתקיים. ההיגיון האתני, הגיון השבט, גבר אפילו על ההיגיון הכלכלי. הדם עכשיו אינו רק סמיך יותר מהכסף, אלא שהוא דורס אותו.

אסטרטגיה מתוכננת ומתואמת

מהלכים אלה בשבועות האחרונים, שנראים כמו אסטרטגיה מתוכננת ומתואמת של חלקים בקואליציה, ונחזים, לפחות בחלקם, כמעשה שלטוני, מצטרפים כמובן למדיניות הגורפת של הדרתם, רדיפתם והשתקתם של האזרחים הפלסטינים מאז תחילת המלחמה ב-7 באוקטובר: פיטורים ומעצרים של אזרחים פלסטינים שהעזו למתוח ביקורת על המלחמה או לבטא סולידריות עם אחיהם בעזה; דיכוי הפגנות ואלימות של שוטרים בהפגנות ונגד "סתם" אזרחים רק משום שהם ערבים; חקירות מקארתיסטיות כנגד סטודנטים ערבים; דיכוי הפגנות והרס חסר תקדים של יישובים שלמים בנגב, מתן יד חופשית לארגוני הפשיעה להתיר את דמם של האזרחים הערבים, בעידוד המדינה, כמו שאמר ראש עיריית לוד יאיר רביבו, ועוד.

אומנם, גם את המהלכים האלה – לפחות את אלה המוכוונים מלמעלה – אפשר להסביר בנימוקים אלקטורליים, כלומר מי שאלים יותר כלפי האזרחים הערבים בדבריו או בחוקים שהוא מקדם זוכה לנקודות בציבור שלו (טלי גוטליב, מאלופות האלימות המילולית כלפי ערבים, מדורגת כאישה הראשונה בליכוד, לפי סקר פנימי), אבל אין מנוס מהבנה שמדובר במשהו עמוק יותר. מרגע שישראל – בעידוד ממשלת הימין אבל מתוך הסכמה והשלמה מצד רוב הציבור הישראלי וכמובן מצד הצבא – פועלת במלחמתה בעזה למחיקת הנוכחות הפלסטינית, הקולקטיבית והפיזית – היא החלה בתהליך פנימי של מחיקת החברה האזרחית שלה. היא עלתה על מסלול המסיג אותה בצעדי ענק לעבר היותה שבט.

למעבר הזה ממדינה לשבט, כלומר לעליונות של האתני-יהודי על כל מרכיב אחר בזהות ובהוויה הישראלית, יש ביטויים רבים: "עם ישראל חי" הפך לביטוי הממצה את ישראל מאז 7 באוקטובר, מכתובות על בתים בעזה עד הדפסים על חליפות תינוקות בני יומם בבית החולים; חיילים הנשבעים "להכשיר" את גופם להיות "בן אמיץ לאומה" לפני שהם נכנסים לקרב; העדפת "מוסר יהודי" על פני "מוסר פרוגרסיבי מעוות", כלומר על פני המגבלות של החוק הבינלאומי; אפילו הסירוב לעסקה להחזרת החטופים מוסבר בדבקות ב"מוסר החובות" היהודי.

באופן אירוני, ישראל הגיעה עד לאיראן , אבל בה בעת פרדיגמטית, פוליטית ורגשית היא חזרה לרחם הולדתה – ליישוב היהודי של טרום המדינה. במלחמה שלה נגד חמאס, ובעצם נגד כל המזרח התיכון, היא פועלת פחות ופחות כמדינה שיש בה מוסדות מסודרים, וסתים פוליטיים, משפטיים וציבוריים שונים וביקורת על השימוש בכוח, ויותר ויותר כשבט. את החזרה להפיכה המשטרית יש להבין באותו הקשר של הדה-אבולוציה ממדינה לטרום מדינה, מקולקטיב אזרחי (לא שוויוני) לשבט, מחברה אזרחית לקולוניה. זהו הסבר יותר משכנע מההסבר המקובל המדבר על מעבר מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה לא-ליברלית.

אבל החזרה לשלב השבטי-קולוניאלי, הטרום מדינתי, מוצאת את החברה היהודית במצב אחר. בימים שלפני 1948, היישוב היהודי קבע את הגבולות שלו באמצעות "חומה ומגדל", שמאחוריה חסה מיעוט שבטי מפוחד. ישראל של 2025, יותר מאי פעם, אינה מתחשבת בשום גבול. לא בעזה, לא בגדה המערבית, לא בלבנון, לא בסוריה, לא בתימן ועכשיו גם לא באיראן. כשר הביטחון ישראל כ"ץ מדבר על "יכולת אכיפה" באיראן כהמשך לדוקטרינה ביטחונית שהתפתחה בלבנון, הוא למעשה מציב את ה"חומה ומגדל" של ישראל במרחק 2,000 קילומטר מגבולותיה המוכרים ברמה הבינלאומית.

מציב את ה"חומה ומגדל" של ישראל במרחק 2,000 קילומטר מגבולותיה. שר הביטחון, ישראל כ"ץ (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מיקום חומת המגן במרחק אדיר כל כך פירושו שישראל כבר אינה מאמינה בשילוב בין כוח צבאי ודיפלומטיה – הבסיס לקיר הברזל של ז'בוטינסקי – אלא בשילוב בין כוח צבאי ועוד כוח צבאי. הזכות של הצד השני לקבל הכרה וזכות עמידה כאויב, שבפיו יש דרישות פוליטיות, מתאיינת. ההתכנסות לשבט מצד אחד וההתרחבות לתפיסת ביטחון אימפריאלית מצד שני נובעת משני נרטיבים סותרים לכאורה: נרטיב של קורבנות, המכחיש שלאויב יש דרישות שאפשר לדון עליהן; ונרטיב של עליונות, המכחיש את קיומן של הגבלות מוסריות או משפטיות על השימוש בכוח.

רוצים להיפטר מהקומה האזרחית

הניסיונות המצטברים לדחיקת האזרחים הפלסטינים לא רק מהקהילה הפוליטית אלא גם מהקהילה האזרחית בישראל הם חלק מאותו תהליך גדול, שכן הם עוד סממן לחזרה לשבט, לצורה הטרום-מדינית במתכונת החדשה. האזרחים הערבים הם במידה רבה ה"אליבי" של הדמוקרטיה הישראלית. דווקא בגלל שישראל מגדירה את עצמה שוב ושוב כמדינה "יהודית ודמוקרטית", הכללת הערבים בתוך האזרחות אמורה להוכיח שהיא אינה רק "יהודית", אלא גם "דמוקרטית", ככל שעדיין אפשר לנתק בין ישראל גופא לבין שטחים הכבושים.

הוספת הדרה כלכלית ואזרחית להדרה הפוליטית – כלומר לסירוב הישן נושן להעניק לאזרחים הערבים מקום ליד ההגה בממשלה ובמוסדות השלטון – היא דחייה של ההיגיון הניאו-ליברלי והאזרחי שתמיד התקיים במידה כזו או אחרת בישראל, בוודאי לאחר ביטול הממשל הצבאי ב-1966. עכשיו נותר רק ההיגיון האתני והקולוניאלי, המתודלק עכשיו גם בהיגיון דתי.

הכוחות האתנו-קולוניאליים בישראל, המיוצגים על ידי נציגי הציונות הדתית, החרד"ליות והליכוד (כבר על מלא), אינם מעוניינים עוד בקיומה של קומה של ישראל אזרחית בתוך הבניין הפוליטי שהוא ישראל (הקומה האתנית תמיד היתה העליונה, אבל לא הבלעדית). אזרחותם של הערבים בישראל מייצגת עבורם את אותה ישראל אזרחית שהם רוצים להיפטר ממנה, ולכן היא צריכה להתבטל. זהו הביטוי הפנימי של מחיקת הקו הירוק לצד הביטוי החיצוני והברור יותר של "החלת הריבונות" על השטחים הכבושים והמיסוד הנוסף של האפרטהייד.

הרעיון שישראל היא מבנה הכולל קומה אזרחית הוא למעשה פרויקט של המרכז-שמאל, שהמשתייכים אליו, על פי רוב, רואים בעצמם ישראלים יותר מאשר יהודים. לטובת כינון אותו מבנה וכדי לייצר דמיון פוליטי של מדינה "דמוקרטית" – או ליתר דיוק "דמוקרטיה אתנית" – המרכז והשמאל הפוליטי, ונציגיהם בבית המשפט העליון ובחלקים באקדמיה, היו צריכים להכיל את הפלסטינים בישראל בתוך הקהילה הפוליטית וביתר שאת בתוך הקהילה האזרחית, במיוחד בצדדים הכלכליים שלה.

ההכלה הזו היתה תמיד חלקית ובלתי שוויונית בעליל, אבל היא הפכה לאחד מסימני הזיהוי של מי שרואה את עצמו כ"ישראלי" לפני שהוא "יהודי". המהלך הזה לשמירת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" כלל גם ניסיון להוציא את הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה מתוך השליטה הישירה הישראלית הישירה על ידי הדגשת הקו הירוק, והכפפתם למערך שליטה ישראלי עקיף תחת נימוקים ביטחוניים-אימפריאליים ולא דתיים-קולוניאליים.

פרויקט של דמוקרטיה אתנית, כפי שדמיין אותה המרכז-שמאל היהודי, אינו פרויקט שוויוני. אבל תחת תנאים של היעדר אלימות ועם תמריצים כלכליים ודחיפה של מוסדות בינלאומיים לכיוון של דמוקרטיה ממשית, הוא עשוי להתפתח לדמוקרטיה משוכללת יותר, עד כדי דו-לאומית לא-סימטרית, כפי שהוא המקרה בחלק ניכר ממדינות מזרח אירופה. עודה בעצמו זיהה בספרו את האפשרות הזו, ומשום כך הימר על גוש המרכז-שמאל היהודי. הוא הימר שמתוך פרגמטיזם פוליטי, המחנה הזה יוכל להשתנות לכיוון שוויוני יותר.

בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ולמעשה גם רוב הליכוד מגדירים מחדש את ישראל כשבט, מרוקנים מתוכן את החברה האזרחית בישראל – מה שמכונה לפעמים "ממלכתיות" – ומחליפים אותה בזיהוי אתני-יהודי. אבל במקום להתנגד למהלך הזה, המסכן את יסודות ה"ישראליות" כפי שלפיד תמיד אוהב ללהג עליה, המחנה הזה מצטרף אליו.

לפיכך, כשלפיד ובני גנץ, כנציגים של המרכז-שמאל, פוסלים את עודה, הם לא פוגעים בפוליטיקה הפלסטינית, כפי שהם פוגעים באפשרות להקים קואליציה עם הנציגים הפוליטיים של המיעוט הפלסטיני. יותר מכך, הם פוגעים גם בפרויקט ה"ישראליות" שלהם עצמם, שממנו הם שואבים כוח פוליטי. חייבים לציין כאן שלא כל המרכז-שמאל עיוור למהלך הזה: היוזמה של ארגוני מחאה לא לאפשר לחברי כנסת שיצביעו בעד הדחת עודה לדבר בהפגנות היא צעד שעשוי ללמד על התפכחות מסוימת. בווינט העריכו היום שלא יימצא רוב להדחת עודה בהצבעה מחר, משום שח"כים רבים ממפלגות האופוזיציה יצביעו נגד או יימנעו.

הפרוייקט האתנו-קולוניאלי הישראלי של אחרי 7 באוקטובר הוא ג'נוסייד בעזה, טיהור אתני בגדה המערבית – כלומר דילול הנוכחות הפיזית של הנתינים הפלסטינים – ובמקביל וכהשלמה, פרויקט של "פוליטיסייד" בתוך החברה הישראלית: לא רק איון של כל אפשרות של הפלסטינים להתארגן באופן פוליטי ואפקטיבי על בסיס פוליטיקה פלסטינית בתוך האזרחות הישראלית, אלא גם "גטואיזציה" אזרחית וכלכלית של האזרחים הפלסטינים, אולי בדרך להשית עליהם גורל דומה לזה של אחיהם הנתינים הפלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים.

מי שרואים את עצמם שייכים למרכז-שמאל היהודי צריכים להבין שכשהם מדיחים את עודה, הם פוגעים בעצמם יותר מאשר בעודה, בטווח הקצר ובוודאי בטווח הארוך. על הפלסטינים אזרחי ישראל ומנהיגיהם להעריך נכון את גודל הסכנה ולהתארגן בהתאם כדי להדוף את התהליך שמוביל הימין להפיכת המדינה הישראלית לשבט, השבט הכי חמוש ומסוכן במזרח התיכון.

אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל