חולדות, ביוב ומחלות: המצור מחריב את חיי העקורים בעזה
ברופאים ללא גבולות מתארים את המצב ברצועה כ"אסון הומניטרי מעשה ידי אדם". המחסור בתרופות, קריסת התשתיות והתפשטות המחלות ממשיכים להחריף את הסבל ולגבות חיים ברצועה
ברחבי עזה יש התפרצות נרחבת של מחלות עור כמו גרדת, כינים ופשפשי מיטה. ילד הסובל מזיהומי עור ומתת-תזונה חמורה מקבל טיפול בבית החולים אל-נאסר בח'אן יונס, ב-12 במאי 2026 (צילום: דועא אלבאז / אקטיבסטילס)
אימאן אבו ג'אמע, בת 32, נהגה לחשוב על משפחתה כאחת מבנות המזל. ישראל הפציצה את ביתם בדרום רצועת עזה בתחילת המלחמה, והם נאלצו לעבור ממקלט למקלט. אך לאורך השנתיים הראשונות של רצח העם, לא היא, לא בעלה ולא ילדיהם סבלו מבעיות בריאות חמורות.
כל זה השתנה באוקטובר 2025, כשהמשפחה מצאה מחסה במחנה אוהלים צפוף בח'אן יונס.
>> מדיניות ההרעבה הישראלית של עזה נכנסת לשלב חדש
עד שהגיעו לשם, חוסר ההיגיינה, התפשטות החרקים והצפיפות הקשה הפכו את המחנה לקרקע פורייה למחלות. חודשיים לאחר הגעתם החלו מוסא, בנה בן השמונה של אבו ג'אמע, ועבדול מג'יד, בעלה בן ה-47, לפתח תסמינים: גופם התנפח, והם סבלו משלשולים ומחום גבוה.
בשל המצב הכלכלי הקשה וההתייקרות החדה של בשר, דגים ומזונות נוספים העשירים בחלבון, רמות החלבון בגופם צנחו במהירות, ונפגעה יכולתם לשמור על נוזלים בגוף.
"לא היתה לנו כל אפשרות לקנות אוכל ומים", סיפרה אבו ג'אמע למגזין 972+. "הכול היה יקר כל כך אז, ופשוט לא היה לנו כסף. בעלי לא היה יכול להרשות לעצמו שום דבר – אפילו לחם לא היה אפשר להשיג".
הרופאים התקשו לאבחן את מצבם של האב ובנו. בתחילה הם חשדו ברגישות לגלוטן, אך הבדיקות שללו זאת. גם נסיעה לחו"ל לצורך טיפול היתה בלתי אפשרית בשל סגירת המעברים. הטיפול היעיל היחיד היה אלבומין רפואי – תמיסת חלבון שסייעה לייצב את מצבם.
"כאשר [מוסא] קיבל את התרופה, מצבו היה משתפר", הסבירה אבו ג'אמע. "אבל בכל פעם שלא קיבל אותה, גופו היה מתחיל להתנפח מחדש".
אלא שהטיפול היה קשה מאוד להשגה. מאז 7 באוקטובר 2023, ישראל הגבילה מאוד את הכנסת התרופות ומנעה מארגונים סיוע בינלאומיים להעביר ציוד רפואי לרצועה. גם לאחר ההכרזה על הפסקת אש באוקטובר האחרון, ישראל המשיכה למנוע את כניסת הסיוע; נכון לחודש זה, על פי משרד הבריאות בעזה, 47% מהתרופות החיוניות, 59% מהציוד הרפואי ו-87% מהחומרים הדרושים לביצוע בדיקות מעבדה אינם זמינים במלאי.
כאשר אזלה התרופה, גופו של מוסא המשיך לצבור נוזלים ולהתנפח, והוא מת בינואר. שלושה חודשים לאחר מכן נכנע גם עבדול מג'יד לאותה מחלה מסתורית שהרופאים לא הצליחו לאבחן.
למרות שהמחלה נותרה עלומה, היה ברור שהיא קשורה לתנאים במחנה. ייתכן שהועברה בעקבות נשיכת מכרסם או בשל התפשטות טפילים חיצוניים. בארבעת החודשים הראשונים של 2026 בלבד, לפי האו"ם, נרשמו יותר מ-70 אלף מקרים של התפשטויות דומות ברחבי עזה, שבהם טפילים החיים על העור או מתחתיו משמשים נשאים למחלות. יותר מ-80% ממחנות העקורים מדווחים על נוכחות נראית לעין של מזיקים, לצד התפרצות נרחבת של מחלות עור כמו גרדת, כינים ופשפשי מיטה. בארגון הצילו את הילדים (Save the Children) ציינו לאחרונה כי שניים מכל שלושה ילדים בעזה חיים במחנות עקורים החשופים לסיכונים אלה.
ד"ר איימן אבו רחמה, מנהל מחלקת הרפואה המונעת במשרד הבריאות, אמר למגזין 972+ כי פסולת מוצקה – לרבות פסולת רפואית, ביוב וגופות הקבורות מתחת להריסות – תורמת להתפשטות המכרסמים והמחלות.
יותר מ-80% ממחנות העקורים מדווחים על נוכחות נראית לעין של מזיקים. אוהלים שבהם מתגוררים עקורים, מערב העיר עזה, ב-18 באפריל 2026 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)
"למרבה הצער, המצב הסביבתי מידרדר באופן חמור מאז תחילת המלחמה, והוא ממשיך להידרדר גם עכשיו", הסביר. "המשבר הגיע כעת לשיאו: אף שהבעיה כבר היתה קיימת ב-2024 וב-2025, היקף ההתפשטות בקיץ הזה חסר תקדים. הטמפרטורות הגבוהות האיצו את התרבות החרקים והמכרסמים, ומאות אלפי טונות של אשפה אינן נאספות בשל השמדת הציוד הדרוש לכך ומחסור בדלק, והן נערמות סביב האוהלים".
ישראל הרסה את תשתיות הביוב ברצועה, הוסיף אבו רחמה, מה שהוביל להחמרה נוספת בתנאים, והמצור המתמשך הותיר את השוק המקומי ללא החומרים הדרושים להדברת המכרסמים ועצירת התפשטותם. "מערכות ביוב פגועות יצרו שלוליות של מי שפכים עומדים, המשמשות מוקדי רבייה למזיקים; ההריסות ברחבי עזה הפכו לבית גידול טבעי לחולדות. ההגבלות על הכנסת חומרי הדברה ופיתיונות רעל הפכו את הטיפול בבעיה לכמעט בלתי אפשרי".
לדברי אבו רחמה, נרשמה עלייה ניכרת במספר התלונות על חולדות מצד תושבי האוהלים בעזה. "מכרסמים נוגסים בגפיהם של ילדים ישנים וגורמים נזק לחפצים ולבגדים. יש גם דיווחים על מיני מכרסמים שלא נראו בעבר ואינם מקומיים לרצועת עזה, ויש המשערים שהצבא הישראלי הביא אותם במהלך המלחמה".
במחנה העקורים בח'אן יונס, יאסר, בנה בן השש של אבו ג'אמע, סובל מאותה מחלה ומאותם תסמינים שמהם סבלו אביו ואחיו. מכיוון שמערכת החיסון שלו כבר היתה מוחלשת מאוד בגלל המחלה, כאשר פנו לטיפול בבית החולים נאסר הסמוך נדבק יאסר גם בזיהום עור.
"אין שום יכולת לשמור על הניקיון, וזיהומים מתפשטים בקלות מאדם לאדם", אמרה האם האבלה. "אפילו בתי החולים מוזנחים, החדרים זעירים, והחולים נדחסים זה לצד זה".
למרבה המזל, מצבו הבריאותי של יאסר מראה כעת סימני שיפור קטנים אך יציבים. כעת מקווה אבו ג'אמע להשיג עבורו הפנייה רפואית לטיפול בחו"ל, ומתפללת שגורלו לא יהיה כגורל אביו ואחיו.
מחסור בציוד מונע טיפול והחלמה
במאי 2024, במהלך מתקפה שנמשכה שבועות ארוכים על ג'באליה, שיחקה ריטל חלאווה בת החמש מחוץ לביתה ההרוס במרכז העיר, כאשר רחפן קוודקופטר ישראלי ריחף מעליה והטיל רימון.
"הילדה נלכדה בלהבות. ראיתי אותה צורחת", נזכרה אימה, סמאר, בת 27.
ריטל סבלה מכוויות קשות מדרגה שנייה ושלישית בפניה, בחזה, בבטן וברגליים. מאז שביתם בג'באליה הופצץ בנובמבר 2023, חיה המשפחה באוהל בתנאים של חום גובר, ביוב וענני חרקים עוקצים – תנאים שפגעו קשות בתהליך החלמתה של ריטל. היעדר החשמל והאוורור מותירים אותה ללא "שום אפשרות לנשום", בעוד גופה מזיע ללא הפסקה מתחת לתחבושות הלחץ ההדוקות המשמשות לטיפול בכוויותיה, סיפרה סמאר.
החום מעורר גרד עז, מה מוביל למעגל מסוכן של פציעות חוזרות ונשנות. "היא כל הזמן מתגרדת ומתגרדת, מה שמגרה את הרקמה, קורע אותה וגורם לדימום", הסבירה האם. כך הרקמה הרגישה, שנפתחת מחדש שוב ושוב, נחשפת לזיהומים מסוכנים, שמחריפים עוד יותר את הגירוי.
שניים מכל שלושה ילדים החיים במחנות עקורים חשופים לסיכונים בריאותיים. ילדים עקורים במחנה נוסייראת, ב-7 באפריל 2026 (צילום: דועא אלבאז / אקטיבסטילס)
ד"ר איבראהים חבוב, מומחה לרפואת עור בבית החולים שיפא בעיר עזה, תיאר בפני מגזין 972+ את ההתפרצות המתרחבת של מחלות עור בקרב פלסטינים עקורים. עקיצות חרקים הפכו לבעיה הנפוצה ביותר, בעיקר באזור אל-מוואסי שבח'אן יונס. חבוב הזהיר כי ילדים פגיעים במיוחד, שכן גירוד בלתי פוסק מוביל לעיתים קרובות לזיהומים חיידקיים משניים ולסיבוכים חמורים יותר.
חבוב גם דיווח על התפשטות נרחבת של כינים ועל עלייה חדה במקרי גרדת, הנובעת מהצפיפות הקשה במקלטים, במחנות ובבתי הספר. מחלות עור אחרות, ובהן זיהומים פטרייתיים, הפכו אף הן לנפוצות יותר ברחבי עזה – בעיקר בקרב פלסטינים שנכלאו בבתי כלא ישראליים. חלק מהם זקוקים לטיפול ממושך ואינטנסיבי בשל זיהומים קשים ועמידות לתרופות.
לדברי חבוב, המשבר הזה החריף בשל מחסור חמור באספקה רפואית. עבור משפחת חלאווה, המתמודדת ממילא עם קשיים כלכליים, המחסור הזה הפך את החלמתה של ריטל לכמעט בלתי אפשרית. אביה מובטל, והמשפחה נסמכת כיום על תרומות ועל מטבחי תמחוי כדי לשרוד. מזון מזין יקר, ומצבה של ריטל החמיר עוד יותר בשיאו של קמפיין ההרעבה הישראלי בקיץ שעבר.
עלות המשחות הרפואיות החיוניות של ריטל היא 80 שקלים לשבוע, וזאת נוסף על הוצאות הנסיעה לטיפולי הפיזיותרפיה השבועיים שלה במרפאה של רופאים ללא גבולות (MSF), מה שכופה על המשפחה הקרבות כואבות. "אני לא קונה חלב לתינוק שלי כדי שאוכל לשלם על [הנסיעה] לפיזיותרפיה שלה", אמרה סמאר.
המחיר הנפשי הרסני לא פחות מהכאב הפיזי. ריטל סובלת לעיתים קרובות מהצקות בשל פציעותיה, סיפרה סמאר, והדבר גורם לה לדיכאון עמוק.
"פניה של הילדה הושחתו – אני לא יכולה להסתיר את זה", אמרה סמאר. "היא זקוקה לניתוחים פלסטיים מיוחדים, שאינם זמינים בעזה".
ישראל ממשיכה למנוע כניסת ציוד הומניטרי חיוני
לדברי קרייג קנזי, מתאם הפעילות הרפואית של ארגון רופאים ללא גבולות בעזה, הרצועה עדיין נתונה באסון הומניטרי "מתוכנן, שכולו מעשה ידי אדם", כתוצאה מהמצור הישראלי, ולמרות ההכרזה על הפסקת אש לפני יותר משבעה חודשים.
הארגון, המפעיל 1,500 עובדים מקומיים בתוך עזה, לא הצליח להכניס לרצועה כוח אדם בינלאומי חדש, וגם לא אספקה רפואית מאז תחילת ינואר, בשל ההגבלות הישראליות. כפי שהסביר קנזי, מצב זה הותיר "כל אחד מהיבטי הפעילות שלנו בסיכון ממשי לצמצום או להשבתה מוחלטת בתקופה הקרובה".
לדבריו, יותר ממחצית מהתרופות למחלות כרוניות אזלו מהמלאי. מלאי הציוד החיוני לחבישת פצעים הולך ואוזל, בעוד שישראל ממשיכה לאסור על הכנסת משחות לטיפול מקומי במחלות עור, ללא הסבר.
"בדיר אל-בלח ביצענו ניתוחים בתוך אוהלים", אמר קנזי. "כשציוד כירורגי מתקלקל, אין לו תחליף, משום שאיננו יכולים לקבל חלקי חילוף או ציוד חלופי".
המצור גרם לא רק למחסור חמור בציוד רפואי ובכוח אדם, אלא גם צמצם עוד יותר את הגישה למים נקיים. לפי רופאים ללא גבולות, אחד מספקי מי השתייה הגדולים ביותר בעזה, ישראל הרסה או פגעה ב-90% מתשתיות המים והתברואה ברצועה – דבר שהארגון מגדיר כענישה קולקטיבית.
לאורך המלחמה, ישראל גם מנעה הכנסת חומרים הדרושים לטיפול תקין במים, מה שאילץ את רופאים ללא גבולות לבנות מתקני טיהור מים מאולתרים מחלקים שנאספו בשטח, בטכנולוגיית אוסמוזה הפוכה. המתקן, הפועל באמצעות גנרטור, מטהר מי תהום המזוהמים במלח, בלכלוך ובביוב, ומייצר חמישה מיליון ליטרים של מי שתייה ביום.
אך גם הפעלת המערכת הבסיסית הזו מעלה שאלות אתיות ומבצעיות קשות, הסביר קנזי. "האם אתה ממשיך לייצר מים היום עבור האנשים שזקוקים להם, כשאתה יודע שהגנרטור שמפעיל את המערכת כבר זקוק לטיפול, ושאם תפעיל אותו היום הוא עלול להתקלקל מחר, ואז לעולם לא יהיה אפשר לתקן אותו?", שאל. "או שאתה משבית אותו ואומר לאנשים: 'לא, מצטער. אין לי היום מים נקיים בשבילכם'?"
מה שחורה לקנזי יותר מכול הוא הידיעה שהסיוע הנחוץ כל כך נמצא במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, בעוד ישראל ממשיכה למנוע את כניסתו. "זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת", אמר, "שהממשלה שמבצעת את רצח העם הזה היא גם זו שמסוגלת לחסום ולהגביל את המענה ההומניטרי לו".
אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה, שכתבותיו פורסמו ב-Middle East Eye ,Mondoweiss
The Electronic Intifada, The Intercept, Al-Monitor ובכלי תקשורת נוספים; כיום הוא לומד באיטליה, לאחר שעזב את עזה במאי 2026. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית עצמאית מעזה, המתמחה בסיקור סוגיות חברתיות, ובפרט נושאים הנוגעים לנשים ולילדים. בנוסף, היא עובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה בתחומי התקשורת והדיווח העיתונאי. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: שירלי שחר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
