מדיניות ההרעבה הישראלית של עזה נכנסת לשלב חדש
על רקע טפטוף הסיוע שישראל מאפשרת להכניס לרצועת עזה, חלקו מוצנח על ראשם מהאוויר וחלקו במשאיות, תושבים מסכנים את חייהם כדי להשיג מעט קמח או כיכר לחם מעופשת כדי להציל את ילדיהם מלגווע ברעב
"מה שאנחנו עוברים הוא בלתי נתפס. לאן זה הולך? זה מרגיש כמו מוות בהילוך איטי". פלסטינים ממתינים למזון מוצנח באזור נוסייראת, מרכז עזה, ב-8 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
מאוהל העקורים שלו במערב דיר אל-בלח, תייסיר עוביד בילה את השבוע האחרון בסריקת השמיים מעל מרכז עזה, תוך מעקב אחר הזמן והכיוון של הטלת הסיוע.
משפחתו לא קיבלה סיוע הומניטרי הולם מזה שישה חודשים. כדי להאכיל אותם, הוא שתל חלקות קטנות של מלוחיה, חצילים ודלעת סביב האוהל שלו ושל קרוביו. אך היבולים הושמדו שוב ושוב, כולל בסוף יולי, כאשר הצבא הישראלי הרס את מחנה האוהלים שבו אימו התגוררה, לאחר שאילץ את התושבים להתפנות. מאז שביתם בבית לאהיא הופצץ בשנת 2024, הם נעקרו 11 פעמים.
"אנחנו צריכים אוכל, סוכר, חלב, חיתולים לתינוקות – אנחנו צריכים הכול", אמר עוביד למגזין 972+, "אבל הכי חשוב, אנחנו צריכים קמח לבן כדי להאכיל את ילדינו. הם אינם מבינים מהו רעב מעשה ידי אדם. הם פשוט צורחים ובוכים עד שהם אוכלים או נרדמים".
כדי לפרנס את משפחתו, עוביד בן ה-37 פתח בקמפיין גיוס כספים והחל לתעד את מאבקיו היומיומיים באינסטגרם. "אני קונה כשלושה קילו קמח לבן בכל שבוע. קילו אחד מספיק לכ-12 כיכרות לחם. אני מחלק רק שתי כיכרות לחם בין משפחתי בת 12 הנפשות לכל ארוחה. איני יכול להרשות לעצמי יותר – המחירים בעזה גבוהים יותר מאשר במקומות היקרים ביותר באירופה", אמר.
עוביד ניסה שוב ושוב להשיג מזון ממשאיות סיוע וממרכזי חלוקה של הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), אך בדרך כלל חזר בידיים ריקות, מוכרע תחת לחץ האנשים הרעבים. "הסיוע שנכנס לעזה אינו מספיק אפילו כדי לענות על הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, וחלק גדול ממנו נגנב", הסביר.
ב-10 באוגוסט הודיעה לשכת התקשורת הממשלתית של עזה כי רק 1,210 משאיות סיוע נכנסו לרצועה במהלך השבועיים האחרונים, שהם 14% מתוך 8,400 המשאיות הנדרשות כדי לענות על הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה.
באותה תקופה, ישראל וכמה מדינות ערביות ומערביות הטילו כמות קטנה אף יותר של מזון ואספקה לעזה מהאוויר – צעד שארגוני סיוע מתחו ביקורת עליו כשיטת חלוקה בלתי מספקת ויקרה שלא לצורך, שנועדה להסיח את הדעת מקמפיין ההרעבה הישראלי. במקרים מסוימים, הטלת הסיוע מחצה והרגה פלסטינים על הקרקע, כולל ילד בן 14 וחובש בן 32.
בתוך כך, בתחילת אוגוסט העריך האו"ם כי מאז הקמת אתרי ה-GHF במאי, נהרגו 1,400 פלסטינים ויותר מ-4,000 נפצעו בעת שחיפשו מזון ברחבי הרצועה. לצד סכנת ירי ישיר מצד כוחות ישראליים, קיים גם הסיכון להתקפה מצד אחרים הנואשים למזון. בהיעדר ממשלה מתפקדת, כנופיות ויחידים החלו לארוב לאנשים שעוזבים את אזורי הסיוע ולקחת את מזונם כדי לאכול אותו או למכור אותו במחירים מופרזים.
רבים בעזה רואים זאת כחלק מאסטרטגיית ההרעבה המתוכננת של ישראל: להתיר כניסת משאיות מעטות בלבד בכל יום, תוך תקיפת אנשי הביטחון שתפקידם להגן על ההפצה.
חלק מאסטרטגיית ההרעבה. פלסטינים מתקבצים ליד משאיות סיוע בעזה, ב-23 ביולי 2025 (צילום: דועא אלבז / אקטיבסטילס)
נהג משאית סיוע בן 46, שביקש לא להזדהות, אמר למגזין 972+ כי הצבא הישראלי מכתיב כל פרט במסע – כולל המסלול ונקודות העצירה המדויקות – ומסתיר מידע על תוכן המטען ויעדו עד לאחר טעינת המשאית. "לפעמים אנו מקבלים פקודה לא לעצור, גם אם מישהו עומד בדרך", אמר. "זה הוביל לכך שאנשים נדרסו בזמן שניסו לתפוס אוכל. פעמים אחרות, כאשר המונים כופים עלינו לעצור, יש מי שנהרגים בכאוס".
ב-5 באוגוסט, עוביד החליט לנסות את מזלו עם הסיוע המונחת בפעם הראשונה. הוא שם לב שמטוסים בדרך כלל משחררים סיוע בין השעות 11:00 ו-12:00 ליד החוף בדיר אל-בלח, אך הגיע בשעה 6:00, למקרה שהסיוע יגיע מוקדם יותר. "מאות רצו מכל עבר, מנסים לעקוב אחר הרוח", הוא נזכר. "דמיינתי שאני מביא לפחות קילו קמח לבן למשפחה שלי".
הוא הגיע לאתר הנחיתה בדיוק בזמן, עם הגעת ההצנחה לקרקע, והצליח לתפוס שקית קטנה של לחם מוכן לאכילה. "ליבי התמלא שמחה ברגע שתפסתי אותו", אמר. "לא ראיתי או טעמתי לחם אמיתי כל כך הרבה זמן, זה הרגיש כמו נס קטן. עברתי למקום שקט יותר כדי לטעום אותו. גוועתי מרעב ועשיתי מאמץ אדיר להשיג אותו".
אבל כשפתח את השקית, הלחם היה מעופש.
"הייתי הרוס", הוא אמר. "כל המאמץ הזה, השכמה עם שחר, המתנה של שעות, וכל מה שקיבלתי היה לחם רקוב. בסופו של דבר, לקחתי אותו איתי, שפכתי עליו מים, והסתדרנו למשך היום.
"כבודנו העצמי, כעזתים, אינו הולם רדיפה אחר מטוסים שמפילים אוכל בצורה כל כך משפילה, לפעמים על ראשי אנשים", הוסיף עוביד. "אבל הרעב הנואש אינו משאיר לנו ברירה. מה שאנחנו עוברים הוא בלתי נתפס. לאן זה הולך? זה מרגיש כמו מוות בהילוך איטי".
"זה הרגיש כמו יום הדין"
עד לאחרונה, מוחמד שיחטה נמנע ממרכזי חלוקת המזון של ה-GHF ומהמספר הקטן של משאיות הסיוע שמגיעות ליד מעבר זיקים בצפון עזה. זה היה פשוט מסוכן מדי. אחד מבני דודיו נהרג בחודש שעבר באתר GHF במסדרון נצרים, בעוד אחר נהרג ב-8 באוגוסט ליד זיקים. הוא שכב על הקרקע כשנורה בגבו, והכדור יצא דרך ראשו.
אבל לאחר שבועות של המתנה לשווא לחידוש חלוקת המזון הסדירה, החליט שיחטה בן ה-29 שאין לו ברירה אלא להצטרף להמונים שפנו צפונה בחיפוש אחר משהו, כל דבר, כדי להאכיל את משפחתו.
"ידעתי שאני עלול להיהרג", אמר שיחטה למגזין 972+. "אבל זה קל יותר מלראות את בני היחיד בוכה ללחם. אשתי ואימי התחננו שלא אלך, אבל הן ידעו שאם לא אלך, כולנו עלולים למות מרעב. לוויתי מעל 300 דולר בימים האחרונים רק כדי לקנות קמח ואורז, אבל עכשיו לא נשאר לי כלום. בעבר עבדתי בבנייה, אבל בזבזתי את כל החסכונות שלי במהלך המלחמה. הדאגה היחידה שלנו היא הילדים, אבל אין לנו מה להאכיל אותם".
שיחטה ומשפחתו חיו בבית קרוב משפחה בשכונת אל-דראג' בעיר עזה עם שלוש משפחות נוספות, לאחר שפונו משכונת אל-תופח בעקבות צו הפינוי של הצבא הישראלי. במהלך הפינוי, טיל נחת בקרבת מקום ופצע קל את רגלו.
ב-3 באוגוסט, נודע לשיחטה מחברו, נהג משאית, כי סיוע יגיע בסביבות השעה 16:00 ליד מעבר זיקים. בלילה שלפני כן, הוא ואשתו בקושי ישנו. בנם בן החמש, איהאב, בכה כל הלילה מרעב. האוכל היחיד שנותר להם היה חופן עדשים.
שיחטה לבש בגדים רחבים ונעל נעליים עמידות לקראת המסע הקשה של 10 הקילומטרים מבית קרוב משפחתו, ונשא תיק קטן למקרה שכל מה שיוכל לאסוף יהיה שאריות קמח מפוזר. הוא לקח גם סכין מטבח עימו להגנה.
כשהגיע, האזור כבר היה מלא. לפתע, כוחות ישראליים פתחו באש.
"זה הרגיש כמו יום הדין", הוא נזכר. "זרקתי את עצמי על הקרקע. צעיר לידי התחיל לבכות. הוא אמר לי שהוא הילד היחיד של הוריו. אמרתי לו לשמור על ראשו למטה. אחרי כמה דקות, הוא הרים אותו – ונורה בראש".
למרות הכאוס, כיסה שיחטה את גופת הצעיר בשקית ניילון וחיכה. כשהמשאיות הגיעו סוף סוף, הוא הצליח לתפוס שק קמח. אבל בדרך הביתה, שלושה גברים עצרו אותו. כשהוא סירב למסור את החבילה, הם פתחו אותה ולקחו את מה שיכלו. כשהוא חזר סוף סוף הביתה עם המעט שנותר בשק הקרוע שלו, אשתו החלה מיד ללוש בצק.
"כשזה ייגמר, אלך שוב", אמר. "החיים שלנו שווים עכשיו שק קמח. זה מה שהרעב לימד אותנו".
מוחמד שיחטה עם בנו איהאב בן ה-5, ב-9 באוגוסט 2025 (צילום: אחמד דרמלי)
אחת מנקודות הכניסה העיקריות של הסיוע ההומניטרי היא מסדרון מורג, אזור ביטחון בשליטת ישראל שהוקם בין רפיח לח'אן יונס באפריל. שלושה מתוך ארבעת מרכזי החלוקה של GHF בעזה פועלים שם.
בין האלפים שהמתינו למזון שם ב-29 ביולי היה מחמוד ואדי בן ה-35, שהיה מורה לפיזיקה לפני המלחמה. הוא היה בר מזל והשיג שק קמח לבן מאחת המשאיות.
"נהגתי ללמד את תלמידיי להיות עדינים ומנומסים", אמר. "אבל היום, הייתי צריך לדחוף אחרים תחת הפגזות ויריות ישראליות רק כדי לתפוס שק לפני שייגמר. אם לא הייתי עושה זאת, לעולם לא הייתי מסוגל להביא אוכל לילדים שלי".
ואדי מתגורר כעת באוהל במרכז ח'אן יונס. הוא המפרנס היחיד של משפחתו בת שש נפשות, כמו גם ארבעה אחיינים שהוריהם ושני אחים שלהם נהרגו בתקיפות ישראליות. "אני בא כל יום לקחת כל מה שאני יכול למצוא – קמח, אורז, עדשים – כי אני חושש שהמצור המוחלט וההפסקה המוחלטת של המזון עלולים לחזור בכל רגע".
אחרים עזבו את מסדרון מורג בידיים ריקות, חלקם נשאו את הפצועים במקום אוכל. עוואד אל-אסטל בן ה-46 החזיק את בנו ג'אסר בן ה-12, שנורה בכתף.
"בני התעקש לבוא איתי כדי לעזור לי לשאת את שק האוכל אם אצליח להשיג אחד", אמר אל-אסטל. "עכשיו, אני נושא את בני, ולאף אחד לא אכפת מאיתנו – כל מה שמעניין אנשים הוא רק להשיג משהו לאכול".
"אני מתחננת לעולם להציל את חייה של בתי"
ללא גישה נאותה למזון, מקרי המוות כתוצאה מתת-תזונה ורעב בעזה רק המשיכו לעלות – 166 בחודש וחצי האחרונים, ו-227 מאז אוקטובר 2023. לדברי ד"ר מוחמד אבו אפש, מנהל הסיוע הרפואי בעזה, לפחות 500 אלף איש בעזה סובלים מתת-תזונה, רובם ילדים. "כל יום, מספר הילדים המגיעים לרמה חמש של תת-תזונה עולה, ורבים מתים", אמר בראיון שנערך עימו לאחרונה. "אנחנו זקוקים בדחיפות לדרך בטוחה לחלק מזון".
ג'אנה עיאד בת השמונה היא אחת מהמקרים הקשים הרבים. היא סובלת מתת-תזונה כה חמורה עד שהיא בקושי יכולה לדבר או ללכת, והחלה לאבד את ראייתה ואת שיערה.
אימה, נסמה, בת 34, נמצאת לצידה כבר שבועיים במחלקת תת-תזונה בבית החולים איגוד ידידי המטופלים (Patient Friends Association Hospital) בעיר עזה. ההידרדרות במצבה של ג'אנה אינה חדשה: במהלך הרעב שפשה בצפון עזה בפברואר 2024, היא אושפזה עם תת-תזונה חריפה במרפאה של כוחות רפואה בינלאומיים באל-זוואידה. במהלך הפסקת האש הקצרה שבאה לאחר מכן, עם כניסת הסיוע והמזון, היא העלתה משקל והחלה ללכת, לדבר ולשחק עם אחיה ואחיותיה שוב.
"אל תחכו עד שהיא תמות כדי לדבר עליה". ג'אנה עיאד, ב-2 באוגוסט 2025 (צילום: אחמד דרמלי)
אך בסוף יוני 2025, עם התפשטות הרעב ברחבי הרצועה, מצבן של ג'אנה ושל אחותה בת השנתיים ג'ורי החל להידרדר במהירות. המשפחה נעקרה כמה פעמים – תחילה מביתם בשכונת זייתון בעיר עזה, שהופצצה, לביתו של קרוב משפחה באזור אל-תופח הסמוך, ומאוחר יותר לכיתה במרכז אל-נור של אונר"א לכבדי ראייה. אביה של ג'אנה ליווה את אביו לטיפול רפואי במצרים, והותיר את נסמה לטפל בילדים לבדה.
עם התהדקות המצור, נסמה משכה את חסכונותיה, מכרה את שרשרת הזהב שלה ולוותה מקרובי משפחה כסף כדי לקנות אוכל לבנותיה. "הן בכו והתחננו לאוכל. נתתי להן את חלקי, במיוחד לג'ורי, כי היא היתה הצעירה ביותר", אמרה.
בריאותה של ג'ורי הידרדרה. היא פיתחה סיבוכים בכבד ובדם כתוצאה מתת-תזונה: אנזימי כבד גבוהים בצורה מסוכנת וספירות לא תקינות של תאי דם לבנים. "הרופאים אמרו לי להאכיל אותה בביצים, דגים ופירות, אבל לא היה כלום בשווקים – וכל מה שהיה זמין לא יכולנו להרשות לעצמנו". ב-20 ביולי, ג'ורי נפטרה.
כעת נסמה חוששת שתאבד גם את ג'אנה. "ג'אנה כל הזמן שואלת אותי אם היא הולכת למות כמו אחותה. היא מותשת, מסרבת לדבר ואינה אוכלת אפילו כשיש אוכל זמין. גופה נפוח מתת-תזונה.
"ג'אנה זקוקה לטיפול רפואי דחוף מחוץ לעזה. אני מתחננת לעולם להציל את חייה", התחננה נסמה. "אל תחכו עד שהיא תמות כדי לדבר עליה".
אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה שפרסם בין השאר ב-Middle East Eye, Mondoweiss ו-The Intercept; כיום הוא לומד באיטליה אחרי שעזב את עזה במאי 2026. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
