"ישראל רוצה שלא נהיה כאן, שלא נדווח". האיום על ארגוני הסיוע

ישראל מנסה לכפות על ארגוני הסיוע לשתף פעולה עם GHF. פלסטינים מקבלים מזון במרכז חלוקה של אונר"א בח'אן יונס, בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

במרץ 2025 הגדיר משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות תהליך בן חצי שנה לרישום מחודש של כל ארגוני הסיוע הפועלים בשטחים הכבושים. התהליך היה אמר להסתיים בשבוע שעבר, אך המועד הוארך לסוף השנה האזרחית.

הרישום מחדש, כפי שגם דיווחנו בתחילת אפריל, אינו תמים. כך, לדוגמה, הכריזה ישראל שארגונים המעסיקים עובדים שקראו לחרם נגד ישראל בשבע השנים האחרונות, או ארגונים שקידמו באופן אקטיבי פעילות דה-לגיטימציה של ישראל, עלולים לאבד את רישומם ואת זכותם לעבוד בשטחים. ארגונים גם נדרשו לספק את רשימת כל עובדיהם, כולל העובדים הפלסטינים. מהתקנות החדשות עולה שארגונים יוכלו להמשיך לפעול רק אם יפטרו את העובדים שסימן הצוות הבין-משרדי שהופקד על הנושא.

>> הארגון שהפך את המירוץ לאוכל למלכודת מוות. 3 חודשים ל-GHF

דרישה זו הציבה את ארגוני הסיוע הבינלאומיים בפני דילמה. מצד אחד, העברת רשימת עובדיהם לישראל עלולה לסכן את העובדים. מצד שני, סירוב להעביר את הרשימות עלול לסכן את כלל פעילותם בגדה המערבית ובעזה.

נראה שמטרתו המיידית של המהלך היא להכפיף את ארגוני הסיוע למנגנון שנבנה בחודשים האחרונים סביב קרן הסיוע לעזה (GHF). ישראל, כך נראה, רוצה שכמה ארגונים בינלאומיים ימשיכו לפעול, וכך יעניקו לפעולותיה של ישראל לגיטימציה בינלאומית מסוימת. ישראל גם תיהנה מכך שהארגונים יספקו סיוע לאוכלוסייה האזרחית ללא עלות למשלם המיסים הישראלי.

במקביל ישראל רוצה להשתמש במנגנון ה-GHF, שבו סיוע הומניטרי מנוצל להעברה כפויה של האוכלוסייה, כפי שפירטנו כאן בעבר. כך, לדוגמה, גם כאשר ישראל התירה  לפני מספר שבועות להכניס לעזה כמות מוגבלת של אוהלים, אחרי חודשים של איסור, היא לא אפשרה לאנשים לאסוף אותם ולהקים אותם על חורבות בתיהם. האוהלים נועדו אך ורק למי שהתפנו מהעיר עזה, ולכן הוכנסו לרצועה רק דרך מחסום כרם שלום שבדרום.

אסור לריב עם GHF

ישראל פועלת כבר שנים רבות להצר את צעדי הארגונים ההומינטריים הבינלאומיים, אך מסע ההתקפות על אונר"א, בעיקר מאז ינואר 2024, סימן שינוי מהותי במדיניות. הכוונה בהחלת התקנות ממרץ 2025, הממשיכות מגמה זו, היא לגרש לחלוטין ארגונים המדווחים על הפרות של המשפט הבינלאומי ומסרבים לשתף פעולה עם ישראל. אדישות הציבור הישראלי, לצד הסכמה בשתיקה של ממשלות ארה"ב והאיחוד האירופי, מאפשרים לישראל להמשיך במהלך זה באין מפריע. במקביל ישראל מנהלת קמפיין דה-לגיטימציה, תחילה נגד אונר"א ועכשיו גם נגד סוכנויות או"ם וארגונים בינלאומיים אחרים.

במלחמה על הנרטיב יש לישראל שני יתרונות בולטים: מצד אחד, לדובריה הרשמיים והבלתי רשמיים יש משאבים רבים יותר, וקשרים טובים יותר מאשר לדוברי האו"ם ולארגוני הסיוע. מצד שני, ישראל חופשית לערער על מעמדם של הארגונים, בעוד הם נאלצו לרסן את ביקורתם על ישראל בשל תלותם בהסכמתה כדי לפעול בעזה ובגדה המערבית.

המתח בין ישראל לארגונים הבינלאומיים הלא-ממשלתיים החריף מאז שישראל הפסיקה לחלוטין להכניס סיוע לעזה ב-2 במרץ 2025, ועלה מדרגה נוספת עם הקמת מנגנון GHF באמצע מאי. מאז, GHF וישראל מנסות ללחוץ על הארגונים לקבל את "קרן הסיוע לעזה" כשותף הומניטרי לגיטימי, ולהציג את הארגונים כסרבנים, עקשנים ולא יעילים. ישראל סבורה כי תוכל להתיש את הארגונים ולכפות עליהם לקבל את GHF, בעוד הארגונים מאמינים (או מקווים) שהמנגנון שנוצר סביב GHF יקרוס, בסופו של דבר, ויפנה את מקומו למערכת הסיוע הקודמת.

הארגון משרת את המטרות של ישראל. פלסטינית נושאת חבילה של GHF, באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

במלחמת ההסברה ישראל אינה בוחלת באמצעים. כך, לדוגמה, הארגון ההומניטרי האמירתי "רחמה" היה פתוח לשיתוף פעולה מוגבל עם מנגנון ה-GHF. לאחר שקיבל אישור להכניס 4,000 חבילות מזון לעזה אך לא הצליח לעשות זאת בפועל, הוא העביר את הסיוע ל-GHF, לכאורה תוך הסכמה ש-GHF יהיה אחראי רק להכנסת הסיוע לרצועה. אולם לפי טענת "רחמה", GHF חרג מההסכם וגם חילק את קופסאות הסיוע, שסומנו באופן ברור בלוגו של הארגון, דבר שהגביר את החשדנות בקרב ארגונים אחרים שראו בעקבותיו את "רחמה" כארגון שהפר את החרם המוסכם נגד GHF. "רחמה" מחה בפומבי נגד GHF, וכעבור מספר שבועות ישראל ביטלה את ההיתר שלו לפעילות הומניטרית.

הפעולה נגד "רחמה" סימנה לארגונים אחרים את הציפיות מהם. צעדים דומים הופנו גם נגד אינדיבידואלים: זמן קצר לאחר שראש משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) בשטחים הפלסטיניים, ג'ונתן ויטול, מתח ביקורת גלויה על ישראל, ויזת השהות שלו לא הוארכה. הוא נאלץ לעזוב את ישראל, וכעת אינו יכול לבצע חלקים משמעותיים מתפקידו.

אם בתחילה פעילים בארגונים היססו להודות שמתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש), הגוף שמולו הם עובדים, אינו מתייחס באופן שווה לכל הארגונים, היום הם מדברים על כך בגלוי. בשטחים פועלים כ-150 גופי סיוע בינלאומיים שונים. ישנם ארגונים שמקווים שקשרים אישיים שהם טיפחו עם מתפ"ש או עם גורמים ישראליים אחרים יאפשרו את המשך פעילותם. אחרים רואים בקשרים אלו פגיעה בניטרליות של הפעולה ההומניטרית. התוצאה היא אווירת חשדנות בין הארגונים. "אנחנו שומעים מחלק מהארגונים הללו שככל שהם משתפים יותר פעולה עם ישראל, הם מקבלים יותר טובות הנאה", אמרה אחת המרואיינות שלנו.

כמו בתחומים אחרים, ישראל שוחקת בהדרגה את הנורמות בנוגע לארגוני הסיוע וזכויות האדם. כבר באוקטובר 2021 הכריזה ישראל על שישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים כארגוני טרור, והדבר כמעט לא עורר מחאה בינלאומית. המלחמה בעזה מייצרת לישראל עילות רבות לפעולה נגד הארגונים ההומניטריים. באוקטובר 2024 על שישה ארגונים שהכניסו רופאים לעזה נאסר להמשיך לעשות זאת, ככל הנראה מפני שרופאים שהם הכניסו לעזה חתמו על מכתב פתוח לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן. גם ביטול האיסור, זמן קצר לאחר מכן, הוא חלק משיטת העבודה.

"הם שולחים בלוני ניסוי", אומרת עובדת סיוע, "מה שקרה באוקטובר 2024 הוא דוגמה לכך. מה שקורה עכשיו עם 'רחמה' הוא בלון ניסוי גדול יותר, ואני לא רואה מחאה בינלאומית… ומה שהם עשו לאונר"א – זה בדיוק מה שהם עומדים לעשות לארגונים אחרים. […] דה-לגיטימציה, שלילת רישום, גירוש עובדים בינלאומיים, סירוב לתאם מסלולי תנועה בטוחים [לחלוקת סיוע], סירוב לתאם אזורי משרדים בטוחים [שיהיו מחוץ לתחום התקיפות של צה"ל], סירוב לתאם מרפאות [כנ"ל] – ובפועל הפיכתם לגופים לא מוכרים או לכאלה שאינם ראויים להגנה. מה שמדאיג במיוחד בעיניי הוא שהם לא התחילו עם הארגונים הקטנים יותר. הם התחילו באונר"א. […] והעובדה שהתחילו במטרה גדולה כל כך אינה מקרית. זה צעד מכוון, והאדוות שלו יתפשטו גם למקומות אחרים".

כמה מעובדי הארגונים הבינלאומיים סבורים שהם מפסידים במלחמה על הנרטיב. "אני לא חושבת שאנחנו מצליחים להתמודד עם הנרטיב החדש של GHF. כאילו אין עובדות בשטח, כאילו אנחנו רק מביעים דעה והם רק מביעים דעה". ואכן, התקשורת העולמית והישראלית דוחקת לשוליים או אף מעלימה ראיות ברורות לתוצאות הקטלניות של מנגנון החלוקה של ה-GHF, ומציגה את המנגנון נושא המצוי במחלוקת בין ישראל לבין הארגונים – כששני הצדדים מוצגים כשווים.

בתוך מלחמת הנרטיבים הזו, GHF מנסה להיאחז בכל שביב תמיכה כדי לשפר את תדמיתו הציבורית. כך למשל הוא הדגיש את שיתוף הפעולה שלו עם Samaritan's Purse, ארגון מיסיונרי בעל היסטוריה של מסרים אנטי-מוסלמיים. מרדף ה-GHF אחר לגיטימציה ניכר גם במקומות אחרים. בציוץ שפרסם לאחרונה, למשל, התרברב בתמיכת "200 ארגונים דתיים", אך שמותיהם נותרו עלומים.

משרדו אחראי על חלוקת רשיונות לארגוני הסיוע הבינלאומיים. השר עמיחי שיקלי, באפריל 2025 (צילום: יונתן שאול / פלאש90)

אם ישראל תשלול את רשיונם או תסרב לרשום אותם מחדש, הארגונים יוכלו לערער לבתי המשפט בישראל, אך לאור התנהלות בית המשפט, למשל בעתירת ההרעבה, הסיכוי שבית המשפט העליון יבטל את החלטת משרד התפוצות הוא מזערי. מרואיינת אחת סבורה שישראל אינה צפויה לבטל את רישומם של כלל הארגונים בבת אחת, אלא תבודד ותסלק אותם אחד אחד, הרחק מעין הציבור, ולבסוף תכפה על הנותרים להצטרף למנגנון ה-GHF.

ארגונים שרישומם יישלל לא יוכלו עוד לספק סיוע או להביא צוותים בינלאומיים לעזה, ובסופו של דבר גם לא לאזורי C שבגדה המערבית, במיוחד אם וכאשר תהליך הסיפוח של אזורים אלה יוסדר רשמית. הארגונים דואגים גם שעובדים פלסטינים מקומיים ומוסדות הקשורים לארגונים בינלאומיים יאבדו את ההגנה שלהם וייפגעו, אם במעשה ואם במחדל.

"ישראל לא רוצה עובדי סיוע בינלאומיים כאן", אומרת אחת מעובדות ארגוני הסיוע. "זו הנחת היסוד מבחינתי. שם מתחילה המדיניות. חוץ מהעיתונאים הפלסטינים, עובדי הסיוע ההומניטרי היו היחידים שדיווחו, פיקחו ודיברו בגלוי על ההפרות של ישראל בשטח. וישראל אינה מעוניינת בכך. אנחנו נעצנו סיכות בנרטיב שלהם, ואנחנו ממשיכים לעשות זאת. בעיניי, משם מגיעה כל המדיניות הזו – עוד לפני 7 באוקטובר – ואני חושבת שעכשיו הם פשוט מצאו הזדמנות להאיץ אותה.

"לפעמים אני מרגישה שכדאי שנתקפל ונעזוב כולנו. אנחנו לא מצילים חיים, אנחנו לא מגנים על הפלסטינים, ואנחנו שותקים יותר מדי. אנחנו לא מסוגלים ליישם את המנדט ההומניטרי שלנו. כבר עברנו את הקווים האדומים של עצמנו, והדרך היחידה לפעול היא בתוך המחנות האלו שישראל מקימה [בעזה]. גם בגדה המערבית אנחנו לא יכולים להגיע אל הקהילות הפגיעות ביותר. הדילמה קשה. אנחנו יכולים לפעול כנוכחות מגינה ולעמוד בהתחייבות שלנו לאג'נדת הלוקליזציה – להעצים את השותפים הפלסטינים המקומיים, לפעול לצידם, ולהבטיח שהם יובילו את הפעילות. אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, עדיף שנתקפל ונעזוב. ואם אנחנו נשארים – אנחנו צריכים לפעול באומץ וביושרה, ולא פשוט להסתפק בניהול הסיוע במרחבים שהולכים ומצטמצמים".

כפי שטענו בעבר, עזה אינה חשובה רק בהקשר של ישראל/פלסטין והאזור, אלא גם משום שהיא קשורה בקשר הדוק למבני הכוח שעליהם נשען הסדר הבינלאומי הנוכחי בכללותו. כאשר החזקים מתעלמים, מעקמים ושוברים את כללי הסדר העולמי הזה, הם מפרקים הרבה יותר מאשר את עזה לבדה. הם מפרקים את מוסדות האו"ם, את הנורמות הבינלאומיות, את מערכת הצדק הגלובלית המיוצגת בידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ובית הדין הבינלאומי לצדק ואף את הציפיות הליברליות לגבי העולם. "עזה היא חוט", אמרה אחת המרואיינות שלנו, "כאשר מושכים בו – כל המערכות הללו מתחילות להיפרם".

מ-GHF נמסר: "ל-GHF אין 'כמעט מונופול' על חלוקת המזון בעזה, כפי שנטען באופן כוזב במאמר שלכם. אנחנו גם לא נוצרנו במטרה להחליף את האו"ם. למעשה, אנחנו ביקשנו שוב ושוב שיתוף פעולה עם סוכנוית האו"ם וארגונים בינלאומיים כדי להעביר סיוע לצידם, שיתוף פעולה שהיה תנאי מקדים לפעילותנו. אנחנו מקווים שהאו"ם והאחרים יתייחסו להצעותינו החוזרות ונשנות. בעוד השיירות שלהם נבזזות שוב ושוב ולא מגיעות ליעדן, GHF מוכנה לעזור. האנשים בעזה תלויים בכך".